לא תרצח

"אחי, יגאל עמיר, עשה את המעשה לשם שמים."

(חגי עמיר, במכתב לרב זלמנוביץ)

 

 

ל א    ת ר צ ח

                                                          

 

כמה מילים על רוצחים בשם ה'. אולי, כמה מילים על אותם 27% מבני המחנה הדתי, אשר הצדיקו בשנת 1998 את רצח רבין. כמה מילים על רוצחים עם כיפה.

 

כיצד זה שרק הדיבר השישי נדרש ל"לא תרצח"? כיצד זה שלא פתחו לוחות-הברית ב"לא תרצח", בבחינת ההוראה המוסרית הנעלה מכול?  ובהתאם, מה פשר מיקומו של הדיבר "לא תרצח" רק לאחר חמשת הדיברות המסוימים הללו, אלה ולא אחרים –

א. לא-יהיה לך אלהים אחרים על-פני.

ב. לא-תעשה לך פסל וכל-תמונה.

ג. לא תשא את-שם ה' אלהיך לשוא.

ד. זכור את-יום השבת לקדשו.

ה. כבד את-אביך ואת-אמך ?

 

ומדוע דווקא הדיבר הבא אחרי "לא תרצח" הוא "לא תנאף"?

 

נציין לעצמנו: שלושת הדיברות הראשונים מקדשים את אלוהים ("אנוכי ה' אלהיך") בשלוש רמות: בבחינת האחד האחר, בבחינת הרוחני המופשט ובבחינת השם, והשם כתמצית הייחוד האחר והמופשט – שזהו שם, שזוהי מילה.

 

הדיבר הרביעי מקדש את השבת ברמת הזיכרון (השמירה). כי יחס השבת אל ימי השבוע כמוהו כיחסו של הקדוש-ברוך-הוא לעולם: ייחוד, אחרות, הפשטה, קידוש. ועוד: במבט אחורנית אל טרום ימי הבריאה, השבת (שלפני שבוע הבריאה) היא היום בו החליט-תכנן-התכוון-הגה אלוהים את מעשה הבריאה… משמע, השבת היא בבחינת האידיאה הגולמית של הבריאה כולה.

 

הדיבר החמישי מייחד ומשגב את הבוראים האנושיים, את ההורים ("איש אמו ואביו תיראו" – ויקרא, יט). רק לאחר מכן – "לא תרצח". כאילו עונה הציווי "לא תרצח" להבטחה "למען יאריכון ימיך", שהוצמדה ממש לפניו למכבדי אב ואם. דהיינו, הצו שעניינו הארכת החיים, מקדים את האיסור לקצר את החיים.

 

מה הקשר?

 

הקשר עניינו הבריאה. עשרת הדיברות משלימות את שבעת ימי בראשית.[1] וכבר נכתב בפסיקתא רבתי (איש-שלום): "לא תרצח כנגד 'ויאמר אלוהים ישרצו המים'."[2] הקדוש-ברוך-הוא, הבורא, ברא את העולם. שלושת הדיברות הראשונים מתקשרים לדיבר הרביעי, דיבר השבת, בקשר הבורא והבריאה. שהשבת, כאמור, היא המקור והיא שיגוב ימי-הבריאה. ועוד בטרם יגיע הכתוב ל"לא תרצח", הוא מתעכב על דיבר-ההורים בבחינת אלה שבראו אותך.

 

דיבר-הרצח עומד בסימן המעשה האוניברסלי והפרטני של הבריאה, אשר מעל-ומעבר לו ניצבת סמכות של בורא: בורא אנושי (ההורים) כהשתקפות אנושית של בורא אלוהי. לפיכך נכתב: "חמישה הדיברות הראשונים כנגד אנוכי."[3]

 

אלוהים הוא מקור החיים, בורא העולם. זכרון השבת הוא זכרון בריאת העולם, מעשה הקניית-החיים כערך העליון. כיבוד ההורים אף הוא כיבוד ערך הקניית-החיים. "לא תרצח" – כיוון שמעשה הרצח מעקר ומהפך את ערך הקניית-החיים (השמור לסמכויות הבריאה, ולהן בלבד). בהתאם, "לא תנאף", העוקב אחר "לא תרצח", נועד להבטיח את הזרע לתכלית האחת של הקניית החיים – הפריית הרעיה (להבדיל מהשחתת זרע בהתענגות-גרידא).

 

הרוצח, אנו אומרים, מעקר את עקרון הבריאה. הוא מעקר את קדושת בוראיו – הוריו. יתר-על-כן, הרוצח מעקר את האלוהות, את הבורא העליון. הדיבר השישי, "לא תרצח", ניצב אפוא כנגד היום השישי לבריאת העולם, היום בו נברא האדם. רוצח אדם הוא רוצח הבריאה  האלוהית, רוצח הוריו, רוצח אלוהיו.

 

"לא תעמוד על דם רעך", שב וניסח מחדש ויקרא יט 16 את "לא תרצח". לא תעמוד על דם רעך, משמע – "דמי אחיך צועקים אלי מן האדמה". הרצח הראשון, בבראשית פרק ד, 10, סיפור קין והבל, מופיע מיד לאחר סיפור הבריאה והגירוש מגן-עדן. אם כן, פרקים א'-ד' של בראשית הם הקבלה מובהקת לדיברות הראשונות: הבורא, ימי-בראשית, שבת, משפחה, רצח.

 

והנה, סיום פרק ד (25-26): "וידע אדם עוד את-אשתו, ותלד בן ותקרא את-שמו שת כי שת-לי אלהים זרע אחר תחת הבל כי הרגו קין. ולשת גם-הוא יֻלד-בן, ויקרא את-שמו אנוש אז הוחל לקרוא בשם ה'."  הרי לנו הלקח המוסרי המכשיר "א-פריורי"  את לוחות-הברית: רק משאוזן הרצח במעשה הפריון – הולדת שת במקומו של הבל הרצוח – ורק משכונן שת זרע משלו – הולדת אנוש – רק אז הוחל לקרוא בשם ה'. אנוש, קרי – אנושיות, שווה-ערך לקריאה בשם ה', שהיא שוות-ערך לאישור עקרון הבריאה. "ואז הוחל לקרוא בשם ה'", בבחינת הקדמה פרה-היסטורית לציווי "לא תשא  את-שם ה' אלהיך לשוא" (שמות כ, 7). הרוצח הוא מחלל שם ה' והוא הסתירה לברית הראשונית שבין אנוש לבין הקריאה בשם ה', הקריאה האמיתית.

 

הקריאה האמיתית בשם ה' היא בבחינת טרנסצנדנציה של האחר האולטימטיבי (האינסופי, המוחלט), הטומנת בחובה כיבודו של כל אחר. קריאת שם ה' היא תמצית קריאת השמות בכלל. לא נשכח: בריאה וקריאת שמות כרוכות זו בזו במעשה בראשית: "וכל אשר יקרא לו האדם נפש חיה הוא שמו." (בראשית ב, 19). נפש חיה!

 

אין זה מקרי, אפוא, שההיסטוריה האנושית הנכתבת מאז ראשית פרק ה בבראשית (מאז תחילת הקריאה בשם אלוהים!) – "זה ספר תולדות אדם…" – מציינת את אדם, את זוגתו, את שת ואנוש, אך נמנעת לחלוטין מאזכור קין והבל. כמו לא היו קיימים השניים, הללו שבגינם הרצח הראשון.

 

כי בריאה ורצח – תרתי דסתרי הם. שזה הרוצח בשם ה', רצח את אלוהיו. שזה הרוצח "לשם שמים", הטיל שממה בשמים.

 


[1] "אוצר המידרשים", אייזנשטיין, עמ' תפ"ו, דף ה'. – צריך למצוא בתוך הקובץ את שם המדרש

[2] "פסיקתא רבתי", איש-שלום, פרשה כ"א.

 

[3] שם, שם.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: