הברית והמילה

הברית והמילה: תשובה לוולטר

 

הפעם השנייה שבה מוזכרת בתנ"ך המילה "ברית" היא בברכת ה' אל נוח ובניו. תחילתה ב"ויברך אלהים אתנח ואתבניו ויאמר להם פרו ורבו ומלאו את-הארץ" (בראשית ט, 1) והמשכה (מיד לאחר הברכה החוזרת: "פרו ורבו שרצו בארץ ורבו בה" – שם, פסוק 7) – "ואני הנני מקים את-בריתי אתכם ואת-זרעכם אחריכם" (שם, פסוק 9).  וכבר עתה אנחנו מציינים לעצמנו את הזיקה בין "ברית" ובין הקמת זרע – הולדת בנים.

 

מה שורש המילה "ברית"? אם לא המילה "בר" (בן), כי אז השורש בר"ה – גלגול של בר"א – שהוראתו כפולה: כריתה (חיתוך, קיטוע) ובריאה (הולדה). לאמור: כבר בשורש האפשרי של המילה "ברית" נאתר פעולה, ואם תרצו – עשייה פולחנית, של אקט חיתוך הקשור בהִתרבות (בריאה, הולדה). כמו התחייב פולחן ברית-המילה, מעשה כריתת העורלה, מתוך עצם המושג ברית, וכמו נתקשר פולחן זה למעשה הרבייה.

 

דווקא לאור עיקרון זה, מעניין לבחון את הופעתו התנכית הראשונה של המושג ברית בהקשר של הבטחת אי-כריתה: "והקִמֹתי את-בריתי אתכם ולא-יכרת כל-בשר עוד ממי המבול…" (שם, פסוק 11). כאילו הַכריתה, הכלולה ומתחייבת מתוך המושג ברית, מבטיחה את האיהכריתה האחרת; מעין חוזה המבטיח את שני הצדדים. "אות הברית" – הקשת בענן – יסמן מכאן ולהבא את חוזה הכריתה ההדדית, ששורשה – לא שכחנו – ב"כי-השחית כל-בשר את-דרכו על-הארץ" (בראשית, ו', 12). וכבר עמדו המפרשים על משמעותה של השחתה זו, כמציינת השחתת זרע לריק.[1] והלא בהקשר זה בדיוק הופיעה המילה "ברית" לראשונה בתנ"ך, כאשר תשובת הקב"ה ל"כי השחית כל-בשר" היתה "ואני הנני מביא את-המבול מים על-הארץ לשחת כל-בשר…" (שם, פסוק 17); ומיד לאחר מכן – "והקימותי את בריתי אתך…" (שם, פסוק 18).  לאור כל זאת נבין, ביתר שאת, את רעיון הזוגות – צמדי הזכר והנקבה – של תיבת נוח: כי תיבת נוח היא תיבת הפרייה שבסימן הברית, המבטיחה פריון זרע. הוא שאמרנו: עניין הברית כרוך בעומק מהותו בעניין ההולדה.

 

השלב הבא בגלגול ה"ברית" הוא המושג "בעל ברית": "והם בעלי ברית-אברם", קראנו בבראשית יד, 13. הכוונה היא לממרא, ענר ואשכול שנלחמו לצד אבר(ה)ם כנגד מלכי שנער, אלסר, עילם ועוד. "בעל ברית", נטען, הוא מונח מטאפורי, המייחס לאחֵר קרבה משפחתית, הלא היא קרבת זרע.

 

רק עתה נולד המושג ברית-מילה. לאור האמור, לא נתפלא למצאו מושרש עמוק בעניין הקמת הזרע: "ויאמר אברם (לאלוהים) הן לי לא נתתה זרע…" (בראשית טו, 3). מפה והלאה, הבטחת פריונו של אבר(ה)ם, הבטחת ריבוי זרעו (כחול וככוכבים לרוב), היא-היא הנושא. מימושה של הבטחה זו נדרש לטקס "חוזה", ל"ברית", המוכרת לנו כ"ברית-בין-הבתרים". שוב כריתה, ושוב הבטחת זרע: האש העוברת בין בתרי (כריתוֹת) החיות – עניינה אחד: הבטחת שפיעה פריונית: "ביום ההוא כרת ה' את-אברם ברית לאמר לזרעך נתתי את-הארץ הזאת…" (שם, פסוק 18).  אלא, שהשלמת הטקס החוזי מחייבת, כזכור, כריתה הדדית. לכן נמצא בפרק יז הסמוך [מיד לאחר פרק טז, שכולו בסימן הולדת הבן לאבר(ה)ם] את צו הברית-מילה. פעם אחר פעם, ברית עניינה חוזה בדבר הבטחת זרע ופריון: "ואתנה בריתי ביני ובינך וארבה אותך במאד מאד" (בראשית יז, 2); ובסמוך: "אני הנה בריתי אתך והיית לאב המון גוים." (שם, פסוק 4); וכמעט מיד אחר-כך: "והקִמֹתי את-בריתי ביני ובינך ובין זרעך אחריך לדֹרֹתם לברית עולם להיות לך לאלֹהים ולזרעך אחריך" (שם, פסוק 7)  ובהמשך כמעט ישיר: "ואתה את-בריתי תשמֹר אתה וזרעך אחריך לדֹרֹתם" (שם, פסוק 9) ועוד (שם, פסוק 10) ועוד.

 

"אות-הברית" החדשה היא כריתת ברית העורלה: "ונמלתם את בשר ערלתכם והיה לאות ברית ביני וביניכם" (שם, פסוק 11).  מה בין אות-הברית של הקשת בענן ובין אות-הברית של מילת העורלה (הפעמיים היחידות שבהן מופיע המונח "אות-ברית" בתנ"ך)? שאלה קשה, שהתשובה עליה תיתכן רק ברמת דרש, שאולי סובל מאנכרוניזם: שמא צורת הקשת בענן היא צורת חרמש-קציר, המאזכר תער קשתי ששימש למילה? ואולי, הקשת בענן היא תזכורת להשחתת בשר (המבול) ובזאת היא מתקשרת להחסרת הבשר שבהסרת העורלה? שהלא כתב רמב"ן: "קשת היא מידת הדין הנתונה בענן" (רמב"ן, בראשית, פרק ט, פסוק יב). הנאמר, לפיכך, הקשת היא אות-ברית ב"גופו" של הקדוש-ברוך-הוא – השמים – ואילו המילה היא אות-ברית בגופו הארצי של האדם ("והיתה בריתי בבשרכם" – בראשית יז, 13)?

 

מכאן ואילך, ירבה התנ"ך במונחי ברית, על-פי-רוב ברמה המטאפורית המצוינת לעיל, אך תמיד על בסיס הזיקה בין ברית לבין זרע. אפילו הברית שכרת אברהם עם אבימלך בבאר-שבע, לאחר סכסוך הבארות (בראשית כא, 27) תובהר מאוחר יותר, בימי יצחק, בהקשרה הפריוני: בפרק כו יתגלה אלוהים לאבימלך ויבטיחו שפע פריוני ("והרביתי את-זרעך בעבור אברהם עבדי" – פסוק 24), ובהתאם, אבימלך בא אל יצחק לכרות עמו ברית (שם, פסוק 28). וראו גם ספר שמות כג, 32-30: כיון שנאמר שם על עמי כנען: "מעט מעט אגרשנו מפניך עד אשר תפרה ונָחַלְתָּ את-הארץ", ממהר הכתוב להוסיף: "לא-תכרֹת להם ולאלֹהיהם ברית." הא בהא תליא.

 

                                   *

לדעת הפילוסוף הצרפתי וולטר (ב"אנציקלופדיה פילוסופית" שלו מ- 1764), אימצו היהודים את מנהג הברית-מילה של המצרים.[2] וולטר, שתיעב את העם היהודי ושמח לנשלו מכל רעיון מקורי, הציע שכוהנים מצריים נהגו למול את עורלתם ואפשר שיוסף בן-יעקב, שחי מרבית חייו במצרים, המשיך במסורת זו והנחילה לאחיו. גם אברהם, מציין וולטר, ביקר במצריים וסביר שמשם ייבא את רעיון הברית המילה (מה גם, ואף את זאת מדגיש וולטר, שצו המילה לא התקיים בעם היהודי בין תקופת אברהם לבין תקופת יהושע).[3] ניתוחנו הפרשני הנ"ל מערער על תפיסתו של הפילוסוף הצרפתי, בהביננו את הברית-מילה כפועל-יוצא של המושג ברית כמונח עברי, ששורשו התנ"כי קדום ביותר. ומה מוכיח זאת יותר מאשר פרק יז בבראשית, שהוא הפרק האולטימטיבי של הברית-מילה התנכית: כי גם כאן, בעקבות תזכורת חוזרת בנושא הזיקה המפורטת לאורך פרק זה ("אני הנה בריתי אתך והיית לאב המון גוים" – פסוק 4), מפרט אלוהים את מהות הברית, משמע הכריתה: "זאת בריתי אשר תשמרו ביני וביניכם ובין זרעך אחריך המול לכם כל-זכר. ונמלתם את בשר ערלתכם והיה לאות ברית ביני וביניכם." (פסוקים 11-10)

 

כזו היא המשוואה: אבהות = ברית, הקמת זרע = כריתת ברית, הבטחת פריון = ברית-מילה.

 


[1] רש"י, בראשית, פרק ו', פסוק י"א. אף שפרשנותו כאן נוקטת ב"לשון ערווה", הרי שבפרשנותו  לאיוב, פרק כ"ד, פסוק י"ח הוא מציע הבנת ה"השחתה" במונחי הוצאת זרע לריק.

[2] Voltaire, Philosophical Encyclopedia,London, New-York, 1972, p. 146.

[3] שם, עמ' 147.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: