מה זוכר יצחק?

מה זוכר יצחק?

 

אני תר אחר משקעי העקידה שנעקד בה יצחק. אני מבקש אחר עקבות הטראומה. כלום אאתר בחיי יצחק הבוגר את זכרונה? האם אוכל לעצור, להצביע ולומר: הנה, הנהו ההד לכאב דאז,  ההד לאימה ההיא, לתדהמה, למפח-הנפש התהומי? בצל שאלה זו, נראים לי לפתע חיי יצחק שונים משנראו לי עד כה.

 

יצחק נעלם. מרגע העקידה ואילך, כמעט שאינו קיים. קיים ולא קיים. מת חי. כבר בדקות הראשונות אחרי הזוועה – "וישב אברהם אל-נעריו ויקומו וילכו יחדו אל-באר שבע וישב אברהם בבאר-שבע" (בראשית כב, 19). היכן יצחק? אם לקרוא את הכתוב כפשוטו, יצחק אינו חוזר עם אביו. בדמיוני, אני רואה אותו שרוע מעולף על סלע מסלעי הר המוריה, לא הרחק מהמזבח שעליו שרידי האיִל השרוף, שציפורים מנקרות את שאריות בשרו. יצחק הלום, הכרתו מעורפלת, עולמו קרס עליו.

 

מרגע היוולדו יצחק היה אחר, פסיבי, מושא למעשים שעושים בו אחרים. כל שכותב עליו התנ"ך הוא שנימול ביומו השמיני בידי אביו בן המאה (כא, 5-4), ולאחר מכן (לפי האגדה, כעבור שלושים ושבע שנים) – מסופר סיפור העקידה. סירוס כפול. יצחק של העקידה (כך לפי התנ"ך, לא לפי האגדה!) עודנו פסיבי: שתיקתו התמוהה לאורך הדרך בת שלושה הימים ניתנת להבנה כצייתנות של ביטול-עצמי בפני הסמכות. שאלתו האחת – "הנה האש והעצים ואיה השה לעֹלה" (כב, 7) – מסגירה תמימות גמורה, המוחרפת כאשר הוא מקבל כפשוטה את תשובת אביו ("אלוהים יראה-לו השה לעֹלה" – כב, 8). זוהי תמימות החפה מכל שמץ של ביקורתיות והטלת ספק. שהרי, יכול היה לענות לאביו: וכיצד זה שאלוהים לא יראה לו את האש והעצים?! נכון לשלב זה, יצחק מדחיק עד תום את עצמיותו. כך גם בשנים הבאות. כלום נמחקה אישיותו בידי עורך המקרא, שקלט את נפשו המעונה של יצחק שלאחר-העקידה, או שמא היה יצחק מחוק-אישיות עוד קודם לעקידתו?

 

חלפו שנים ושמו של יצחק עדיין אינו מוזכר. בן ארבעים הוא (כה, 20) כאשר אביו "זקן בא בימים", בן 140 שנה, פונה אל אליעזר – עבדו – ושולחו לחרן למצוא שם כלה בעבור בנו. בהנחה שעניין לנו במוסכמה מקומית קדומה, שלפיה אב בוחר אישה לבנו, ולו גם בגיל כה מאוחר (הגם שעל אברהם ונחור נאמר: "ויקח אברם ונחור להם נשים שם אשת אברם שרי…" – יא, 29), מדהימה למדי שאלתו של העבד לאדונו: "אולי לא תאבה האישה ללכת אחרַי אל הארץ הזאת ההשב אשיב את בנך אל הארץ אשר יצאת משם" (כד, 5). כאילו ליצחק אין שום מעמד בכל הקשור לשאלה היכן – ועם מי – יחיה. ניחא, שעבד-אביו (אפילו לא אביו!) בוחר בעבורו כלה – כדבר הזה לא היה בתנ"ך (והוסיפו והשוו גם לעשו וליעקב שבחרו כלה לעצמם) – אבל האם העבד יכריע אם יתגורר יצחק בחרן או בכנען?!

 

יש לומר משהו על מעמדו של העבד, אליעזר: בפרק טו, פסוק 2, קראנו (בסמוך לסיפור הברית-בין-הבתרים וההבטחה):[1] "ויאמר אברם ה' אלהים מה-תתן-לי ואנֹכי הולך ערירי ובן-משק ביתי הוא דמשק אליעזר. ויאמר אברם הן לי לא נתתה זרע והנה בן-ביתי יורש אֹתי." רוצה לומר שעד הולדת יצחק, אליעזר – העבד הדמשקאי – היה יורשו הצפוי של אברהם. מן הסתם, יחסים קרובים ביותר של אמון ואהבה נרקמו בין האדון לבין העבד. סביר שאֵלֶה העיבו-משהו על יצחק, היורש החדש ומי שתפס את מקומו של אליעזר בלב אביו (הן לא שכחנו: "…בנך יחידך אשר אהבת…"), עד לעקידה, שלאחריה – לא אברהם ולא יצחק – לא יכלו להישיר מבט זה אל זה.

 

לא לחינם מאפיינת האמביוולנטיות את יחסה של המסורת כלפי אליעזר: מחד גיסא, נאמנותו של אליעזר לאדונו היא סמל לנאמנות עילאית של ישראל לאלוהיו, ומכאן האגדה על הברקים והזיקים שהאירו לאליעזר את דרכו לחרן.[2] ובמקום אחר, אליעזר אף משווה למשה ולשלמה. מאידך גיסא, הקטרוג הגדול על אליעזר: "ויאמר עליו העבד הה"ד (הושע יב) כנען בידו מאזני מרמה לעשוק אהב, כנען זה אליעזר, בידו מאזני מרמה, שהיה יושב ומשקיל את בתו ראויה היא או אינה ראויה, לעשוק אהב, לעשוק אהובו של עולם זה יצחק אמר אולי לא תאבה ואתן לו את בתי, א"ל אתה ארור ובני ברוך ואין ארור מתדבק בברוך."[3]

 

כך או אחרת, יצחק מאבד את מרץ-חייו, את אונו, את טעם הבחירה, שהוא טעם העתיד. יום אחר יום, לילה אחר לילה, רואה הוא את אביו מניף עליו מאכלת בסופו של מסע אניגמטי ואפוף אלם. כמוהו כרוח-רפאים, ישות פסיבית שאוכלת, מפרישה, ישנה, אך נעדרת כל מעמד של חירות. כאמור, בגיל 40, אחרים מכריעים את גורלו – אביו הבא בימים ואליעזר הישיש ("המֹשל בכל-אשר-לו" – כד, 2), אותו עבד שכנראה מעולם לא אהב מדי את יצחק ואשר יצחק (עודנו מנחשים) תיעבו. יצחק זה, שמלאכי השגחה אינם מרפים ממנו עוד טרם לידתו (ביקור שלושה  המלאכים) ובמהלך חייו (רגעי העקידה), יצחק זה שב ומתגלה כלא-ישות ה"נילושה" בידי שמים וארץ. אפילו עכשיו – כך מספרת האגדה[4]  – מזמן הקב"ה שני מלאכים, האחד ללוות את אליעזר והאחר להוציא את רבקה מחרן – וכל זאת, כדי להבטיח את אי-יציאתו של יצחק מהארץ המובטחת.

 

יצחק אינו מצטרף לאליעזר למסע-השידוכין לחרן. יבחר העבד את שיבחר בעבורו, כך יהי. יצחק נשאר בכנען, ממתין לגורלו. אביו מתגורר בבאר-שבע (כב, 19) ואילו הוא מתגורר "בארץ הנגב" באיזור באר-לחַי-רׂאי (כד, 62), לא הרחק מאביו, אך לבטח לא עימו. באר-לחי-ראי – אותו מקום בדיוק שנקרא כפי שנקרא על-ידי הגר שהיתה המומה מגירוש וישועה שנחתו עליה. יצחק בחר להתגורר שם, בדרך שוּר, שם ולא בשום מקום אחר, באותו אתר שהוא כה אנלוגי לעקידתו, באותו אתר המסמן בעבורו את אשמת אביו. זו דרכו להתריס בפני אביו הגדול את שאין בכוחו להתריס בנוכחותו. הוא חי לבדו, הוא ושרעפיו האפלים, הוא וה"שדים" הרודפים אותו ללא הרף. וכשאנו קוראים: "ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב" (כד, 63), נדמה לנו, שיותר ממנוחת היגע לעת צינת הערב שלאחר יום לוהט, מרמז לנו הכתוב על דמות מתבודדת ומיוסרת, שקועה בעולמה ומתקשה לתקשר עם זולתה, רדופה בידי צל-האב והמעשה הנורא ההוא.

 

הנה כי כן, לאן נוטל יצחק את כלתו מיד עם פגישתם הראשונה בשדה? "ויביאה יצחק האהלה שרה אמו" (כד, 66). שרה, נזכור, מתה זה מכבר ונקברה בחברון. יצחק, מתברר,  אינו יכול לקיים יחסי-מין ראשונים עם רעייתו, אלא תחת מבטה של אמו המתה, אולי אף על מיטתה של שרה, אמו היקרה, מי שעמדה לצידו (כך האגדה) בזמן אסון-העקידה: "למה הסמיך מיתת שרה אחרי עקידת יצחק? לומר כשבא אברהם מהר המוריה מצא שרה שמתה על דברי שטן."[5]  בין יצחק לבין אמו, אנו מבינים קשר אדיפלי עמוק, ומותה אך העצים את נוכחותה בנפשו המעונה. עתה, כשפגש לראשונה בכלתו, הוא חש חובה ליטול אותה עימו לדרך מדברית מתישה עד לאוהלה (האוהל שנותר כאנדרטה לשרה לאחר פטירתה). האם נמצא האוהל בקרית-ארבע, שבה מתה? שמא בבאר-שבע, שם חי אברהם? ואולי, מי יודע, אולי הקים יצחק את אוהל אמו המתה בבאר-לחי-ראי, לידו (ולפיכך, הדרך לאוהל אינה רחוקה)? בכל מקרה, יצחק מוכרח לעשות את הדרך אל אמו. בבקיעת בתולי רעייתו באהל האם, שם ולא בשום מקום אחר, הוא סוגר מעגל של אהבה אבודה ושִיבה לרחם כפולה. "ויקח את רבקה ותהי לו לאישה ויאהבה וינחם יצחק אחרי אמו" (כד, 67)

 

יצחק נמשך לבארות. אין הוא יודע מדוע, אך הבאר, באר-לחי-ראי, הבאר אשר בה וממנה החיים, הבאר של אמו החורגת – קוראת לו יותר משהיא קוראת לצמא במדבר. הה, לו הייתה איתו אמו, שרה, לגונן עליו, כפי שגוננה הגר על ישמעאל! אין הוא מבין מדוע, אבל כשהוא, יצחק, רואה באר סתומה, גואה בו חשק עמוק ומסתורי לחופרה מחדש ולרדת למעמקיה הקרים-לחים. יבוא יום, והוא יחפור מחדש את כל הבארות הרבים שחפר פעם אביו ואשר נסתמו בידי הפלשתים (כו, 18-15). לקורא בתנ"ך נדמה, שזהו עיקר מפעלו של יצחק המבוגר – לחפור מחדש עוד ועוד בארות של אביו ולהעניק להן שמות (כו, 23-19). זהו נצחונו על אביו: החדירה המחודשת של הבן לנקבים שניקב האב, ומעשה הענקת השמות – מעשה אבות לבניהם שזה אך נולדו. בניקוי הבארות, יצחק כובש מחדש את אמו והוא מוליד. הבאר היא רחם שנלקחה ממנו בידי אביו ואשר שומה עליו לנכסה מחדש.[6]

 

ספק רב אם מחל יצחק אי-פעם לאביו. הכתוב אינו מגלה. באשר לאברהם, רגש-האשם שלו אחראי לא-מעט, כך נדמה, ל"ויתן אברהם את-כל-אשר-לו ליצחק" (כה, 5), זאת -בתוספת הרחקת שאר בני הפילגשים לבל יאיימו על היורש המועדף. אך עובדה מרתקת היא, שיצחק נשאר לגור בבאר-לחי-ראי (כמסופר בפרק כה, 11). ודומה, שאנו יכולים להבין מדוע.

 

מעט פרקים הוקדשו ליצחק בתנ"ך, ואלה דלים בסיפור-קורותיו, לעומת העלילות הרבות והמסעירות של אברהם, מחד גיסא – ושל יעקב, מאידך גיסא. כך, כל שיכולים אנו לקרוא הוא על הריונה של רבקה (נקודה של אקטיביות בחיי יצחק: הוא מתפלל – ביוזמתו-שלו – לאלוהים, בנושא עקרותה של רעייתו – כה, 21) ועל הולדת התאומים. כל זאת – עשרים שנה לאחר הנישואין ("ויצחק בן ששים שנה בלדת אותם" – כה, 26). לאמיתו של דבר, סיפורי-יצחק הם סיפורים לא על יצחק, אלא על אחרים.

 

לא, איננו יודעים על יצחק, אף לא על אודות טיב יחסיו עם רבקה. משהו נרמז לנו על ההעדפות השונות של השניים: יצחק אוהב את עשו, רבקה מבכרת את יעקב. "ויאהב יצחק את-עשו כי-ציד בפיו" (כה, 28) [העדפה מוזרה במקצת, הנתמכת במשפט מאוחר הרבה יותר של יצחק לעשו – "… וצודה לי ציד. ועשה-לי מטעמים כאשר אהבתי…" (כז, 4).  כן, ליצחק יש חולשה לאוכל, אולי תסמונת הנובעת ממצב נפשי טראומטי הנפתר בתאוות אכילה]. ועוד נודע לנו, על פרשת השהייה של יצחק ורבקה בגרר (המאזכרת, כמובן, את פרשת שהייתם של אברהם ושרה במצרים: האם משתדל יצחק לחזור על דפוסי החיים של אביו ואמו?), זו הכוללת את "והנה יצחק מצחק את רבקה אשתו" (כו, 8) – רגע אינטימי נוסף של יצחק וזוגתו. עתה, לרקע המגע המיני השני, והרחוק מאתרי אסונו, דומה שיצחק התגבר כבר על הטראומה. לאחר מהלך חיים פסיבי, נראה שהחל לחיות: הוא עושה חיל בגרר ("ויגדל האיש וילך הלוך וגדל עד כי-גדל מאד" – כו, 13); וכזכור – הוא חופר-מחדש את בארות-אביו. הוא אפילו מוצא את הכוח הנפשי להתיישב ב…באר-שבע, מקום מגורי אביו המת, ולשמוע מאלוהים את המשפט המבטיח, אף כי הלא-קל: "והרביתי את-זרעך בעבור אברהם עבדי" (כו, 24). בעבור האב, ולא הבן. באורח משמעותי, דווקא הבן הוא שיעניק עתה את השם למקום שהיה מקום-אביו, "באר-שבע".

 

ואף-על-פי-כן, מאוחר הרבה יותר, הרבה לאחר פרשת ההטעיה של יצחק הזקן בידי יעקב, לצורך קבלת הברכה מאביו (אקטיביות מצד הבן הדחוי, אשר שבה ומדגישה את הפסיביות של יצחק, האב המרומה, ואת סבילותו שלו לכל אורך חייו בכל הנוגע ליחסיו הלא-פתורים עם אביו, שבקש להקריבו), ובכן – בערוב ימיו של יצחק, נקרא על יעקב השוהה אצל לבן: "וישָבַע יעקב בפחד אביו יצחק" (לא, 53). השאלה המתבקשת היא: כיצד ידע יעקב על "פחד יצחק", אלמלא רדף הפחד הזה את יצחק כל חייו, מבלי שהצליח להסתירו אף מבנו הפחות-מועדף? נדגיש: לא פעם אחת, כי אם פעמיים, נקט יעקב בפחדו הגדול של אביו. פסוקים אחדים קודם לשבועתו הנ"ל, אמר יעקב ללבן בן-בתואל: "לולי אלוהי אבי אלוהי אברהם ופחד יצחק היה לי כי עתה ריקם שלחתני…" (לא, 42). נשים לב: "אלוהי אבי, אלוהי אברהם", ומיד לאחר מכן – "ופחד יצחק". אלוהי האב התהפך לפחד-יצחק, הפחד הקדמון ההוא, טעמו לא פג מקיומו הרדוף של יצחק והוא הורישו לבנו. ניתן להניח, לפיכך, שיצחק מעולם לא התגבר ממש על הטראומה של העקידה, וזו כה נכחה וכה העיבה על חיי יצחק, עד כי זכתה במשפחה למינוח הסימפטומטי: "פחד-יצחק".

 

הנה כי כן, יצחק היה ונותר תעלומה. הטיפול החסר שטיפל בו התנ"ך מותיר בקורא את התחושה, שעניין לנו בחיים-לא-חיים בחידתיות בלתי-פתורה. לאורך התנ"ך יוזכר יצחק רק בהקשר המיתולוגי, המשולש והלא-אישי, "אברהם יצחק ויעקב". להיסטוריה הוא יישאר כדמות הקורבן. פסיבי היה ופסיבי נשאר: וכי כיצד יהיה אחר, כיצד לא יהיה מסורס, עת נגד עיניו מתנופפת כל העת מאכלת אביו? לו שאלו אותו, היה ממיר את השם "הר-המוריה" בשם "הר המורא". 


[1]  אני מודה לשמואל קמינצקי, שבקיאותו המדהימה בתנ"ך הדריכה ותמכה בכמה מפרשנויותי במאמר זה.

 "בראשית רבה", תיאודור-אלבק, פרשה ס', כד.[2]

[3]   "בראשית רבה", וילנא, פרשה נ"ט,

 

 שם, שם.[4]

 "מדרש אגדה", בראשית (בובר) פרק כ"ג,א [5]

[6]  את מוטיב הבאר כסמל אדיפלי בחיי יצחק אני חייב לשיחה עם עדן עפרת.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: