מדוע ולמה אכל יחזקאל את המגילה?

מדוע ולמה אכל יחזקאל את המגילה?

המעבר ההיסטורי התרבותי מדיבור לכתיבה התרחש במזרח-התיכון העתיק בתהליך מורכב, הרווי בחשדות ובאי-אמון כלפי מרחב הסימנים החזותיים. כזכור לקוראי "פיידרוס" של אפלטון, עוד בעידן המיתולוגי המצרי של אָמוֹן ותוּת, בנו, סירב האב האלוהי למתנת הכתב של הבן. ניתוחו המזהיר של ז'אק דרידה את הפרשה המצרית ("בית-המרקחת של אפלטון", 1968) איתר רעל בשפה הכתובה, ורעל זה עדיין המשיך לאיים על אפלטון, במאה ה- 5 לפנה"ס, משהוביל את המעבר הגדול מהדיבור של סוקרטס (מי שלא כתב מימיו) אל הכתיבה (הדיאלוגית, עדיין ה"דיבורית") של תלמידו, הוא אפלטון. וכפי שציין דרידה, הוראתו של אפלטון למכותבו הסירקוזי – "שרוף את המכתבים!", טומנת בחובה הטלת ספק גדול בכוחו של הכתב לאצור בתוכו אמיתות של ממש.

התנ"ך, המשתרע על פני מרחבים קדומים בואך העת הקלאסית העתיקה, חייב היה להדהד את המתח ההיסטורי הטעון בין הדיבור לבין הכתיבה, בין הביטוי הראשוני, הישיר, הבלתי-אמצעי, המקורי, האותנטי, החי לבין ייצוגו המשני, העקיף, המוסכמתי, המלאכותי, המת.

כיצד מתמודד התנ"ך עם דואליות תרבותית זו?

הכלל התנ"כי ברור: אלוהים מדבר, האדם כותב. אלוהים ברא את העולם בדיבור, ובעקבות זאת, התנ"ך מלא וגדוש בפעלים נוסח "ויאמר" ו"וידבר" המיוחסים לקב"ה (ולא רק לו, כמובן), ואילו הכתיבה סווגה לתחומם של סופרי מלך, בעיקר. יוצאים מכלל זה, מקרים נדירים, ובראשם, פרשת כתיבת לוחות-הברית. שכן, ספרי "שמות" ו"דברים" מדווחים לנו במפורש, שהיה זה אלוהים שכתב את הלוחות: "ויפן וירד משה מן ההר ושני לוחות העדות בידו לוחות כתובים משני עבריהם מזה ומזה הם כתובים. והלוחות מעשה אלוהים המה והמכתב מכתב אלוהים הוא חרות על הלוחות." ("שמות", ל"ב, 16-15)

אלא, שהעניין אינו כה פשוט. ראשיתו ב"שמות" פרק כ"ד, בו קראנו: "ויאמר ה' אל משה עלה אלי ההרה והיה שם ואתנה לך את לוחות האבן והתורה והמצווה אשר כתבתי להורותם." (פסוק 12) על פניו, אישור נוסף לכתיבה אלוהית. ברם, הפרקים הבאים בספר "שמות", כ"ה-ל"א, אלה המדווחים בפרוטרוט על מהלך פגישתם של אלוהים ומשה בראש ההר, עומדים כולם בסימן הדיבור של הקב"ה למשה, דיבור ותו לא, ולפיכך, סופם המפתיע: "ויתן אל משה ככלותו לדבר אתו בהר סיני שני לוחות העדות אבן כתובים באצבע אלוהים." (ל"א, 18) כאילו, דיבורים לחוד וטקסט כתוב לחוד. כאילו, היו הלוחות הכתובים מוכנים מראש בכתב-ידו של הקב"ה ורק הוענקו למשה עם תום הנאום הארוך. בספר "דברים" מסתבכים מעט העניינים, כאשר משה מספר: "ויתן ה' אלי את שני לוחות האבנים כתובים באצבע אלוהים ועליהם כל הדברים אשר דיבר ה' עמכם בהר מתוך האש ביום הקָהָל." ("דברים", ט', 4) משמע, דיבור אלוהי קדם לכתיבה האלוהית.

העניינים הופכים מורכבים אף יותר, כאשר אנו עוברים מהלוחות הראשונים אל הלוחות השניים: "ויאמר ה' אל משה פסָל לך שני לוחות אבנים כראשוני וכתבתי על הלוחות את הדברים אשר היו על הלוחות הראשונים אשר שברת." ("שמות", ל"ד, 1) ב"דברים" מאושש הדיווח: "בעת ההיא אמר ה' אלי פסל לך שני לוחות אבנים כראשונים ועלה אלי ההרה ועשית לך ארון עץ. ואכתוב על הלוחות את הדברים אשר היו על הלוחות הראשונים אשר שברת ושמתם בארון. (…) ואעל ההרה ושני הלוחות בידי ויכתוב על הלוחות כמכתב הראשון את עשרת הדברים אשר דיבר ה' אליכם בהר מתוך האש…" ("דברים", י, 5-1)

אם כן, סדר הדברים הוא כדלהלן: א. אלוהים מדבר מתוך האש. ב. אלוהים כותב את דבריו. ג. משה שובר את הלוחות. ד. אלוהים שב וכותב את הלוחות. כתיבת הלוחות השניים, ולו בידי האל, סבירה לחלוטין, בהיות הכתיבה מדיום משני לדיבור, תחליף לאמירה מקורית. אך, כיצד נבין את כתיבת הדיבור האלוהי בידי אלוהים הוא עצמו בשלב הלוחות הראשונים?

העובדה היא, שמשה עולה על ההר אל ה' ושם הוא מאזין לנאום ארוך (פרק ל"ד, פסוקים 26-10), אשר רק בעקבותיו מצווהו אלוהים: "כתוב לך את הדברים האלה כי על פי הדברים האלה כָרַתי אתך ברית ואת ישראל. ויהי שם עם ה' ארבעים יום וארבעים לילה לחם לא אכל ומים לא שתה ויכתוב על הלוחות את דברי הברית עשרת הדברים." ("שמות", ל"ד, 28-27). הנה כי כן, עתה, כמו תיקן הכתוב את הרושם הקודם והִבְהיר, שמשה הוא הכותב את דבריו של אלוהים.

אנחנו מבולבלים.

מפרשי התנ"ך נקלעו, אכן, לדילמה בנושא זה. מחד גיסא, נדרשו מדרשים על אודות משה הצופה בקב"ה מגבו, שומע את קולו וכותב את דבריו. שהרי, נאמר ב"שמות" כ"ד, 4: "ויכתוב משה את כל דברי ה'…" ואף הוסיף המפרש: "…כתלמיד שהוא כותב ורבו מיישב על ידו." ["שיר השירים רבה" (וילנא), פרשה א', ד"ה, ב, ד"א, ישקני] מאידך גיסא, סופר על משה שעלה על ההר ומצא את הקב"ה מתקין כתרים לאותיות… ישנם פרשנים שפתרו את הסתירה בכך שפרשו את קול אלוהים כקול כותב: "וכל העם רואים את הקולות רואים את הנראה ושומעין את הנשמע ראו דבר של אש יוצא מפי הגבורה ונחצב על הלוחות שנאמר קול ה' חוצב להבות אש." ("ילקוט שמעוני", יתרו, כ', ש') במילים אחרות, הסתירה בין דיבור לכתיבה נפתרת באמצעות גורם שלישי, שאינו דיבור ואינו כתיבה, מרכיב סינתזה שהוא האש. בהתאם, "אמר רבי שמעון בן לקיש התורה שניתנה למשה עורה של אש לבנה וכתובה באש שחורה וחתומה באש ומלופפת באש ועִם שכותב קנח הקולמוס בשערו ומשם נטל משה זיו הפנים." ("ילקוט שמעוני", יתרו, י"ט, ר"פ) ללמדנו, שכתב אלוהי אינו כתיבה אנושית.

לפי גרסה נוספת, קבלית ברוחה, "אגדות עתיקות (…) מספרות שהקב"ה בכבודו ובעצמו חצב כל אותיות התורה וחקקן ברוח מעשה ידי אמן. לפי אותו המקור התקין אותן אלוהים, לאמיתו של דבר, במגמה לצרף מהן טקסט בעל משמעות מיסטית ולביצוע משימות אחרות בעולם העליון. לכן ירידתן לעולם השפל הייתה לטרגדיה קוסמית, משום שעל האותיות האלה, החקוקות דקדקות, היה לפשוט את סגולותיהן העל-ארציות ואת בחינותיהן הפנימיות ולהתלבש בצורות גשמיות, כדי שיוכלו להיכתב על הנייר בידי בני-האדם למטה." (אליהו ליפינר, "חזון האותיות", מגנס, ירושלים, 1989, עמ' 15)

יש פרשנים שהקפידו להבחין בין כתיבה אלוהית את הלוחות הראשונים לבין כתיבה אנושית את הלוחות השנִיים: "…אמר הקב"ה לשמה הלוחות הראשונות אני כתבתי אותם, כדכתיב (שם, שמות, לא) כתובים באצבע אלוהים, אבל השנִיים כְתוב אתה ולוואי אתן בו ידי…" ["שמות רבה" (וילנא), פרשה מ"ז, ד"ה]

ובשו"ת רדב"ז מצאנו: "…כי מעשה הלוחות והמכתב הראשון והלשון היו קודש-קודשים וכשירד משה מן ההר והלוחות בידו ויראו את העגל ומחולות פרחו האותיות מרוב קדושתן וחזרו למקום אצילותן ונשארו הלוחות כגוף בלא נשמה ושברו. (…) אח"כ כתב את הלוחות השניות בלשון שהיו הם עצמם מכירין שהוא כתב עברי שאין בו קדושה…" ("שו"ת רדב"ז", חלק ג', סימן תמב, ד"ה, שוב ראיתי)

לאמור, הדיכוטומיה בין דיבור אלוהי לבין כתיבה אנושית ניצלה משהו בזכות מעשי דרש למיניהם, בה במידה שהמקורות התנ"כיים הם עצמם מוכיחים חוסר אחידות או חוסר החלטיות בנושא.

אך, מלבד סוגיית מתן-תורה, כך נידמה, סרה הבעייתיות הנדונה כמעט-לגמרי מהתנ"ך, כאשר הכתיבה יוחסה שוב ושוב לבני-אדם. אפילו ביחסים בין הקב"ה ומשה הוסדר העניין, כאשר, בעקבות המלחמה בעמלקים ונס הניצחון (עם ידי משה המורמות), "ויאמר ה' אל משה כתוב זאת זיכרון בספר…" ("שמות", י"ז, 14) אלוהים אומר, משה כותב. והכתב – כזכור לנו מכתבי אפלטון – תכליתו זיכרון. מכאן, למשל, כתיבת קלף התפילין להבטחת זיכרון יציאת-מצרים ומכאן הנצחת כיבושים על סטֶלות המפארות את המלך הכובש.

אלא, שהדילמה טרם נפתרה. שכן, עדיין היא חלה על הנביאים האחרים (מלבד משה), האמורים לתווך בין דברי הקב"ה (דברי אלוהים חיים, שלעומתם, הכתיבה "מתה") לבין העם. כיצד ייֵעשה מעשה התיווך הנבואי – בדיבור או בכתב? עדיין, בימיו של הנביא משה, נראית התשובה ברורה, כאשר משה מצווה על יהושע לכתוב את משנה-תורה על אבנים. כאילו חייב עקרון ה"משְנֵה" (המשנִיוּת) את המעָבָר לכתב. גם במקרהו של הנביא חבקוק התשובה ברורה: "…ואצפה לראות מה ידבר ה' ומה אשיב על תוכחתי. ויענני ה' ויאמר: כתוב חזון ובָאֵר על הלוחות למען ירוץ קורא בו." ("חבקוק", ב', 2) שנאמר: אלוהים מדבר, האדם כותב. אלא, שבמקרהו של הנביא ירמיהו התשובה כבר אחרת. שלירמיהו נלווה סופר, שתפקידו לתרגם לכתיבה את הדיבור שמדבר ירמיהו, שהוא "העבָרָה" ישירה של הדיבור האלוהי: "ויקרא ירמיהו את ברוך בן-נריה ויכתוב ברוך מפי ירמיהו את כל דברי ה' אשר דיבר אליו על מגילת ספר. ויצווה ירמיהו את ברוך לאמור (…) ובאתָ אתה וקראתָ במגילה אשר כתבת מפי את דברי ה' באזני העם בית ה' ביום צום…" ("ירמיהו", ל"ו, 6)

הנה כי כן, עדיין קרועים הנביאים ביחסם לשניות הדיבור והכתיבה, ובעיקר, ביחס לנכונות להעניק לכתיבה מעמד של אמת ראשונית, נשגבה.

היה זה הנביא יחזקאל שהביא את הדילמה לשיאה, הגם שניתן לאָתֵר בהתנהלותו גיבוש עמדה ברורה בנושא.

"יחזקאל", פרק א', נתון כולו למבט. אפשר, שזהו המבט האולטימטיבי של התנ"ך – ראיית המרכבה האלוהית בכל תפארתה: "…נפתחו השמים ואראה מראות אלוהים." (א', 1) חזון-יחזקאל – המילה "חזון" אוצרת בחובה את החזותי – מגיע לשיאו עם התגלות "מראה דמות כבוד ה'" (א', 28). זהו הרגע בו נופל הנביא על פניו (שהרי אסורה הצפייה האנושית בפני האל) "ואשמע קול מדַבֵר" (שם, שם) מכאן ואילך, לאורך פרקים ב'-ג', נפגש הקורא בהמוני פעמים בהם נוקט הכתוב בפעלים ד.ב.ר או א.מ.ר לציון התבטאותו של הקב"ה. שֶמע החליף את המבט והותיר את אלוהים במרחב הקול. בהתאם, אלוהים שולח את יחזקאל לשאת את דבר ה' אל עם ישראל. "ודברתָ את דברַי אלֵיהם…" (ב', 7) הדיבור הנבואי כהמשך ישיר ותואם לדיבור האלוהי.

אלא, שעתה אנו מתוודעים להתרחשות מוזרה, הנסובה כולה על זיקת פֶּה, דיבור וכתב: "ואתה בן-אדם שְמע את אשר אני מדבר אליך אַל תהי מֶרי כבית המרי פצֶה פיך ואכול את אשר אני נותן אליך. ואראה והנה יד שלוחה אלַי והנה בו מגילת ספר. ויפרוש אותה לפנַי והיא כתובה פָנים ואחור וכָתוּב אליה קִנים והֶגה והִי." (ב', 10-8) כאילו מַתְנֵה אלוהים את העברת הדיבור מאלוה לעם דרך הנביא באכילת כתב. ואכן: "ויאמר אלי בן-אדם את אשר תמצא אכול אכול את המגילה הזאת ולֵך דַבֵר אל בית ישראל. ואפתח את פי ויאכילני את המגילה האת. (…) ואוכלה ותהי בפי כדבש למתוק." (ג', 3-1)

פעירת פה הנביא בידי אלוהים כמוה כאישור ה"לֵך דַבֵר". לא לחינם, הביטוי הזה, "לך דבר", עוטף את אקט אכילת המגילה מלפנים ומאחור: שכן, מיד עם בליעת המגילה, חוזר אלוהים: "…לך-בוא (…) ודיברת בדברַי אליהם." המגילה היא דבר ה', והאכלתה את הנביא יסודה בקושי תקשורתי-לשוני שהביא צפוי לו: "ובית ישראל לא יאבו לשמוע אליך כי אינם אובים לשמוע אלי. (…) הנה נתתי את פניך חזקים לעומת פניהם ואת מצחך חזק לעומת מצחם." (ג', 8-7) אקט אכילת המגילה היה, אם כן, טקס של חיזוק הנביא, העצמת התדר התקשורתי שלו.

אלוהים אינו חדל לחזור על צו הדיבור: "ויאמר אלי בן-אדם את כל דברַי אשר אדבר אליך קח בלבבך ובאוזניך שמע. ולֵך בוא אל הגולה אל בני עמך ודברת אליהם ואמרת אליהם…" (ג', 11-10). כך יגיע יחזקאל אל "הגולה תל-אביב" וכך ישוב וישמע את אלוהים מכשירו לקראת המפגש עם בני עמו. אולם, טרם אזר הנביא כוח דיבור: "ולשונך אדביק אל חכך ונאלמתָ ולא תהיה להם לאיש מוכיח כי בית מֶרי המה. ובדברִי אותך אפתח את פיך ואמרתָ אליה כה אמר ה' אלוהים…" (ג', 27-26)

מוטיב פתיחת הלוע עודנו נוכח, אם כן. אלוהים פותח וסגר את פי נביאו, כמו היה הנביא בובת-פיתום. וכשמורה הקב"ה ליחזקאל לאפות לחם ולאוכלו למשך 390 יום, בעוד הנביא אמור לשכב כל אותה עת על צדו; וכשמצוו אלוהים ללוש צואה בבצק-השעורים, ממנו יאפה הנביא עוגה ויאכלנה לעיני העם – אין זאת אלא, שאכילת העונשין הזו, המֵיצָג האלגורי הזה ("ככה יאכלו בני ישראל את לחמם טמא בגויים…" – ד', 13) היא הקוטב האחר לאכילת המגילה האלוהית המתוקה כדבש.

בשיאו של המהלך, מַתְרֵה אלוהים: "לכן אבות יאכלו בנים בתוכֵך ובנים יאכלו אבותם." (ה', 10) האכילה הפכה לשואה נוראה, אשר ניגודה המושלם הוא האב (האלוהי) המאכיל את בנו (הנביא) בדברי אלוהים חיים.

אם כן, מדוע ולמה אכל יחזקאל את המגילה? כדי להבטיח את אחדות הדיבור והכתיבה האלוהיים, האחדות בה פגשנו כבר בסיפור מתן-תורה.

*
"ויָשָב משה אל ה' ויאמר (…) ועתה אם תִשָא חטאתם ואם אַין מחֵני נא מספרֵךָ אשר כתבת. ויאמר ה' אל משה מי אשר חָטא לי אמחֵנו מסִפרִי." ("שמות", ל"ב, 33-31) באיזה ספר מדובר? מהו הספר האלוהי הזה, שאינו עשרת הדברות ואשר בו מצוין במפורש שמו של משה? כלום מדובר בספר גורלות אדם? כלום חיי אדם מותנים בהיותם כתובים, כך או אחרת, בספר אלוהי? האם זהו ספר הגורלות שחתימתו מסתיימת, לפי המסורת, ביום הכיפורים? והאם מרמז לנו הכתוב על "ספרייה" שמימית ובה ספרים שנכתבו בכתב אלוהי?
מדוע ולמה אכל יחזקאל את המגילה?

המעבר ההיסטורי התרבותי מדיבור לכתיבה התרחש במזרח-התיכון העתיק בתהליך מורכב, הרווי בחשדות ובאי-אמון כלפי מרחב הסימנים החזותיים. כזכור לקוראי "פיידרוס" של אפלטון, עוד בעידן המיתולוגי המצרי של אָמוֹן ותוּת, בנו, סירב האב האלוהי למתנת הכתב של הבן. ניתוחו המזהיר של ז'אק דרידה את הפרשה המצרית ("בית-המרקחת של אפלטון", 1968) איתר רעל בשפה הכתובה, ורעל זה עדיין המשיך לאיים על אפלטון, במאה ה- 5 לפנה"ס, משהוביל את המעבר הגדול מהדיבור של סוקרטס (מי שלא כתב מימיו) אל הכתיבה (הדיאלוגית, עדיין ה"דיבורית") של תלמידו, הוא אפלטון. וכפי שציין דרידה, הוראתו של אפלטון למכותבו הסירקוזי – "שרוף את המכתבים!", טומנת בחובה הטלת ספק גדול בכוחו של הכתב לאצור בתוכו אמיתות של ממש.

התנ"ך, המשתרע על פני מרחבים קדומים בואך העת הקלאסית העתיקה, חייב היה להדהד את המתח ההיסטורי הטעון בין הדיבור לבין הכתיבה, בין הביטוי הראשוני, הישיר, הבלתי-אמצעי, המקורי, האותנטי, החי לבין ייצוגו המשני, העקיף, המוסכמתי, המלאכותי, המת.

כיצד מתמודד התנ"ך עם דואליות תרבותית זו?

הכלל התנ"כי ברור: אלוהים מדבר, האדם כותב. אלוהים ברא את העולם בדיבור, ובעקבות זאת, התנ"ך מלא וגדוש בפעלים נוסח "ויאמר" ו"וידבר" המיוחסים לקב"ה (ולא רק לו, כמובן), ואילו הכתיבה סווגה לתחומם של סופרי מלך, בעיקר. יוצאים מכלל זה, מקרים נדירים, ובראשם, פרשת כתיבת לוחות-הברית. שכן, ספרי "שמות" ו"דברים" מדווחים לנו במפורש, שהיה זה אלוהים שכתב את הלוחות: "ויפן וירד משה מן ההר ושני לוחות העדות בידו לוחות כתובים משני עבריהם מזה ומזה הם כתובים. והלוחות מעשה אלוהים המה והמכתב מכתב אלוהים הוא חרות על הלוחות." ("שמות", ל"ב, 16-15)

אלא, שהעניין אינו כה פשוט. ראשיתו ב"שמות" פרק כ"ד, בו קראנו: "ויאמר ה' אל משה עלה אלי ההרה והיה שם ואתנה לך את לוחות האבן והתורה והמצווה אשר כתבתי להורותם." (פסוק 12) על פניו, אישור נוסף לכתיבה אלוהית. ברם, הפרקים הבאים בספר "שמות", כ"ה-ל"א, אלה המדווחים בפרוטרוט על מהלך פגישתם של אלוהים ומשה בראש ההר, עומדים כולם בסימן הדיבור של הקב"ה למשה, דיבור ותו לא, ולפיכך, סופם המפתיע: "ויתן אל משה ככלותו לדבר אתו בהר סיני שני לוחות העדות אבן כתובים באצבע אלוהים." (ל"א, 18) כאילו, דיבורים לחוד וטקסט כתוב לחוד. כאילו, היו הלוחות הכתובים מוכנים מראש בכתב-ידו של הקב"ה ורק הוענקו למשה עם תום הנאום הארוך. בספר "דברים" מסתבכים מעט העניינים, כאשר משה מספר: "ויתן ה' אלי את שני לוחות האבנים כתובים באצבע אלוהים ועליהם כל הדברים אשר דיבר ה' עמכם בהר מתוך האש ביום הקָהָל." ("דברים", ט', 4) משמע, דיבור אלוהי קדם לכתיבה האלוהית.

העניינים הופכים מורכבים אף יותר, כאשר אנו עוברים מהלוחות הראשונים אל הלוחות השניים: "ויאמר ה' אל משה פסָל לך שני לוחות אבנים כראשוני וכתבתי על הלוחות את הדברים אשר היו על הלוחות הראשונים אשר שברת." ("שמות", ל"ד, 1) ב"דברים" מאושש הדיווח: "בעת ההיא אמר ה' אלי פסל לך שני לוחות אבנים כראשונים ועלה אלי ההרה ועשית לך ארון עץ. ואכתוב על הלוחות את הדברים אשר היו על הלוחות הראשונים אשר שברת ושמתם בארון. (…) ואעל ההרה ושני הלוחות בידי ויכתוב על הלוחות כמכתב הראשון את עשרת הדברים אשר דיבר ה' אליכם בהר מתוך האש…" ("דברים", י, 5-1)

אם כן, סדר הדברים הוא כדלהלן: א. אלוהים מדבר מתוך האש. ב. אלוהים כותב את דבריו. ג. משה שובר את הלוחות. ד. אלוהים שב וכותב את הלוחות. כתיבת הלוחות השניים, ולו בידי האל, סבירה לחלוטין, בהיות הכתיבה מדיום משני לדיבור, תחליף לאמירה מקורית. אך, כיצד נבין את כתיבת הדיבור האלוהי בידי אלוהים הוא עצמו בשלב הלוחות הראשונים?

העובדה היא, שמשה עולה על ההר אל ה' ושם הוא מאזין לנאום ארוך (פרק ל"ד, פסוקים 26-10), אשר רק בעקבותיו מצווהו אלוהים: "כתוב לך את הדברים האלה כי על פי הדברים האלה כָרַתי אתך ברית ואת ישראל. ויהי שם עם ה' ארבעים יום וארבעים לילה לחם לא אכל ומים לא שתה ויכתוב על הלוחות את דברי הברית עשרת הדברים." ("שמות", ל"ד, 28-27). הנה כי כן, עתה, כמו תיקן הכתוב את הרושם הקודם והִבְהיר, שמשה הוא הכותב את דבריו של אלוהים.

אנחנו מבולבלים.

מפרשי התנ"ך נקלעו, אכן, לדילמה בנושא זה. מחד גיסא, נדרשו מדרשים על אודות משה הצופה בקב"ה מגבו, שומע את קולו וכותב את דבריו. שהרי, נאמר ב"שמות" כ"ד, 4: "ויכתוב משה את כל דברי ה'…" ואף הוסיף המפרש: "…כתלמיד שהוא כותב ורבו מיישב על ידו." ["שיר השירים רבה" (וילנא), פרשה א', ד"ה, ב, ד"א, ישקני] מאידך גיסא, סופר על משה שעלה על ההר ומצא את הקב"ה מתקין כתרים לאותיות… ישנם פרשנים שפתרו את הסתירה בכך שפרשו את קול אלוהים כקול כותב: "וכל העם רואים את הקולות רואים את הנראה ושומעין את הנשמע ראו דבר של אש יוצא מפי הגבורה ונחצב על הלוחות שנאמר קול ה' חוצב להבות אש." ("ילקוט שמעוני", יתרו, כ', ש') במילים אחרות, הסתירה בין דיבור לכתיבה נפתרת באמצעות גורם שלישי, שאינו דיבור ואינו כתיבה, מרכיב סינתזה שהוא האש. בהתאם, "אמר רבי שמעון בן לקיש התורה שניתנה למשה עורה של אש לבנה וכתובה באש שחורה וחתומה באש ומלופפת באש ועִם שכותב קנח הקולמוס בשערו ומשם נטל משה זיו הפנים." ("ילקוט שמעוני", יתרו, י"ט, ר"פ) ללמדנו, שכתב אלוהי אינו כתיבה אנושית.

לפי גרסה נוספת, קבלית ברוחה, "אגדות עתיקות (…) מספרות שהקב"ה בכבודו ובעצמו חצב כל אותיות התורה וחקקן ברוח מעשה ידי אמן. לפי אותו המקור התקין אותן אלוהים, לאמיתו של דבר, במגמה לצרף מהן טקסט בעל משמעות מיסטית ולביצוע משימות אחרות בעולם העליון. לכן ירידתן לעולם השפל הייתה לטרגדיה קוסמית, משום שעל האותיות האלה, החקוקות דקדקות, היה לפשוט את סגולותיהן העל-ארציות ואת בחינותיהן הפנימיות ולהתלבש בצורות גשמיות, כדי שיוכלו להיכתב על הנייר בידי בני-האדם למטה." (אליהו ליפינר, "חזון האותיות", מגנס, ירושלים, 1989, עמ' 15)

יש פרשנים שהקפידו להבחין בין כתיבה אלוהית את הלוחות הראשונים לבין כתיבה אנושית את הלוחות השנִיים: "…אמר הקב"ה לשמה הלוחות הראשונות אני כתבתי אותם, כדכתיב (שם, שמות, לא) כתובים באצבע אלוהים, אבל השנִיים כְתוב אתה ולוואי אתן בו ידי…" ["שמות רבה" (וילנא), פרשה מ"ז, ד"ה]

ובשו"ת רדב"ז מצאנו: "…כי מעשה הלוחות והמכתב הראשון והלשון היו קודש-קודשים וכשירד משה מן ההר והלוחות בידו ויראו את העגל ומחולות פרחו האותיות מרוב קדושתן וחזרו למקום אצילותן ונשארו הלוחות כגוף בלא נשמה ושברו. (…) אח"כ כתב את הלוחות השניות בלשון שהיו הם עצמם מכירין שהוא כתב עברי שאין בו קדושה…" ("שו"ת רדב"ז", חלק ג', סימן תמב, ד"ה, שוב ראיתי)

לאמור, הדיכוטומיה בין דיבור אלוהי לבין כתיבה אנושית ניצלה משהו בזכות מעשי דרש למיניהם, בה במידה שהמקורות התנ"כיים הם עצמם מוכיחים חוסר אחידות או חוסר החלטיות בנושא.

אך, מלבד סוגיית מתן-תורה, כך נידמה, סרה הבעייתיות הנדונה כמעט-לגמרי מהתנ"ך, כאשר הכתיבה יוחסה שוב ושוב לבני-אדם. אפילו ביחסים בין הקב"ה ומשה הוסדר העניין, כאשר, בעקבות המלחמה בעמלקים ונס הניצחון (עם ידי משה המורמות), "ויאמר ה' אל משה כתוב זאת זיכרון בספר…" ("שמות", י"ז, 14) אלוהים אומר, משה כותב. והכתב – כזכור לנו מכתבי אפלטון – תכליתו זיכרון. מכאן, למשל, כתיבת קלף התפילין להבטחת זיכרון יציאת-מצרים ומכאן הנצחת כיבושים על סטֶלות המפארות את המלך הכובש.

אלא, שהדילמה טרם נפתרה. שכן, עדיין היא חלה על הנביאים האחרים (מלבד משה), האמורים לתווך בין דברי הקב"ה (דברי אלוהים חיים, שלעומתם, הכתיבה "מתה") לבין העם. כיצד ייֵעשה מעשה התיווך הנבואי – בדיבור או בכתב? עדיין, בימיו של הנביא משה, נראית התשובה ברורה, כאשר משה מצווה על יהושע לכתוב את משנה-תורה על אבנים. כאילו חייב עקרון ה"משְנֵה" (המשנִיוּת) את המעָבָר לכתב. גם במקרהו של הנביא חבקוק התשובה ברורה: "…ואצפה לראות מה ידבר ה' ומה אשיב על תוכחתי. ויענני ה' ויאמר: כתוב חזון ובָאֵר על הלוחות למען ירוץ קורא בו." ("חבקוק", ב', 2) שנאמר: אלוהים מדבר, האדם כותב. אלא, שבמקרהו של הנביא ירמיהו התשובה כבר אחרת. שלירמיהו נלווה סופר, שתפקידו לתרגם לכתיבה את הדיבור שמדבר ירמיהו, שהוא "העבָרָה" ישירה של הדיבור האלוהי: "ויקרא ירמיהו את ברוך בן-נריה ויכתוב ברוך מפי ירמיהו את כל דברי ה' אשר דיבר אליו על מגילת ספר. ויצווה ירמיהו את ברוך לאמור (…) ובאתָ אתה וקראתָ במגילה אשר כתבת מפי את דברי ה' באזני העם בית ה' ביום צום…" ("ירמיהו", ל"ו, 6)

הנה כי כן, עדיין קרועים הנביאים ביחסם לשניות הדיבור והכתיבה, ובעיקר, ביחס לנכונות להעניק לכתיבה מעמד של אמת ראשונית, נשגבה.

היה זה הנביא יחזקאל שהביא את הדילמה לשיאה, הגם שניתן לאָתֵר בהתנהלותו גיבוש עמדה ברורה בנושא.

"יחזקאל", פרק א', נתון כולו למבט. אפשר, שזהו המבט האולטימטיבי של התנ"ך – ראיית המרכבה האלוהית בכל תפארתה: "…נפתחו השמים ואראה מראות אלוהים." (א', 1) חזון-יחזקאל – המילה "חזון" אוצרת בחובה את החזותי – מגיע לשיאו עם התגלות "מראה דמות כבוד ה'" (א', 28). זהו הרגע בו נופל הנביא על פניו (שהרי אסורה הצפייה האנושית בפני האל) "ואשמע קול מדַבֵר" (שם, שם) מכאן ואילך, לאורך פרקים ב'-ג', נפגש הקורא בהמוני פעמים בהם נוקט הכתוב בפעלים ד.ב.ר או א.מ.ר לציון התבטאותו של הקב"ה. שֶמע החליף את המבט והותיר את אלוהים במרחב הקול. בהתאם, אלוהים שולח את יחזקאל לשאת את דבר ה' אל עם ישראל. "ודברתָ את דברַי אלֵיהם…" (ב', 7) הדיבור הנבואי כהמשך ישיר ותואם לדיבור האלוהי.

אלא, שעתה אנו מתוודעים להתרחשות מוזרה, הנסובה כולה על זיקת פֶּה, דיבור וכתב: "ואתה בן-אדם שְמע את אשר אני מדבר אליך אַל תהי מֶרי כבית המרי פצֶה פיך ואכול את אשר אני נותן אליך. ואראה והנה יד שלוחה אלַי והנה בו מגילת ספר. ויפרוש אותה לפנַי והיא כתובה פָנים ואחור וכָתוּב אליה קִנים והֶגה והִי." (ב', 10-8) כאילו מַתְנֵה אלוהים את העברת הדיבור מאלוה לעם דרך הנביא באכילת כתב. ואכן: "ויאמר אלי בן-אדם את אשר תמצא אכול אכול את המגילה הזאת ולֵך דַבֵר אל בית ישראל. ואפתח את פי ויאכילני את המגילה האת. (…) ואוכלה ותהי בפי כדבש למתוק." (ג', 3-1)

פעירת פה הנביא בידי אלוהים כמוה כאישור ה"לֵך דַבֵר". לא לחינם, הביטוי הזה, "לך דבר", עוטף את אקט אכילת המגילה מלפנים ומאחור: שכן, מיד עם בליעת המגילה, חוזר אלוהים: "…לך-בוא (…) ודיברת בדברַי אליהם." המגילה היא דבר ה', והאכלתה את הנביא יסודה בקושי תקשורתי-לשוני שהביא צפוי לו: "ובית ישראל לא יאבו לשמוע אליך כי אינם אובים לשמוע אלי. (…) הנה נתתי את פניך חזקים לעומת פניהם ואת מצחך חזק לעומת מצחם." (ג', 8-7) אקט אכילת המגילה היה, אם כן, טקס של חיזוק הנביא, העצמת התדר התקשורתי שלו.

אלוהים אינו חדל לחזור על צו הדיבור: "ויאמר אלי בן-אדם את כל דברַי אשר אדבר אליך קח בלבבך ובאוזניך שמע. ולֵך בוא אל הגולה אל בני עמך ודברת אליהם ואמרת אליהם…" (ג', 11-10). כך יגיע יחזקאל אל "הגולה תל-אביב" וכך ישוב וישמע את אלוהים מכשירו לקראת המפגש עם בני עמו. אולם, טרם אזר הנביא כוח דיבור: "ולשונך אדביק אל חכך ונאלמתָ ולא תהיה להם לאיש מוכיח כי בית מֶרי המה. ובדברִי אותך אפתח את פיך ואמרתָ אליה כה אמר ה' אלוהים…" (ג', 27-26)

מוטיב פתיחת הלוע עודנו נוכח, אם כן. אלוהים פותח וסגר את פי נביאו, כמו היה הנביא בובת-פיתום. וכשמורה הקב"ה ליחזקאל לאפות לחם ולאוכלו למשך 390 יום, בעוד הנביא אמור לשכב כל אותה עת על צדו; וכשמצוו אלוהים ללוש צואה בבצק-השעורים, ממנו יאפה הנביא עוגה ויאכלנה לעיני העם – אין זאת אלא, שאכילת העונשין הזו, המֵיצָג האלגורי הזה ("ככה יאכלו בני ישראל את לחמם טמא בגויים…" – ד', 13) היא הקוטב האחר לאכילת המגילה האלוהית המתוקה כדבש.

בשיאו של המהלך, מַתְרֵה אלוהים: "לכן אבות יאכלו בנים בתוכֵך ובנים יאכלו אבותם." (ה', 10) האכילה הפכה לשואה נוראה, אשר ניגודה המושלם הוא האב (האלוהי) המאכיל את בנו (הנביא) בדברי אלוהים חיים.

אם כן, מדוע ולמה אכל יחזקאל את המגילה? כדי להבטיח את אחדות הדיבור והכתיבה האלוהיים, האחדות בה פגשנו כבר בסיפור מתן-תורה.

*
"ויָשָב משה אל ה' ויאמר (…) ועתה אם תִשָא חטאתם ואם אַין מחֵני נא מספרֵךָ אשר כתבת. ויאמר ה' אל משה מי אשר חָטא לי אמחֵנו מסִפרִי." ("שמות", ל"ב, 33-31) באיזה ספר מדובר? מהו הספר האלוהי הזה, שאינו עשרת הדברות ואשר בו מצוין במפורש שמו של משה? כלום מדובר בספר גורלות אדם? כלום חיי אדם מותנים בהיותם כתובים, כך או אחרת, בספר אלוהי? האם זהו ספר הגורלות שחתימתו מסתיימת, לפי המסורת, ביום הכיפורים? והאם מרמז לנו הכתוב על "ספרייה" שמימית ובה ספרים שנכתבו בכתב אלוהי?
עבר ההיסטורי התרבותי מדיבור לכתיבה התרחש במזרח-התיכון העתיק בתהל מדוע ולמה אכל יחזקאל את המגילה?

המעבר ההיסטורי התרבותי מדיבור לכתיבה התרחש במזרח-התיכון העתיק בתהליך מורכב, הרווי בחשדות ובאי-אמון כלפי מרחב הסימנים החזותיים. כזכור לקוראי "פיידרוס" של אפלטון, עוד בעידן המיתולוגי המצרי של אָמוֹן ותוּת, בנו, סירב האב האלוהי למתנת הכתב של הבן. ניתוחו המזהיר של ז'אק דרידה את הפרשה המצרית ("בית-המרקחת של אפלטון", 1968) איתר רעל בשפה הכתובה, ורעל זה עדיין המשיך לאיים על אפלטון, במאה ה- 5 לפנה"ס, משהוביל את המעבר הגדול מהדיבור של סוקרטס (מי שלא כתב מימיו) אל הכתיבה (הדיאלוגית, עדיין ה"דיבורית") של תלמידו, הוא אפלטון. וכפי שציין דרידה, הוראתו של אפלטון למכותבו הסירקוזי – "שרוף את המכתבים!", טומנת בחובה הטלת ספק גדול בכוחו של הכתב לאצור בתוכו אמיתות של ממש.

התנ"ך, המשתרע על פני מרחבים קדומים בואך העת הקלאסית העתיקה, חייב היה להדהד את המתח ההיסטורי הטעון בין הדיבור לבין הכתיבה, בין הביטוי הראשוני, הישיר, הבלתי-אמצעי, המקורי, האותנטי, החי לבין ייצוגו המשני, העקיף, המוסכמתי, המלאכותי, המת.

כיצד מתמודד התנ"ך עם דואליות תרבותית זו?

הכלל התנ"כי ברור: אלוהים מדבר, האדם כותב. אלוהים ברא את העולם בדיבור, ובעקבות זאת, התנ"ך מלא וגדוש בפעלים נוסח "ויאמר" ו"וידבר" המיוחסים לקב"ה (ולא רק לו, כמובן), ואילו הכתיבה סווגה לתחומם של סופרי מלך, בעיקר. יוצאים מכלל זה, מקרים נדירים, ובראשם, פרשת כתיבת לוחות-הברית. שכן, ספרי "שמות" ו"דברים" מדווחים לנו במפורש, שהיה זה אלוהים שכתב את הלוחות: "ויפן וירד משה מן ההר ושני לוחות העדות בידו לוחות כתובים משני עבריהם מזה ומזה הם כתובים. והלוחות מעשה אלוהים המה והמכתב מכתב אלוהים הוא חרות על הלוחות." ("שמות", ל"ב, 16-15)

אלא, שהעניין אינו כה פשוט. ראשיתו ב"שמות" פרק כ"ד, בו קראנו: "ויאמר ה' אל משה עלה אלי ההרה והיה שם ואתנה לך את לוחות האבן והתורה והמצווה אשר כתבתי להורותם." (פסוק 12) על פניו, אישור נוסף לכתיבה אלוהית. ברם, הפרקים הבאים בספר "שמות", כ"ה-ל"א, אלה המדווחים בפרוטרוט על מהלך פגישתם של אלוהים ומשה בראש ההר, עומדים כולם בסימן הדיבור של הקב"ה למשה, דיבור ותו לא, ולפיכך, סופם המפתיע: "ויתן אל משה ככלותו לדבר אתו בהר סיני שני לוחות העדות אבן כתובים באצבע אלוהים." (ל"א, 18) כאילו, דיבורים לחוד וטקסט כתוב לחוד. כאילו, היו הלוחות הכתובים מוכנים מראש בכתב-ידו של הקב"ה ורק הוענקו למשה עם תום הנאום הארוך. בספר "דברים" מסתבכים מעט העניינים, כאשר משה מספר: "ויתן ה' אלי את שני לוחות האבנים כתובים באצבע אלוהים ועליהם כל הדברים אשר דיבר ה' עמכם בהר מתוך האש ביום הקָהָל." ("דברים", ט', 4) משמע, דיבור אלוהי קדם לכתיבה האלוהית.

העניינים הופכים מורכבים אף יותר, כאשר אנו עוברים מהלוחות הראשונים אל הלוחות השניים: "ויאמר ה' אל משה פסָל לך שני לוחות אבנים כראשוני וכתבתי על הלוחות את הדברים אשר היו על הלוחות הראשונים אשר שברת." ("שמות", ל"ד, 1) ב"דברים" מאושש הדיווח: "בעת ההיא אמר ה' אלי פסל לך שני לוחות אבנים כראשונים ועלה אלי ההרה ועשית לך ארון עץ. ואכתוב על הלוחות את הדברים אשר היו על הלוחות הראשונים אשר שברת ושמתם בארון. (…) ואעל ההרה ושני הלוחות בידי ויכתוב על הלוחות כמכתב הראשון את עשרת הדברים אשר דיבר ה' אליכם בהר מתוך האש…" ("דברים", י, 5-1)

אם כן, סדר הדברים הוא כדלהלן: א. אלוהים מדבר מתוך האש. ב. אלוהים כותב את דבריו. ג. משה שובר את הלוחות. ד. אלוהים שב וכותב את הלוחות. כתיבת הלוחות השניים, ולו בידי האל, סבירה לחלוטין, בהיות הכתיבה מדיום משני לדיבור, תחליף לאמירה מקורית. אך, כיצד נבין את כתיבת הדיבור האלוהי בידי אלוהים הוא עצמו בשלב הלוחות הראשונים?

העובדה היא, שמשה עולה על ההר אל ה' ושם הוא מאזין לנאום ארוך (פרק ל"ד, פסוקים 26-10), אשר רק בעקבותיו מצווהו אלוהים: "כתוב לך את הדברים האלה כי על פי הדברים האלה כָרַתי אתך ברית ואת ישראל. ויהי שם עם ה' ארבעים יום וארבעים לילה לחם לא אכל ומים לא שתה ויכתוב על הלוחות את דברי הברית עשרת הדברים." ("שמות", ל"ד, 28-27). הנה כי כן, עתה, כמו תיקן הכתוב את הרושם הקודם והִבְהיר, שמשה הוא הכותב את דבריו של אלוהים.

אנחנו מבולבלים.

מפרשי התנ"ך נקלעו, אכן, לדילמה בנושא זה. מחד גיסא, נדרשו מדרשים על אודות משה הצופה בקב"ה מגבו, שומע את קולו וכותב את דבריו. שהרי, נאמר ב"שמות" כ"ד, 4: "ויכתוב משה את כל דברי ה'…" ואף הוסיף המפרש: "…כתלמיד שהוא כותב ורבו מיישב על ידו." ["שיר השירים רבה" (וילנא), פרשה א', ד"ה, ב, ד"א, ישקני] מאידך גיסא, סופר על משה שעלה על ההר ומצא את הקב"ה מתקין כתרים לאותיות… ישנם פרשנים שפתרו את הסתירה בכך שפרשו את קול אלוהים כקול כותב: "וכל העם רואים את הקולות רואים את הנראה ושומעין את הנשמע ראו דבר של אש יוצא מפי הגבורה ונחצב על הלוחות שנאמר קול ה' חוצב להבות אש." ("ילקוט שמעוני", יתרו, כ', ש') במילים אחרות, הסתירה בין דיבור לכתיבה נפתרת באמצעות גורם שלישי, שאינו דיבור ואינו כתיבה, מרכיב סינתזה שהוא האש. בהתאם, "אמר רבי שמעון בן לקיש התורה שניתנה למשה עורה של אש לבנה וכתובה באש שחורה וחתומה באש ומלופפת באש ועִם שכותב קנח הקולמוס בשערו ומשם נטל משה זיו הפנים." ("ילקוט שמעוני", יתרו, י"ט, ר"פ) ללמדנו, שכתב אלוהי אינו כתיבה אנושית.

לפי גרסה נוספת, קבלית ברוחה, "אגדות עתיקות (…) מספרות שהקב"ה בכבודו ובעצמו חצב כל אותיות התורה וחקקן ברוח מעשה ידי אמן. לפי אותו המקור התקין אותן אלוהים, לאמיתו של דבר, במגמה לצרף מהן טקסט בעל משמעות מיסטית ולביצוע משימות אחרות בעולם העליון. לכן ירידתן לעולם השפל הייתה לטרגדיה קוסמית, משום שעל האותיות האלה, החקוקות דקדקות, היה לפשוט את סגולותיהן העל-ארציות ואת בחינותיהן הפנימיות ולהתלבש בצורות גשמיות, כדי שיוכלו להיכתב על הנייר בידי בני-האדם למטה." (אליהו ליפינר, "חזון האותיות", מגנס, ירושלים, 1989, עמ' 15)

יש פרשנים שהקפידו להבחין בין כתיבה אלוהית את הלוחות הראשונים לבין כתיבה אנושית את הלוחות השנִיים: "…אמר הקב"ה לשמה הלוחות הראשונות אני כתבתי אותם, כדכתיב (שם, שמות, לא) כתובים באצבע אלוהים, אבל השנִיים כְתוב אתה ולוואי אתן בו ידי…" ["שמות רבה" (וילנא), פרשה מ"ז, ד"ה]

ובשו"ת רדב"ז מצאנו: "…כי מעשה הלוחות והמכתב הראשון והלשון היו קודש-קודשים וכשירד משה מן ההר והלוחות בידו ויראו את העגל ומחולות פרחו האותיות מרוב קדושתן וחזרו למקום אצילותן ונשארו הלוחות כגוף בלא נשמה ושברו. (…) אח"כ כתב את הלוחות השניות בלשון שהיו הם עצמם מכירין שהוא כתב עברי שאין בו קדושה…" ("שו"ת רדב"ז", חלק ג', סימן תמב, ד"ה, שוב ראיתי)

לאמור, הדיכוטומיה בין דיבור אלוהי לבין כתיבה אנושית ניצלה משהו בזכות מעשי דרש למיניהם, בה במידה שהמקורות התנ"כיים הם עצמם מוכיחים חוסר אחידות או חוסר החלטיות בנושא.

אך, מלבד סוגיית מתן-תורה, כך נידמה, סרה הבעייתיות הנדונה כמעט-לגמרי מהתנ"ך, כאשר הכתיבה יוחסה שוב ושוב לבני-אדם. אפילו ביחסים בין הקב"ה ומשה הוסדר העניין, כאשר, בעקבות המלחמה בעמלקים ונס הניצחון (עם ידי משה המורמות), "ויאמר ה' אל משה כתוב זאת זיכרון בספר…" ("שמות", י"ז, 14) אלוהים אומר, משה כותב. והכתב – כזכור לנו מכתבי אפלטון – תכליתו זיכרון. מכאן, למשל, כתיבת קלף התפילין להבטחת זיכרון יציאת-מצרים ומכאן הנצחת כיבושים על סטֶלות המפארות את המלך הכובש.

אלא, שהדילמה טרם נפתרה. שכן, עדיין היא חלה על הנביאים האחרים (מלבד משה), האמורים לתווך בין דברי הקב"ה (דברי אלוהים חיים, שלעומתם, הכתיבה "מתה") לבין העם. כיצד ייֵעשה מעשה התיווך הנבואי – בדיבור או בכתב? עדיין, בימיו של הנביא משה, נראית התשובה ברורה, כאשר משה מצווה על יהושע לכתוב את משנה-תורה על אבנים. כאילו חייב עקרון ה"משְנֵה" (המשנִיוּת) את המעָבָר לכתב. גם במקרהו של הנביא חבקוק התשובה ברורה: "…ואצפה לראות מה ידבר ה' ומה אשיב על תוכחתי. ויענני ה' ויאמר: כתוב חזון ובָאֵר על הלוחות למען ירוץ קורא בו." ("חבקוק", ב', 2) שנאמר: אלוהים מדבר, האדם כותב. אלא, שבמקרהו של הנביא ירמיהו התשובה כבר אחרת. שלירמיהו נלווה סופר, שתפקידו לתרגם לכתיבה את הדיבור שמדבר ירמיהו, שהוא "העבָרָה" ישירה של הדיבור האלוהי: "ויקרא ירמיהו את ברוך בן-נריה ויכתוב ברוך מפי ירמיהו את כל דברי ה' אשר דיבר אליו על מגילת ספר. ויצווה ירמיהו את ברוך לאמור (…) ובאתָ אתה וקראתָ במגילה אשר כתבת מפי את דברי ה' באזני העם בית ה' ביום צום…" ("ירמיהו", ל"ו, 6)

הנה כי כן, עדיין קרועים הנביאים ביחסם לשניות הדיבור והכתיבה, ובעיקר, ביחס לנכונות להעניק לכתיבה מעמד של אמת ראשונית, נשגבה.

היה זה הנביא יחזקאל שהביא את הדילמה לשיאה, הגם שניתן לאָתֵר בהתנהלותו גיבוש עמדה ברורה בנושא.

"יחזקאל", פרק א', נתון כולו למבט. אפשר, שזהו המבט האולטימטיבי של התנ"ך – ראיית המרכבה האלוהית בכל תפארתה: "…נפתחו השמים ואראה מראות אלוהים." (א', 1) חזון-יחזקאל – המילה "חזון" אוצרת בחובה את החזותי – מגיע לשיאו עם התגלות "מראה דמות כבוד ה'" (א', 28). זהו הרגע בו נופל הנביא על פניו (שהרי אסורה הצפייה האנושית בפני האל) "ואשמע קול מדַבֵר" (שם, שם) מכאן ואילך, לאורך פרקים ב'-ג', נפגש הקורא בהמוני פעמים בהם נוקט הכתוב בפעלים ד.ב.ר או א.מ.ר לציון התבטאותו של הקב"ה. שֶמע החליף את המבט והותיר את אלוהים במרחב הקול. בהתאם, אלוהים שולח את יחזקאל לשאת את דבר ה' אל עם ישראל. "ודברתָ את דברַי אלֵיהם…" (ב', 7) הדיבור הנבואי כהמשך ישיר ותואם לדיבור האלוהי.

אלא, שעתה אנו מתוודעים להתרחשות מוזרה, הנסובה כולה על זיקת פֶּה, דיבור וכתב: "ואתה בן-אדם שְמע את אשר אני מדבר אליך אַל תהי מֶרי כבית המרי פצֶה פיך ואכול את אשר אני נותן אליך. ואראה והנה יד שלוחה אלַי והנה בו מגילת ספר. ויפרוש אותה לפנַי והיא כתובה פָנים ואחור וכָתוּב אליה קִנים והֶגה והִי." (ב', 10-8) כאילו מַתְנֵה אלוהים את העברת הדיבור מאלוה לעם דרך הנביא באכילת כתב. ואכן: "ויאמר אלי בן-אדם את אשר תמצא אכול אכול את המגילה הזאת ולֵך דַבֵר אל בית ישראל. ואפתח את פי ויאכילני את המגילה האת. (…) ואוכלה ותהי בפי כדבש למתוק." (ג', 3-1)

פעירת פה הנביא בידי אלוהים כמוה כאישור ה"לֵך דַבֵר". לא לחינם, הביטוי הזה, "לך דבר", עוטף את אקט אכילת המגילה מלפנים ומאחור: שכן, מיד עם בליעת המגילה, חוזר אלוהים: "…לך-בוא (…) ודיברת בדברַי אליהם." המגילה היא דבר ה', והאכלתה את הנביא יסודה בקושי תקשורתי-לשוני שהביא צפוי לו: "ובית ישראל לא יאבו לשמוע אליך כי אינם אובים לשמוע אלי. (…) הנה נתתי את פניך חזקים לעומת פניהם ואת מצחך חזק לעומת מצחם." (ג', 8-7) אקט אכילת המגילה היה, אם כן, טקס של חיזוק הנביא, העצמת התדר התקשורתי שלו.

אלוהים אינו חדל לחזור על צו הדיבור: "ויאמר אלי בן-אדם את כל דברַי אשר אדבר אליך קח בלבבך ובאוזניך שמע. ולֵך בוא אל הגולה אל בני עמך ודברת אליהם ואמרת אליהם…" (ג', 11-10). כך יגיע יחזקאל אל "הגולה תל-אביב" וכך ישוב וישמע את אלוהים מכשירו לקראת המפגש עם בני עמו. אולם, טרם אזר הנביא כוח דיבור: "ולשונך אדביק אל חכך ונאלמתָ ולא תהיה להם לאיש מוכיח כי בית מֶרי המה. ובדברִי אותך אפתח את פיך ואמרתָ אליה כה אמר ה' אלוהים…" (ג', 27-26)

מוטיב פתיחת הלוע עודנו נוכח, אם כן. אלוהים פותח וסגר את פי נביאו, כמו היה הנביא בובת-פיתום. וכשמורה הקב"ה ליחזקאל לאפות לחם ולאוכלו למשך 390 יום, בעוד הנביא אמור לשכב כל אותה עת על צדו; וכשמצוו אלוהים ללוש צואה בבצק-השעורים, ממנו יאפה הנביא עוגה ויאכלנה לעיני העם – אין זאת אלא, שאכילת העונשין הזו, המֵיצָג האלגורי הזה ("ככה יאכלו בני ישראל את לחמם טמא בגויים…" – ד', 13) היא הקוטב האחר לאכילת המגילה האלוהית המתוקה כדבש.

בשיאו של המהלך, מַתְרֵה אלוהים: "לכן אבות יאכלו בנים בתוכֵך ובנים יאכלו אבותם." (ה', 10) האכילה הפכה לשואה נוראה, אשר ניגודה המושלם הוא האב (האלוהי) המאכיל את בנו (הנביא) בדברי אלוהים חיים.

אם כן, מדוע ולמה אכל יחזקאל את המגילה? כדי להבטיח את אחדות הדיבור והכתיבה האלוהיים, האחדות בה פגשנו כבר בסיפור מתן-תורה.