הלבנה והסלע

ה ל בֵ נ ה   ו ה ס ל ע

 

 

הסיפור הנודע של מגדל-בבל אינו חדל להפתיע. גם לאחר פרשנות-המופת של ז'אק דרידה טרם יבשו מימיו של הסיפור, וזרמים תת-קרקעיים מוסיפים לגרות את הטובלים בו. אני מבקש להתעכב על הזיווג בין המצאת השפה האחת ("ויהי כל-הארץ שפה אחד ודברים אחדים" בראשית יא, 1), לבין המצאה חשובה לא פחות: המצאת לבני הבניין ("יאמרו איש אל-רעהו הבה נלבנה לבנים ונשרפה לשרפה ותהי להם הלבנה לאבן והחֵמר היה להם לחֹמר.", בראשית יא, 3).

 

מה הקשר בין שפה אנושית ובין לבנים? תשובה: מלאכותיות, סטנדרטיזציה, אחידות, חזרה, תבנית. האותיות הקבועות, ההברות והמילים הקבועות, התחביר הקבוע הם תבניות המולידות (תבנית – "מאטריצה" – "מאטר" – אם) את המשפט ואת הביטוי האנושי בכלל. בשלב תנכי מוקדם זה טרם נודעה ההבחנה בין דיבור לבין כתיבה. הסטנדרט ההמוני של גרעיני השפה חל אפוא על הדיבור בעיקר, שאליו ניתן לייחס (ולא במקרה) מושגים ארכיטקטוניים-תחביריים נוסח "בניינים" (פעל, התפעל וכו') או "בתים" (בשיר). כמובן שהמצאת הלבנה פירושה המצאת התבנית הקבועה (המלבן) ליציקת הטיט או החימר ולשריפתו, לצורך הפקת המוני מושאים סטנדרטיים, שאותם ניתן לצרף ולהרכיב בגרסאות אינספור, הבונות בניין ועיר. כאילו אמרנו: "ויהי כל הארץ לבנה אחת ובניינים אחדים"…

 

הן המצאת השפה האנושית והן המצאת הלבנה משמען יצירת ישות מלאכותית, תחליפית, אילוף הטבע והכנסתו לסד התבנית השרירותית, שהוא גם סד התבונה האנושית. לא עוד מגורים בתוך האדמה (מערה), באוהל או תחת כוכבי-השמים (על האדמה), כי אם יציקת האדמה הסלקטיבית (הטיט, לדוגמא) והמעורבת בחומרים זרים (תבן) בתבניות. במקביל, לא עוד נהימה, זעקה, חרחור, אלא יציקת הקולות הטבעיים בתבניות לשוניות חילופיות. בשני המקרים, הקשחה-הקפאה של חומרים טבעיים, אמורפיים ובלתי-צפויים. יש בתבניות השפה הקשחת המבע ודיכויו היחסי, לא פחות משהלבנה השרופה מקשיחה את העיסה הבוצית. שתי ההמצאות מבשרות יחס חדש בין אדם לבין טבע – יחס של ניצול, ריסון ושינוי, ובה-בעת – יסוד ליצירה אנושית (שלא לומר בריאה, על כל היוהרה וההתרסה האנושית כלפי שמים הגלומות באקט זה של בריאה) ברמות ארכיטקטוניות ולשוניות.

 

תבניות הלשון והלבנים הן תשתית העיר. ביחזקאל קראנו: "ואתה בן-אדם קח-לך לבנה ונתתה אותה לפניך וחקות עליה עיר את-ירושלים" (ד', 1). העיר החקוקה היא סמל, ובתור שכזו היא עיר לשונית והיא לבֵנה. אך יותר מזאת, הלשון והלבנה הן תשתית העיר, מקום של ריכוז אנושי ותקשורת בקנה-מידה נרחב. אכן, עד ההחלטה "הבה נבנה לנו עיר…" (בראשית יא, 4) של בני משפחת שם, הפגישנו ספר בראשית עם קבוצות אינטימיות, עם משפחה זו ואחרת, לא יותר. (וגם אם קין כבר בנה עיר – "חנוך" שמה – ככתוב בפרק ד פסוק 17, עדיין מסגיר הכתוב תרבות כפרית של יושבי אוהל ומקנה והקף משפחתי אינטימי). עתה, בעיר הנבנית בעמק שנער, בבבל, התאחדו בני שבט חם (שנימרוד הגיבור, המולך בעמק, נמנה עימהם) עם בני שבט שם (שנדדו לכאן, ככתוב בראש פרק יא). ריכוז אנושי רחב-יריעה שכזה טרם הכרנו בתנ"ך. הוא תובע פתרונות תרבותיים חדשים, שתבניות הלשון והאבן הן תוצאותיהם.

 

היכן ייפגשו האבן והשפה? בלוחות-הברית, כמובן. אך לא פחות מכן – בספרי (לוחות) החימר של מזופוטמיה; בחקיקה באבן, באבני הסטלות הקדומות עם הטקסטים המלכותיים החקוקים בהן; בהירוגליפים המצוירים והחקוקים על עמודי מקדש וכותליהם; בכתובות הרומיות על שערי-הניצחון והמוזוליאומים; בכתובות-קודש על קירות מסגדים; וכיוצא באלו. מפגשים אלה של העולם העתיק – בערים, על-פי רוב – זיווגו אבן ומילה כמי שמזווגים שמים וארץ, רוח וחומר. עקרון ה"מילה בסלע" עמד בסימן אוטוריטות עליונות, אלוהים, אלים ומלך – אשר ידעו את סוד ההנצחה בזיווג הסמל המופשט – השפה – עם הקונקרטיות העמידה בפני הזמן – סלע הבזלת, השיש, הגרניט ודומיהם. העיקרון איננו חל על לבנים. האבן המלאכותית יצרה מן המילים את "הספר האנושי", יותר מאשר את "הספר האלוהי": בלוחות-החימר של ספריית בבל, ובכתב- ליבונאה שנחרט על לבנים. מסורת זו, של ברית האבן ה"שבירה" והמילה, תוליד לימים את "כתב-האבן", הלא הוא הליתו (אבן)-גרפיה (כתיבה). טכניקת הדפסה זו, שבה מצויר הדימוי (הלשוני ו/או החזותי) על גבי אבן-הגיר הרכה, היא תחנה ראשית, כידוע, בתולדות הדפוס, קרי – תולדות הספר.

 

הרי לנו שני מערכים שונים של זיווגי אבן-מילה. הראשון, המילה ואבן-הגזית, שגלגולו הנוכח עדיין הוא זה של המצבה: טקסט-הזיכרון  החקוק באבן-השיש. השני, המילה וה"לבנה",

שגלגולו המאוחר הוא הדפוס. הראשון מבקש להעבירנו מהזמני אל הנצחי, הקבוע והאינסופי; השני מעניק לנו את הפרגמנטרי (?? לשון פרגמנט?? קטוע, או פרגמטי-מעשי?? לשון הקטוע!), הסופי וההמוני.

 

אמת, הלבנה-המילה עורגת למילת הגזית. "הספר האנושי" עורג ל"ספר האלוהי". כל דפוס וכל כתיבה כמהים למעמד המצבה והמוזוליאום, מעמד ההנצחה המיתית. שהרי מהי הכתיבה אם לא תחבולת-הזיכרון (כמבואר בפיידרוס של אפלטון)? אלא, שה"לבֵנה" גוזרת על סימניה את דין הסופיות והשִכחה.

 

תבניות אנושיות אינן אהודות על הקדוש-ברוך-הוא ועל התנ"ך. עונש הבלילה, ההרס וההפצה  מוכר היטב לכל קוראי ספור מגדל-בבל. המושג לבנים אף הוא מושג שלילי: לא רק שהמגדל נהרס, כי אם מתברר יחס ביקורתי כלפי כל גילוי של לבנה ולבנים: המושג לבנים מופיע בתנ"ך אך ורק בהקשרים שליליים: "…העם המכעִסים אֹתי על-פָּנַי תמיד זֹבחים בגנות ומקטרים על-הלבנים." (ישעיהו סה, 3). בנחום (ג, 14) מתנבא הנביא על החורבן במונחים של מלבן-לבנים הנידון להרס ולאש. לאמור: אותו כלי בדיוק, אשר באמצעותו ובאמצעות האש מתיימר האדם לברוא מושאי בנייה, יהפוך למושא של הרס ושריפה מכלה בידיו של הקדוש-ברוך-הוא. מוצרי התבנית החילופיים הם סמל לשבירה ושבר. האבן המלאכותית של האדם שבירה במהותה – "כחרס הנשבר". בדברים כח, 27, מזוהה החרס עם השחין, וראו גם מחלת-איוב. האבן המלאכותית של האדם נתפשת כמחלה; כמוה כשפה האנושית, שהיא תחליף מלאכותי הנידון לשבר , לפרגמנטציה.

 

הלבנה, בבחינת תחליף מלאכותי לאבן הטבעית, קשורה בסטייה מנתיב ה"בריאות", האמת והמהות האלוהית. רק "לבנת-הספיר", המוזכרת בשמות (כד, 10) בהקשר לטקס מתן-תורה, כאפיון התגלותי-אלוהי – רק היא הלבנה המותרת. כנגד הלבנה האנושית, נוקט התנ"ך בעמדת תמיכה מובהקת בכל הקשור לאבן-הגזית. אבן-הגזית היא האבן הקשה, העמידה, העל-זמנית. הגזית היא הסלע המסותת, מוצר של פשרה אנושית עם עוצמת הטבע, הודאה ביתרון הכוח האלוהי. גזית היא אבן-המקדש: "ויצו המלך ויסִעו אבנים גדֹלות אבנים יקרות לייסד הבית אבני גזית." (מלכים א ה, 31). אבני-גזית הן האבנים שכלפיהן נוקט התנ"ך בפועל "פסל" (מלכים א ה', 32), פועל השמור רק לאבני-הגזית ולאבני לוחות-הברית. "אבנים יקרות", שב ומכנה הכתוב שלש פעמים רצופות את אבני-הגזית (מלכים א ז, 11-9). "בתי-גזית" הם דימוי לבתי-פאר (העדיפים, מן הסתם, על בתי-לבנים), ככתוב בעמוס ה', 11. שולחנות העולה בחזון המקדש של הנביא יחזקאל בנויות מאבני-גזית (הגם שהתנ"ך אסר בניית מזבח מאבני-גזית – "כי חרבך הנפת עליה", שמות, כ', 22 – אלא רק מסלעים, אדמה או עץ).

 

אכן, גם אבני-הגזית שואפות אל הסטנדרטי-ההמוני: הסתת נוטל סלע אמורפי ומפסלו ליחידה חד-זהותית. עם זאת, אבן-הגזית תשמור תמיד על ייחודיות כלשהי. יתר-על-כן, ההבדל המהותי בין הלבנה ובין הגזית הוא בעקרון התבנית או בהיעדרותו. התבנית מבטיחה בריאה אנושית מלאכותית (שקרית), שבקצה דרכה נמצא את הרובוט ואת תחליפי האלוהים. אבן-הגזית, לעומת זאת, שומרת על ההיררכיה בין הטבע ובין התרבות. מכאן ניתן להסיק את יתרונו הרב של הסלע, בבחינת "האבן הראשונית". לכן מובן זיהויו של הקדוש-ברוך-הוא עם הסלע: "ה' סלעי ומצֻדתי ומפלטי-לי", נאמר בשמואל ב, כב, 2, ובתהילים, יח, 3.

 

הסלע מאופיין בתנ"ך, פעם אחר פעם, כאבן צחיחה וקשה. הסלע הוא ניגודה של העיר הבנויה מלבנים: "עזבו ערים ושכנו בסלע…", מתנבא ירמיהו על מואב הנענשת בגין חטאיה (ירמיהו מח, 28). רק הקדוש-ברוך-הוא מסוגל לפרק סלעים, להוציא מהם מים או דבש. לאמור: המניפולציה כלפי הסלע שמורה לאלוהים בלבד, כניגוד קיצוני למניפולציה האנושית הטוטלית השמורה ללבנה.

 

אם הלבנה היא בת-דמותה של השפה האנושית, מרחב המסמנים החילופיים, הסטנדרטיים והשבורים, הרי שהסלע הוא המסומן האלוהי הנצחי, הקבוע, האוצר את סודו המנוע במעמקי קשיותו.

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: