יובל ותובל

יובל ותובל

 

עידן המיתוס העברי הקדום-שבקדומים, העידן טרם אנוש (הוא העידן שבו הוחל לקרוא בשם ה'), טובל בדם, ביצר וברגש-אשם. שושלת קין-למך ובניה, ראשיתה ברצח אח – פרשת קין והבל – המשכה ברצח סבא-רבא (לפי האגדה, למך העיוור, נכד-נינו של קין, צד והרג בטעות את סבי-סבו הגדול. הוא הוטעה במזיד על-ידי בנו, תובל-קין, שתיאר באוזני אביו את קין כחיה, בגין הקרן שבמצחו[1]) וסופה ברצח בן בידי אביו (לפי אותה אגדה, רצח למך את בנו, תובל-קין, כעונש על תעלול-הזדון של ציד הסבא-רבא). הפרוידיאניים שבקוראים ישלבו במהלך האדיפלי הבראשיתי הזה רגש-אשם מתמשך, שראשיתו באות-קין (היא ה"קרן") ובנדודי-העָד של הנשמה המסוערת והנמלטת, המשכו בלמך הקורא לשלושת בניו על שם דודו ההרוג (הצעה פרשנית: יבל, יובל ותובל נקראו כולם על-שם הבל[2]) וסופו בשירת למך: "כי איש הרגתי לפצעי וילד לחבֻּרתי" (בראשית, ד, 23) – שכוונתה לכך שהרג את קין ואת בנו. לא לחינם נאמר על למך: "ונעשה למך מלאך המוות"[3] – שכן, מעשהו גרר מיתות-עונשין רבות.

 

שלושת אבות התרבות האנושית – יבל ("אבי יֹשב אהל ומקנה" ד, 20), יובל ("אבי כל-תֹפש כִּנור ועוגב" ד, 21) ותובל-קין ("לֹטש כל-חֹרש נחֹשת וברזל" ד, 22) – מסמנים שלושה מוקדים (שלושה יובלים?) ארכיטיפיים של התרבות – הנדודים, המבע האמנותי ועשיית הכלים – אשר כולם כאחד נגועים בגנטיקה של רצח ורגש-אשם.[4] לאמור: אוהלו של הנודד הוא גם מעונו של הנמלט, נעימת הכינור נגועה באלגיה, ואילו כליו של החרשׁ הם גם כלי נשק.[5] וכולם – צאצאיו של מלך (למך) עיוור. כמו נולדה התרבות מעיוורון.[6]

 

לראשונה עלתה דמותו של תובל-קין בספרות העברית בין 1899 ל-1900, בשיר שכתב שאול טשרניחובסקי בהיידלברג שבגרמניה, "שיר-מזמור לבני תובל-קין".[7] שם השיר מסגיר את דבר-השבח לדורי-דורות של צאצאים, לגזע שלם הנושא עימו את הגנטיקה של תובל-קין. טשרניחובסקי חיבר שיר ניטשיאני מובהק, הדובר תהילתה של דרך-חיים הנוקטת בברזל, משמע – בכוח. "שיר-מזמור לבני תובל-קין" נוטל אותנו לאורך מרחבי הזמן שבין ימי בראשית של יערות קדומים, מערות וממותות ("שגר-שנהבים, ענקי בריאה") ועד לעיר המודרנית של הרחובות ובתי-החרושת, ולאורך מרחבים אלה אנו פוגשים ארבעה מצאצאיו של תובל-קין, כולם חרשי-ברזל: האחד הוא גיבור-ציד הלוטש חרב, "חרב לוכדי עולם"; השני הוא נפח המכה בפטיש ומייצר את-חפירה, "את כובשי-אדמה"; השלישי הוא נפח המתקין "כבלים!/ כבלים לי לעצמי"; הרביעי הוא פועל בית-חרושת לפלדה ("נהר מתכת עולה זועף") הבורא לו "תורה!/ אמת לי חדשה". אמת, הפלדה היא זו המסכמת את נתיב המלחמה הקיומית (חרב) והאדמה המטאפורית (האת) במובנן הניטשיאני, קרי – עמידתו של רצון חופשי ואותנטי מול הקונקרטיות של היש. כבלי-הברזל הם המגבלה העצמית שגוזר על עצמו האדם האותנטי, שדן את עצמו לבחירה, משמע – לאמירת "לא".

 

תובל-קין של טשרניחובסקי הוא, אפוא, ארכיטיפ אקזיסטנציאלי המאחד ימי-קדם וקִדמה מודרנית. יובל, אביהם של הפורטים בכינור ובעוגב, אינו מופיע בשירת טשרניחובסקי – אך רוחו נוכחת-גם-נוכחת, בבחינת קוטב דחוי לעומת קוטב הברזל. שכן בעבור טשרניחובסקי, הכינור – יותר משהוא מייצג את הביטוי האמנותי, מייצג את הקיום הכנוע, הנרפה, מצב אנושי בכייני-תבוסתני. כבר באחד משיריו הראשונים, שנכתב באודיסה ב-1895 – "אנחות-כינור" – הבהיר טשרניחובסקי את הסתייגותו מאורח הקיום ה"כינורי" של מתאבלי נהר-בבל הנאנחים ומקוננים מרה.[8] את שירת-הנכאים הגלותית ביקש המשורר להמיר בשירת הניצחון, שירת הברזל. בעבורו, דרך תובל-קין ראויה יותר מדרך יובל.

 

אלא, שתהילתו הטשרניחובסקאית של תובל-קין לא היתה אלא פרץ קצר וחולף, שלאחריו באה שורה ארוכה של קטרוגים ודמוניזציות איומות של תובל-קין, אשר ספק אם הן קשורות בשורשן להרשעה שהרשיעה האגדה את האיש (בסיפור הריגת קין, המסופר לעיל).

 

היה זה כבר ב"פרקי יער", פואמה בת שבעה פרקים שחיבר זלמן שניאור בין 1912-1917, שדמותו של תובל-קין עלתה כשטנית עד תום, בהקשר למלחמת-העולם הראשונה ולאימי העשת והנשק הממיטים חורבן על העולם.

 

לכאורה, עימת זלמן שניאור בפואמה שלו את עולם הברזל הטכנולוגי עם עולם הטבע הנאיבי, עימות רומנטי לכל דבר, על-פי מסורת מאבקי התרבות-טבע ב"פאוסט" של גיתה. ואכן, חלקה הראשון של הפואמה עומד בסימן אידיליה של יער הממוזגת באגדתיות ובמסתורין. ברם, הפרק החמישי, "הברזל בא", מציג את פלישת מפלצת-הברזל הבאה לסול לה מסילה ביער: "מלחמת עץ וברזל תתלקח!..". תוך שורות לא רבות מתחוורת המלחמה כקרב לחיים ולמוות בין הטבע לבין התרבות הטכנולוגית: "אז ירעם קול מקרוב ושני-עשת גסות/ הבריקו, נקשו בין חרכי-הענפים:/ 'אין חפץ עוד לאדם בספריך, יער!/ ספרי עוז חדשים לו נגולו,/ בכתבי-ברזל יהגה עתה,/ באש על עשת הם נכתבים/ וכהלמות פטיש צלצול חרוזיהם…"[9]

 

זלמן שניאור אינו מסתיר את זיקת הטכנולוגיה הברזלית לאסון המלחמה, כאשר הוא מדמה את דמות הברזל המיתי לגליית הפלשתי: "הברזל בא, הברזל – גליית נודד!/ חמוץ מגינים, מגוֹאל נפטה וחלודה."[10] ומעט מאוחר יותר, כשדמות הברזל מודה: "ואני – רק קרבות בקשה נפשי." ועוד: "מאז בארץ אעבור, לאורכה ולרוחבה,/ שפכתי דמי עממים רבים ארצה."[11] כמו היה הברזל מין התגלמות מיתית של יצר המלחמה לדורותיה. אלא, שמיד טורח המשורר להעמיד למפלצת המתכתית שלו (בעלת "שִנֵי-אימה", שפם חוטי-ברזל וכו') הקשר היסטורי המקשר אותה לתובל-קין. כי זו המפלצת פורצת במונולוג המגלה את היותה "עבד אסור בכלא-עולם אפל;/ גס לבי באלוהים ובכל יצוריו ויאסרני/ במעבה האדמה, לבלתי אזיק/ ולא אחריד כס מנוחתו לעולם ועד."[12] תובל-קין – הוא ולא אחר –הוציא לחופשי את המפלצת האסורה. מכאן ואילך, שימשה מפלצת-הברזל "גולם" בידיו של תובל-קין: "באליליו-אויביו הסיתני תובל ובבריאה/ וללב כל שָכֵן רע וזומם אותי שלח,/ והוא – הוא ירש נצחונותי…"[13]

 

תובל-קין וגולם-הברזל קמו, כלוציפר בשעתו, נגד אלוהים: "לשנות פני-היקום מקצה ועד קצה,/ לגָרֵם כל הארץ על אף האלוהים."[14] זוהי מרידה מטאפיזית שתכליתה שחרורם של כל כוחות הברזל השבויים מחלידים בלב-האדמה, מאז ימי-בראשית, מאז הורידם אלוהים לתהומות (יצוין: שניאור העניק לגיבורו המפלצתי עוצמה ארכאית הקודמת לניצחון האלוהי בפרשת מגדל-בבל: "לשוא, אל קדמון! קללת בבל/ לא תצלח עוד…"[15]). שכן, ברמה פחות מטאפיזית ויותר היסטוריוסופית, אפילו אנתרופולוגית, תובל-קין והברזל נושאים את בשורת התרבות כנגד הטבע: "תרבות, תרבות לך הבאתי ממרחקים."[16] ומאוחר יותר: "…עבד זה, בורח מפני אדוניו ואלוהיו,/ הבא לא-קרוא הפיץ תרבות ופתרונים…"[17]

 

הפואמה של זלמן שניאור מתארת בלשון פיגורטיבית ביותר את ניצחון צבא-הברזל על היער ועל ההר הבוקע במרכזו, עד להשלמת מסילת-הברזל ומנהרתה ועד לשעיטתה של רכבת-הברזל ובנייתה של העיר המודרנית: "זה הכרך – (…)/ קם ענק מפוחם קירות (…)/ שם מעשנות זקופות שולפות/ חודי-ברזל השמימה."[18] זהו ניצחונה המר של תרבות הקדמה על פני הטבע ההיולי, "זאת הברכה וקללותיה,/ אשר קריה שמה…"[19], זוהי השואה המטאפיזית וההיסטורית שנחתה על האדם, שנכבש בידי "כל האישים, יורשי תובל,/ אשר שעבדום אל ברזלם."[20] למותר לצייןשהניצחון המר של התרבות על הטבע "בלע" לתוכו של תובל את יובל, את המבע האמנותי הלירי, המזוהה עם התרבות. עתה, הוטמעה הליריקה של יובל בעוורון-הפלדה של תובל.

 

בתפקידו כממציא הנשק, כאבי תרבות המעשה, כאחיה של נעמה [מנעימת השטן ואֵם-השדים, אך גם שמעשיה נעימים- בראשית רבה (תיאודור-אלבק) כג)], ומעל לכל, כמייצג הארכיטיפי של תרבות החרושת והטכנולוגיה – הוּעָד, לתובל-קין, אכן,  תפקיד דיאבולי בתרבות העברית. בדווי, הפואמה הדרמטית שכתב אברהם שלונסקי ב- 1923[21], מיוחדת מערכה תמימה לתובל-קין, המככב בליבו של שרב כבד-מנשוא ובצורת מרה. בעולם זה, נטול חסד-אלוה וספוג עקרות ושממת-מוות, דרך התוהו היא דרכם האחת של יוגבים שנואשו. ובזו דרך התוהו (שהיא דרך ההתנגדות המטאפיזית לסדר-הבריאה האלוהי), בואך הרי אררט (תזכורת למבול השואה, אך גם לממטרים גואלים ולקשת אלוהית מושיעה), שם יושב תובל-קין של שלונסקי.

 

תובל יושב במאורה, בתוכה בוער סנה בכוחו של מפוח (מאורת-נפח), ובפתחה – גלגל ענק הסובב על צירו (גלגל ההיסטוריה, שעליו "דורות מתפרזלים"). תובל-קין של דווי (המזכיר מאוד את תובל של זלמן שניאור) הוא ישות מיתית מאררת ואנטי-אלוהית, המפחמת שמים עם עננים דמויי-קופים (חיה "שדית" מאז מטבח-המכשפה של "פאוסט" פרי עטו של גיתה). תובל-קין הוא קוטב הקללה הציביליזציונית, העונה לתנובת האדמה של היוגבים, מייצגי תרבות הברכה והחיים. תובל-קין של שלונסקי הוא אביה של מסורת מגדל-בבל (מסורתו של חטא ההתרברבות התרבותית כנגד אלוה), אבי פיתום ורעמסס, הקיטור והמוטור. הוא הקדמה הטכנולוגית היהירה, הוא נוף ארובות-העשן. "- תובל-קין! תובל-קין!/ נשמת קיטור נפחת בקרבנו/ והננו במלוא קומתנו – / ארובות עשן על פני אדמות."[22]  עשן הקיטור הוא התשובה המודרנית לעשן מנחתו הדחויה של קין. תובל-קין הוא "אשמדאי צהוב שם יצחק צחוק פיח וקיטור", העונה (?? שוב מטריד אותי עניין המענה?? הניצב כנגד?? כן!!) לאלוהות של ברכה. תובל-קין הוא כוח הקדמה הטכנולוגית המדהירה את העולם אל שואת-המבול.

 

במחצית השניה של שנות ה-30 (1938-1935), במחרוזת שירי בראשית אחרת, כלל אברהם שלונסקי את השיר "תובל-קין", ומיקם אותו בין "קין, איֶכָה!" – שיר הבצורת והשדה היבש הממתינים לקין עובד-האדמה – לבין "גשם בסדום", שיר המזהה את הכרך עם עיר החוטאים. "תובל-קין" הוא שיר "גברות בנאית בקפדה מאֻנכת", שיר "הברזל והפלד" של עיר שבה "צייתו החומות לאנך ומשקולת". תובל-קין מזוהה עדיין עם ניגודו הקיצוני של טבע פסטורלי, "כבשה ושיבולת", והוא מאשר טבע שהוצמת בגין קדמה של "יד חכמה בתנופת-בטחון". עם זאת, יודגש: סדרת שירי "בראשית אחרת" מוליכה אל אחרות שונה בתכלית מזו של דווי: כי סופה של הסדרה בשחר של עדרים, בדבש בכוורת וב"גופו של עולם תינוקי וורוד". דווי, נזכיר, סיים בספינה שחורה, בהשחרת טליתו של אליהו הנביא, בארון-מתים ובהופעתו של השטן: "- הביטו! הביטו!/ הנה גח כבר הקרון הגדול,/ על גבי הגדיש השחור יֵתַצַּב אחד – / ובידו שלש-קלשון."

 

קללת הברזל וזיקתה למסורת קין (בעברית תנ"כית, "קין" פירושו חנית ברזל: "קינו" נאמר על תחמושתו של גליית בשמואל ב כא, 16. ואפשר, ש" הקיני" שבטו של חבר, לא היה כי אם שבט של נפחים), לא הרפתה מהספרות העברית. סביב 1930, ואולי קודם לכן, חיבר אליעזר שטיינברג, המשורר היהודי מצ'רנוביץ, את משלו – "הפטיש ומטיל הברזל" (במקור ביידיש, העברית בתרגומו של חנניה רייכמן). מכת הפטיש במטיל המתכת מומתקת בהסברים פונקציונליסטיים-תועלתיים למיניהם, עד להתפרצותו של הברזל: "- 'קין!' – / פתע התגעש/ הברזל יורק-האש."[23] אמנם, מחאתו של הברזל על הכאב והסבל הנגרמים לו אינה מורחבת למרחבים של ביקורת תרבות; ברם, עם זאת – היא מייצגת קיום כאוב, המזוהה – כפי שמצאנו – עם קללת קין. "מה עצוב בעולמנו שבע הרוגז והקצף!/ לפחות, אחים, נמתיקה במשל את מר העצב."[24]

 

יובל, מי שיכול היה לתפקד בתרבות העברית כמין אורפיאוס, ממעט ביותר להופיע בשירה, בספרות ובדרמה הארצישראלית (הצייר ה"בצלאלי", אבל פן, יצר ב- 1930 בקירוב, ציור-פסטל של יובל: פרא צעיר, נער, גווֹ חשוף, כהה-עור, עתיר שיער עבות וארוך, ענוד בעגילים וברביד מזרחיים-אקזוטיים, פיו פעור בזמר, עת ידיו פורטות על נבל גדול הממוקם בקדמת הציור). דוד המנגן בנבל הוא זה שתפש במידה רבה את מקומו של יובל כאורפיאוס. גם ייצוגו האמנותי-היהודי (של דוד) נתון – לדורותיו – בצל האיקונוגרפיה של אורפיאוס.[25] "יובל" הוא, לכל היותר, שם כתב-עת למוזיקה, ושם של ספר על אמנים מודרניים שכתבה אולגה ש"ץ, רעייתו של מייסד "בצלאל" (יובל שר, ברקלי, קליפורניה, 1949). עם זאת, זיקת השירה לכינור נודעה מאוד בתרבות העברית (יעקב כהן, "כינורי", 1923; שאול טשרניחובסקי, "עת כינור תחת יד רוגשת יתייפח", 1898) והגדיל לעשות בה חיים נחמן ביאליק: "בלילה בלילה עת אשא כינורי,/ (…) אז תעל כאור טבולת טל בת-שירתי" – כתב המשורר ב"הרהורי לילה" (1922). "גם לי כינור היה ותליתיו על ערבי/ הנחל ששמה ישבתי;" – כתב ביאליק באותה תקופה ב"אל האגדה", והמשיך: "ומאז ועד עתה כי אהגה נכאים,/ אגדה לכינור אקחה – / בה אבך ענות עַמי, בה אשיר תנחומות – / אנגן – ותהי לי הרווחה." תריסר שנים מאוחר יותר, ב"אחרי מותי", הגדיר ביאליק את עצמו: "וצר מאד! הן כינור היה לו – / נפש חיה וממללה,/ והמשורר מדֵי דברו בו/ את כל רזי לבו הגיד לו."[26]

 

לכן, גם אם לא נקט אביגדור המאירי בשירו "אחי, תובל-קין", שאותו כתב כ"מנחה לביאליק" ב- 1932 בקירוב, בשמו של יובל – אף על פי כן, הכינור המזווג עם הפטיש והמחרשה הוא כינורם של יובל הארכאי, של ביאליק ושל כל המשוררים: "כינורי זה הרעוע נאלם מאמש,/ והוי, גם תוגתי לי בריתה הֵפֵרה – / אחי, הוי, תובל-קין,/ הנח נא רגע-קט את פטישך ונדברה."[27] המאירי מעמיד את יובל ותובל מול גזר דינו של הזמן: "אנוכי בכינורי ואתה בפטישך:/ (…)/ מי יסעד לבנו לפני רדתנו שחת?"[28] אם היה ספק כלשהו שביובל ובתובל עסקינן, שואל המאירי: "מי יתן נאד-יין לאבי לוטשי-נחושת?/ ואבי תופשי-כינור אל מי יפנה ללחם?"[29] בשירו של המאירי, הכנר והנפח – היוצרים (האמן והאומן) – נגזרו עליהם בדידות, צער ודלות. נעימת הכינור תשמח לבבות ציבור, הולם הפטישים יפעים ויעודד את הקהילה, אך היוצרים והבונים האינדיבידואליים יישארו מחוץ למחנה החוגגים: "כל בוצרי ששון-חיינו יפנו לנו עורף".[30] יובל ותובל של המאירי הם צמד בלתי-נפרד של התרבות ("למה זה עמלנו כל חיינו יחד?"). יובל ותובל הם עבדי החברה, שאינה יכולה מבלעדם, אך היא גם זו שמפנה להם גבה. שניהם, יובל ותובל, הם, לפיכך, יוצרים מקוללים: "מי ארר אותנו לעבדי-עד מרחם?"[31]

 

היה זה עדיין בשנות השלושים, בשירי כוכבים בחוץ (1938), כאשר שב נתן אלתרמן ואיחד את יובל ותובל בשירו "כינור הברזל" (גם אם, יודגש, יובל ולא תובל אינם מוזכרים במפורש בשמם בשירו זה, הקשה, של אלתרמן).   

 

לשירה העברית לא היה, לעומת-זאת, שום שיג ושיח עם יבל, אבי יושבי האוהל והמקנה. כי השירה העברית נוצרה בעיר והגיבה לעיר המודרנית, לקטרים ולבתי-החרושת. השירה העברית יכלה, לכל היותר, לעמת את העיר עם הכפר (אך, גם כפריות זו לא אמרה נדודים של יושבי-אוהלים, כי אם להפך – היאחזות ציונית בקרקע וכיבושה דרך קבע). יבל הותיר, אפוא, את הבמה העברית פתוחה לתובל-קין וליובל (בייצוגיו המטאפוריים – בכינור).

 

לנתן אלתרמן היתה נגיעה למשפחת קין, עת כתב בשירו "איגרת" (מתוך כוכבים בחוץ) על הריגת האח: "ידי היתה בו בשדה". אלתרמן המשיל את קין והבל לתאומים נפשיים של תמימות ומודעות שכלית.[32] המשורר-ההלך רוצח את התמימות למען יוכל לצאת לדרך נדודיו, שהיא דרך שירתו. המשורר הוא, בהתאם, קין שרצח את הבל. אך, המשך דרכו של המשורר מפגישה אותו – פגישת עקיפין ורמז – עם יובל ועם תובל, תחת כותרת השיר "כינור הברזל", המסגירה את הדו-קוטביות הנידונה לאורך מאמר זה.

 

שני חלקים לשיר. הראשון נפתח לעת ערב, בבחינת זמן-סיום, זמן גסיסה: "הערב המכבה לנצח את עציו". זמן הקץ, שהוא זמן המיתה, הוא זמנו של המשורר. זהו זמן המקור, אמת הסוף כאמת הבראשית, שאליה חוזר המשורר: "אני אליך שב כדרך אל אביה". אך יותר מזה: יחסו של המשורר אל הערב כמוהו כתלותו של להב בניצב: "אני כפות בך כלהב בניצב". הערב-מוות הוא תחומו של הניצב, תחומה של היד האוחזת, ואילו המשורר כמוהו כלהב הברזל הפוצע, המותנה ביד המניפה את הסכין (הגורל? הרצון? אלוה?). אכן, חלקו הראשון של "כינור הברזל" נתון בצִלם של שקיעה, ירידה וסוף: ירח משתקף בבארות, שמש שוקעת, העולם המוחשך נראה למשורר מנוכר, זר, מרוחק, כמו שָכֵן שאין מחליפים עימו מילים.

 

במרחב עכור-מר זה של זמן-דמדומים, משלב אלתרמן את המתח הדואלי של יובל ותובל. את הזמן מחבר המשורר ל"שר המַפָחות", כמו היה הזמן מין היפסטוס או תובל-קין: "אמרנו גא הזמן, השר במפחות,/ שירינו הישנים לא בו ירחיקו לכת – – / אלי, אתה הבן ללב המתכות,/ ראה, הלא גם הוא נשבר אל חליליך." אלוהים מבין ללב המתכות, אך הוא גם המנגן בחלילים – הוא היפסטוס והוא פַּן, – ובהקשר העברי הקדום – אלוהים הוא האב-מלך הגדול (אלוהים כהגבהתו של למך?) של תובל ושל יובל. אלא, שהזמן, זמן העולם והחיים – זמן הברזל – "נשבר אל חליליך". דהיינו, ברמת הקיום האנושי, הברזל מתנפץ אל השירה, ממש כשם ש"שירינו הישנים לא בו ירחיקו לכת", כלומר, לא במלכות הברזל, מלכותו של שר-הנפחים.

 

הרי לפנינו העימות: שירה, חליל, יובל לעומת הברזל – תובל-קין. או כינור – או ברזל. ולכן, המשכו של השיר עומד בסימן הדרך שהיתה למסילת-ברזל, שעליה דוהרים קטרים לעת ליל. ורק שריפות – קרי, אסונות – יאירו לעת ליל את פני זמן הברזל האימתני (כלום איננו שומעים הדים לשירתו של זלמן שניאור?) ויחד עם כל זאת, מאבחן אלתרמן את "כינור הברזל": "גם לברזל, אחַי, עוד יש כינור עתיק,/ גם הברזל יודע עוד נגן ונסוע." אך בל נלך שולל: נעימת הברזל היא, לכל היותר, " ליל הקיץ (ש)בטלליו מחליק/ על מכונות כבדות אשר זָקנוּ בסוהַר- – ". זהו שמץ הליריקה של עולם הברזל לעת ליל, המלוטף בטללים. דומה שכינור הברזל של אלתרמן הוא כינור בערבון-מוגבל; שלא לחריקותיו עורג המשורר, אך הוא מעט הנחמה ה"יוּבָלית" בעולם ה"תובלי".

 

ואז בא חלקו השני של השיר, "בא זיכרון הבראשית (בראשית פרק ב של השיר) לאפשר לדובר התגברות על הניכור והשממה של העולם המתכתי המודרני. ההתגברות, מכל מקום, כרוכה לא רק בשיבה רוחנית אל הקשר הקדמוני עם אלוהים, אלא בגילוי הרעננות הנסתרת בארץ הישימון והמכונות, היינו בחישוף כינור-הברזל, שעליו מכריזה הכותרת (…). מכאן נפתחת הדרך לא רק לבקשה כללית על רענון חיי האדם המנוכר, אלא גם להבעת נכונות אישית לפגישה חדשה עם אלוהים באמצעות המוות ("מדֵי תבוא זקֵני, תמצא את נכדך/ נכון להיות לשה בעדריך").[33]

 

כיצד מסתיים, אם בכלל, עימות הענקים בין יובל לבין תובל-קין? ב- 1941, בלב-ליבה של מלחמת העולם השנייה, כתב נחום בנארי את מחזהו, תובל-קין, "מחזה קדומים" בחמש מערכות. תובל-קין מפגיש את בני המשפחה הקדומה, כולל את אדם וחווה, את רוחו של קין המת, את שלושת האחים והאחות (נעמה מופיעה כאן כאילמת), את למך העיוור ונשותיו ועוד. רוח ייאוש ודמוניות, נוסח דווי של שלונסקי, נחה על המחזה: רעב פשה בארץ נוד ואימת חיות הטרף מרחפת על יושביה. המצאת מכשיר הקשת בידי תובל-קין מאפשרת את הישרדות המשפחה הבראשיתית. תובל הוא ממציא כלי-המשחית, החץ הנורה בקשת (אך גם מגלה כוח השליטה באש: מעין פרומתיאוס)[34], ואילו אחיו, יובל, מותח את מיתר הקשת, פורט עליו ומאזין לצליליו.

 

נחום בנארי חוזר במחזהו אל מדרשי האגדה שבהם פתחנו את המאמר, אך מחליף את תובל-קין בנעמה, אחותו. שם, נעמה היא זו המשמשת ללמך עיניים, אף כי המחזאי לא טפל עליה את אשמת הזדון שבהטעיית האב העיוור. כמסופר במדרשים על תובל, נעמה נהרגת בידי אביה, שסופק כפותיו בייאושו (לאחר הריגתו את קין). עם זאת, משפחת האדם מתאחדת באבלה הכבד ובזעמה על תובל-קין, כיוון שהמציא את כלי-המשחית. בימים שבהם ניתכו פגזים ברחבי אירופה, מסטלינגרד ועד ללונדון – היתה להמצאתו של תובל-קין משמעות מיוחדת.

 

תובל-קין של בנארי, בדומה לתובל של זלמן שניאור, קשור במהותו לכוחות הרע הצפונים באדמה: "האדמה טמנה בתוכה רב, ואנחנו נגלה את האוצרות אשר הצפינה. (מרים גוש עפר). בגוש עפר זה עולה ופורצת זעקת הדם, הדם הצמא. והוא יצית בנו את להט האש."[35] במחזהו של בנארי טרם נוצרה ההפרדה בין הקשת ההורגת לבין הקשת המנגנת (בה-במידה, שהתגלות הקשת בענן במערכה ד', טרם פרשת המבול, אינה מובחנת עדיין כבעלת משמעות עצמאית). בשלב ראשוני זה, תובל הוא גם המנגן ומזמר בלווי הקשת. תובל-קין של בנארי מביא את הברכה ואת הקללה בכוח ההמצאה ה"תרבותי" שלו. שהלא, הוא גם מי שממציא את אבן-הצור, החופרת וחורשת באדמה.

 

אלא, שמערכה ה' – האחרונה – מגלה את טבעו השטני של תובל-קין, את יהירותו המגאלונית  ואת הסכנה הטמונה בכוחו ה"ברזלי". תאוות הכוח, המעבירה את תובל על דעתו, היא שמסיימת את המחזה, בבחינת קללה פוטנציאלית הצפוייה לחברה שידעה את ברכת החקלאות (ובקרוב מאד תלמד את לקח החורבן שבשואת המבול). תובל-קין: "ברזל-אש,/ אדמה נפלח./ עוצמת-אדם/ אדמה – תצמיח,/ מעוז אנוש – / לרקיע יבקיע./ (…)/ תפעם המקבת!/ יותך הברזל!/ ירותח הדם!/ אדם יוצר עולם!"[36]

 

בימים שבהם שלחה גרמניה החרשתנית זרועות תמנוניות אל מרחבי אירופה, הימים שבהם התיימרה גרמניה הנאצית לברוא אדם ועולם חדשים, למילות-הסיום הללו של תובל-קין היה הד עז. ומאלפת העובדה, שדמותו של יובל (ושל יבל) – דמות הליריקן המנגן – דהתה כליל במחזהו של בנארי, מיד עם הגחתה הקצרה בפתיחתו. כי בעולמו של נחום בנארי, עולם במלחמה אכזרית, אין מקום ליובל. בעולם זה, הברזל הוא-הוא המנגן. מרתקת אף יותר העובדה שהתרבות העברית כולה לא גילתה עניין בדמותו הארכיטיפית של יובל.

 


[1]  אגדה זו חוזרת בגרסאות שונות במדרש אגדה (בובר), בראשית, פרק ד', כג ובמדרש תנחומא (ורשא), פרשת בראשית, סימן יא.

[2]  תודתי לשמואל קמינסקי על הצעתו הפרשנית.

[3]  מדרש תנחומא (ורשא), פרשת בראשית, סימן יא. למך – מלאך?

[4]  ניתן לזהות, ברובד מדרש פרטי, את שלושת הבנים עם השילוש המדרשי המרכיב את שמו של למך, בבחינת ראשי-תיבות של לב-מוח-כליות: יובל מייצג את מבע-הלב, תובל את מעשיות-המוח הרציונלי, ואילו יבל, איש מוסר-הכליות, כיון שנודד בנדודי-קין.

[5]  תובל-קין הוא גם ממציאו הראשון של כלי-הנשק: בראשית רבה (תיאודור-אלבק) כג, כב.

[6]  למך הוא גם מי שיוליד מאוחר יותר את נוח. אף נוח הוכר במקורות כאבי התרבות: "…עד שלא נולד נוח עושין מלאכה בידיהם (…). נולד נוח התקין להם מחרשות ומָגָלות וקרדומות וכל כלי מלאכה." ["מדרש תנחומא (ורשא)", פרשת בראשית, סימן יא]

[7]  רשימה ביביליוגרפית של מאמרים על "שיר-מזמור לבני תובל-קין" פורסמה ב"באמת?!", מאסף לעיון הוראה ומחקר בספרות ילדים", 1996, עמ' 10-9, 196-189.

[8]  כזה יהיה דימוי הכינור והנבל בשירי "רחובות הנהר" של אורי צבי גרינברג. אלא, שהקינה תיסוב על שואת יהודי אירופה.

[9]  זלמן שניאור, "שירים", כרך ב', עם-עובד, תל-אביב, תשי"ב, עמ' תסז.

[10]  שם, שם.

[11]  שם, עמ' תסח.

[12]  שם, שם.

[13]  שם, שם.

[14]  שם, עמ' תסט.

[15]  שם, עמ' תעה.

[16]  שם, עמ' תע.

[17]  שם, עמ' תעא.

[18]  שם, עמ' תצב.

[19]  שם, עמ' תצח.

[20]  שם, שם.

[21]  ראה: אילן שיינפלד, "גזירת תובל-קין", "על המשמר", 2.5.1986, עמ' 16, 18.

[22]  אברהם שלונסקי, "דווי", הדים, תל-אביב, תרפג-תרפד, עמ' לה.

[23]   חנניה רייכמן, "משלי אליעזר שטיינברג", טברסקי, תל-אביב, 1954, עמ' 1.

[24]   שם, עמ' 2.

[25]  שלום צבר, "דוד המלך בראי האמנת היהודית", בתוך: יאיר זקוביץ, "דוד – מרועה למשיח", יד יצחק בן-צבי, ירושלים, 1995, עמ' 223-201.

[26]     כלום לא ענה ח.נ. ביאליק לשלונסקי ולזלמן שזר גם יחד בשירו "ינסר לו לבבי", שנכתב ב-1926, בעקבות ביקור המשורר בניו יורק? כאן שורר ביאליק בחמת זעם על "קול המון הכרך", "ויפגל קיא כבשוניו", "מצָרֵי רחוב רצופי צור וברזל כשִריָה", "ויעמוד מת היקום וכפסל חָרָש נסך". ביאליק תאר את הכרך המודרני כמקולל: "ואקרא בלבי: קַן השטן!", "הכרך בו מאס לשִכנו חסד אלוהים". אלא, שסוף ניצחון אלוהים קרוב: "גלגלך סובב עוד, אך עוד לאלוה ימים./ (…) וככל אחיך מצוקי ברזל ואבן,/ קרתגה, תדמור, רעמסס ופיתום,/ גם אתה בפי שאול מזעפך תשקוט." בחזונו של ביאליק, העץ הצומח בלב הכרך יביס את מצוקי הברזל והאבן. בשירתם המוקדמת של זלמן שניאור ושלונסקי הובס אלוהים בידי השטן.

 

[27]  אביגדור המאירי, "ספר השירים", עם הספר, תל-אביב, תרצ"ב, עמ' 437.

[28]  שם, שם.

[29]  שם, שם.

[30]  שם, עמ' 438.

 [31]  לעיל, הערה 24.

[32]  דן מירון, "מפרט אל עיקר", הקיבוץ המאוחד וספריית הפועלים, תל-אביב, 1981, עמ' 202.

[33]   שם, שם.

[34]  כפרומתיאוס, גם תובל-קין של נחום בנארי גנב את האש, אלא שגנבה ממערתה של חווה, שומרת האש הנצחית. אף-על-פי-כן, בנארי מייחס לתובל-קין את גאוותו של פרומתיאוס: "עמוד, בן-למך!,/ האמנם גבה לבך,/ כי גזלת חזיזים מרקיע." (נחום בנארי, תובל-קין, הוצאת מחלקת הדרמה של ההסתדרות, תל-אביב, תשי"א, עמ' 40).

[35]  שם, עמ' 15.

 [36]  שם, עמ' 47.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: