האמן והצל

האמן  והצל

 

 

כמה מילים על יצירה וצל. כמה מילים על יוצר וצללים. כמה מילים על אמן בצלו של אל. כמה מילים על בצלאל.

 

שמא נפתח ביצירת המופת של גוסטב קורבא, "הפגישה", או "בקר טוב, אדון קורבא!" – יצירה שהטילה צל ארוך על המודרנה. ובכן, בבוקר אביבי ושטוף-שמש במונפלייה, 1854, הנה הוא האמן, האחר, מתנשא באחרותו המופגנת ומועצמת בזכות צמד הבורגנים הנקרים על דרכו (פטרונו – אלפרד בּרוּיָיא – ומשַרתו). ודאי שמתם לב, אתם היושבים בצל: רק לאמן, רק לאחר – לקורבא – רק לו יש צל. הבורגנים – נעדרי צל המה. הכיצד? האם משום שלמתים אין צל (כמאמר ספר הזוהר[1])? או שמא משום שהאמן, הוא לבדו, בכוחו לחסום את השמש? אנחנו נזכרים ביהושע נוישטיין מרצה  על ציונות בשדה-חמניות (1998): החמניות פונות אליו ברוב-קשב, כמו היה הוא השמש. הרי לנו שרידים ממיתוס הברית ההרואית בין האמן ובין השמש: המיתוס האפלטוני, שבו התאחדו האמן והפילוסוף מחוץ למערת-הצללים באחדות של אמת-יופי-טוב. 

 

אלא שמסורת האחֵר הפוסטמודרנית (זו המלקקת את פצעי האידיאליזמים) מבקשת דווקא את ברית האחרות והצל. הן מישל פוּקוֹ לימדַנו לתור אחר האחרים בשוליים החשוכים של החברה המוארת באור העָז, האָלים והמדכא של הנאורות  (Aufklarung, Lumieres, Enlightment). האחֵר – הפושע, המשוגע, החולה ודומיהם – מודחים אל הצל. האם לא כאן גם מקומו של האמן, בן-בריתו ההיסטורי של הפושע ושל המשוגע?! נחמוק אפוא ונחדור אל הצל העז, האפל והדמוני שמטילה דמותו של "האמן בדרכו לעבודה", ציורו הנודע של ואן-גוך מיולי 1888. עודנו יוקד בצהובי השמש, כמו נרדף על-ידי צילו, שנתיים בטרם ישתלט עליו הצל כליל ויתבע את מחירם הקבוע של הצללים המפיסטופליים – את הנפש. אם תעדיפו, ניכנס-נא אל ממלכת הצללים הרמברנדטיים, המקרבים אותנו משהו אל הברית היהודית שבין האמן ובין הצל (נושא דברינו). הן כתב אונרי פוסיון בספרו, רמברנדט: "שם, בצל הטחוב של בית-הכנסת היהודי, החייה רמברנדט את ישו ואת כתבי-הקודש",[2] והרחיב על "צורות אפלות של אור" ועל "מטפיזיקה של צל".

 

 האמן – איש צללים הוא: כי מי אם לא האמן יראה צל הרים כאנשים (שופטים ט, 36), קרי – ראייה מטפורית? ומי כאמן יאשר את הזיקה הלשונית המיוחדת המתקיימת בעברית בין המילה "צל" למילה "צֶלם"? צילו האפל של הצֶלם: רק לאלוהים מותר לברוא, כלומר ליצור – צֶלם ("בצלם אלהים ברא אתו" – בראשית, א, 27). צלמי האדם הם אלילי שקר ("וצלמי תועבֹתם שִקוציהם עשו בו" – יחזקאל ז, 20). לשון אחר: צֶלם שמקורו אלוהי הריהו נעלה ונשגב – צילו של אלוהים. הצל האלוהי בורא את האדם ומגן עליו ("ה' שמרך ה' צלך על-יד ימינך." – תהילים, קכא, 5). ברם, אוי לו לצל האנושי שיתיימר לאלוהיות בצלליו שלו: "ואת-כל צלמי מסכותם תאבדו ואת כל-במותם תשמידו", מצווה ה' אל משה  (במדבר לג, 52), וכמו דן את אמני המסכות והבמה, הפסלים והתמונות לאיסור הנורא (דיבר מס' 2 – צילו של הדיבר הראשון והמכריע המאשר: "אנוכי ה' אלוהיך…"); כמו דן הציווי את האמנים לאחרותם של הפושעים, עוכרי החוק (חוק = דת) ועוכרי הסמכות (מלך, אל). האם לא הולקו אמנים על צילם בבוואריה של המאה ה- 18?  ועדיין באותו אזור ובאותו זמן – "אני חֵלק הכוח ההוא, השוחר/ תמיד את הרע ואת הטוב יוצר", הגדיר את עצמו מפיסטופלס, נסיך-הצללים של גיתה, ואישר את הזיווג האמנותי המופלא שבין היפה למכוער, בין הטוב לרע, בין האור לצל, בין שחירת השחר לשחור. כלום יש צורך להזכיר בהקשר זה את ד"ר פאוסטוס של תומס מאן?

 

שניות האור והצל, הזיו האלוהי וצלליו המטפיזיים. כלום איננו מכירים אותו, את אבי-אבות השניות הזו, את אבי-אבות האמנות היהודית, את בצלאל? האומנם מספיק נתנו דעתנו לשמו? אל נשכח: אלוהים, לא פחות ולא יותר, הוא ולא אחר העניק לבצלאל את שמו: "קָרא ה' בשם בצלאל בן-אורי" (שמות לה, 30). בצלאל הוא אחד משבעה בלבד שזכו בתנ"ך שאלוהים יקרא להם בשם (האחרים הם: אליהו, משה, יהושע, מרדכי, דניאל ושלושת רעיו של דניאל – חנניה מישאל ועזריה – כישות אחת[3]). וכבר שידכו חכמינו בין בצלאל ובין המונח בצל-אל: "אמר לו (משה): שמא בצל אל היית וידעת! אמר רב יהודה אמר רב: יודע היה בצלאל לצרף אותיות שנבראו בהם שמים וארץ."[4] בצלאל – אמן אלוהי, יודע סודות מרכבה ובריאת-עולם וגולם. בצלאל עתיר-היוחסין: לפי האגדה (שמות רבה א, טז), מצאצאי מרים, אחות משה, יצא בצלאל. אם-כן, בצלאל – נצר היה למצורעת; לקדושה "אחרת" (כי המצורעת היא "אחרת"). כך או אחרת – "ראה קראתי בשם בצלאל בן-אורי בן-חור למטה יהודה" (שמות לא, 2). בצֵל-אל, בן-אור – איש האור האלוהי והצל האלוהי, הוא ואהליאב בן-אחיסמך למטה דן (שמות לה, 34). בצלאל, בצֵל-אל, הוא איש ההסתר: ככתוב בשמות רבה לד, א: "אמר משה ('תהלים' צא) יושב בסתר עליון (בצל שדי יתלונן). אמר רבי יהודה בר רבי סימון: יושב בסתר הוא עליון על כל בריותיו. מהו בצֵל שדי? בצל-אל, בצֵל רחום, בצֵל חנון. אין כתיב כאן אלא בצל שדי, בצֵל שעשה בצלאל. לכך נאמר: צל שדי יתלונן." (יתלונן מלשון מלון, מגורים/ג.ע).[5] ובמדרש תנחומא ויקהל, ג מצאנו: "…ולמה נקרא שמו בצלאל? שעשה צל לאל. שנאמר: יושב בסתר עליון בצל שדי יתלונן."[6] 

 

ואהליאב? אהלי-אב, אהל-האב, אהל-מועד, כמובן. בצלאל ואהליאב הם בוני המשכן – ארונות הזהב והעץ, מזבח-הנחושת, המנורה, הפרוכת וכיוצא בהם, רבי-אמנים ורסטיליים (יש אומרים, שבצלאל אף ריפא את החטא, שבעקבות פסל עגל-הזהב – שמות רבה מח, ה), מומחים לכל חומר ולכל צורה בשירות אמנות-הקודש. אם בצלאל שכן בצל-האל, אהליאב היה איש האוהל המצל, המחסה מהשמש, ומעל לכל – איש הכיסוי: "… רבי הושעיה רבה פתח: 'ואהיה אצלו אָמוֹן ואהיה שעשועים יום יום וגו' (משלי ח, 30). (…) אָמון – מכוסה; אמון – מוצנע. (…) ויהי אומֵן את הדסה (אסתר ב, 7). (…) אָמון – אומָן. התורה אומרת: אני הייתי כלי אומנותו של הקדוש ברוך הוא. בנוהג שבעולם: מלך בשר ודם בונה פלטין, אינו בונה אותו מדעת עצמו אלא מדעת אומן."[7] מלמדנו, שאלוהים זקוק היה לאמנים, לבצלאל ולאהליאב, אנשי ההסתר, הכיסוי, האוהל. אנשי הצל הם אנשי הכיסוי והכסות. "שהצללים לבדם הם לבושי הנשמות", נכתב בשם האר"י.[8] אך אמני האוהל הם גם אמנים של האהיל, של תאורת ההצללה, של פיחות האור: שהלא אהל-מועד, כך מורה ספר הזוהר, הוא שמה של ספירת מלכות המועמת, בבואתה של הלבנה שנלכדה בידי הנחש: "… וכשידע משה שחטאו ישראל (…) ידע, ודאי, שהנחש נאחז בהלבנה למשכה אליו, ונפגמה. כי בעת שהנחש רוצה לינוק מהמלכות מסתלק ממנה האור, כדי שלא יהיה לו ממה לינוק. (…) על כן אין אדם יכול להתקיים. חוץ ממשה, שהיה שולט על המלכות, שהיה בסוד בעלה דמטרוניתא, (…). ועל כן קרא לה אהל מועד, כי שורה בה זמן קצוב של חיים לכל העולם."[9]  ההילה נתחלפה באהיל. 

 

בוני המשכן, אמני הצל והכיסוי, הם מי שהובאו בסוד אחדות הלבנה והנחש, השמים והארץ המואפלים. יתר-על-כן: הם הובאו בסוד הבריאה כולה, כי המשכן היה דוגמת מעשי בראשית, נאמר בספר הזוהר. אלה היו יוצרים היודעים את טעם המאפליה, הסיטרא אחרא (הצד האחר), שלא לומר הצלמוות,  שקרל יונג תיאר במונחי "חוויית הצל, המייצגת את 'הצד האחר' שלנו, את 'האח האפל' שלנו, שהוא בלתי-נראה אף כי הוא חלק בלתי נפרד מהטוטליות הנפשית שלנו."[10] "הצורה החיה נזקקת לצל עמוק אם רצונה להיראות באורח פלסטי. בלעדי הצל, היא תישאר רוח-רפאים דו-ממדית", הדגיש יונג ([11]). הצל הוא דמות ארכיטיפית, המופיעה בתרבויות עמים פרימיטיביים בצורות שונות ומשונות. היא חלק מהאינדיווידואל, קטע נפרד של הווייתו שנשאר צמוד אליו למרות הכול, בדומה להיטל האור. מרכזיותה של דמות-הצל באמנות, הסביר יונג, יסודה ברגרסיה האמנותית, שבה דולה האמן ממעמקי תת-הכרתו ומגרה את תת-ההכרה של קהלו.[12]  במלותיו המפורשות: "כל אדם נושא צל, וככל שהצל מוגשם פחות בחיי ההכרה של הפרט, כך הוא אפל ודחוס יותר." (ק.יונג, פסיכולוגיה  ודת")

 

יונג קרא לחוויית הצל – "שמש שחורה" ("מיסטריום קוניונקציוניס"). לאמור: האמן, כאיש הצל המובהק, הוא מי שמעמיק לחדור אל שתי ה"סטראות", שני הצדדים – אל השמש, אך גם אל צידה האחר. איש הצל-צלם יפיק את צלמיו-צילומיו רק בחדר-חושך, אבל יוכל לצלם-צלם רק באור… לכן, כאיש השמש, בצלאל הוא, קודם כל, בצל האל: "וימלא אֹתו רוח אלהים בחכמה ובתבונה ובדעת" (שמות לה, 31). עת בנה את המשכן ואת כליו, חזר האמן בצלאל על סוד צירוף האותיות הבורא עולם.[13] מבחינה זו, הן בצלאל והן אברהם אבינו היו אמנים בצל-האל, בסוד החוכמה (המחשבה = מלאכת-מחשבת), החוכמה האלוהית: "'וכיון שצפה אברהם אבינו והביט וראה וחקר והבין וחקק וחצב וצירף וצר ועלתה בידו' (…) והתחיל לבחון זה עד שחקק בחוכמתו וחצב בבינתו אותיות הקודש (אברהם "מפסל" את האותיות בדומה למשה שציווהו אלוהים "לפסול" לוחות-ברית/.ג.ע). ודרש ועלתה בידו הבריאה שנאמר: 'את הנפש אשר עשו בחרן' (…) ואמרו רבותינו זכרונם לברכה: 'ואמלא אותו רוח אלוהים' – יודע היה בצלאל לצרף אותיות שבהם נבראו שמים וארץ. וכאשר עלתה (עטרת) בידו, נגלה עליו אדון (יסוד)  הכל וקראו אוהבו, כי חקק י' ספירות בצורתו."[14]

 

אלא, שמחשבה-מחשבת אלוהית זו, אמנות הזוהרת באור גנוז ונקלטת בזיווג האמנותי המיוחד של חוכמת-הלב ("ויקרא משה אל-בצלאל ואל-אהליאב ואל כל-איש חכם-לב אשר נתן ה' חכמה בלבו…" – שמות לו, 2), נדרשת, כאמור, גם לסיטרא אחרא – לצל. כאן סוד הזיווג הלשוני המופלא בין "צל" לבין "צלה" (צלוי) – ברית הצל והאש השורפת (זיווגם של זבח וצלמונע, מלכי מדיין?) או הזיווג בין "צל" ובין "צלול" (שהוא זך ובהיר); או בין "צל" ובין "צלהב" (שמשמעו להאיר, לזהור). ויוזכר בהקשר זה, שהמילה העברית הנדירה "צלות" (שהיא יסוד ה"צליין") משמעה תפילה, ומקורה במילה הארמית "צְלוֹתָא" – נצר נוסף מממלכת  הצללים. זיווגי הצל (הכוונה היא לכל שורת הזיווגים של הצל עם עצמים ופעלים, כפי שפורטה בפרגרף) .

 

"בצלאל נשתבח בעליונים וגם בתחתונים", קובע מדרש תנחומא (וירא, ז)[15], בדומה להבחנתו של האר"י הקדוש שקבע כי "…בצלאל היה מעולם העליון והנקרא א"א…"[16]. ובתוקף זיווגי הצל(המפורטים בפרגרף הקודם), נֹאמר היפוכי הצל – שהאמן מסתתר בתוך הצל, בתוך היפוכו שהוא … הלץ: הנה כי כן, פעם נוספת הגענו אל האמן בבחינת אחר דחוי, מבוזה, נרדף: "אשרי האיש אשר (…) במושב לצים לא ישב", פותח ספר תהלים (א, 1). אך, האם לא ספר משלי הוא-הוא כתב-הפלסתר הגדול נגד האמן, נגד האחר – הלץ? "יוסר (ייוסר/ג.ע) לץ לֹקח לו קלון ומוכיח לרשע מומו." (משלי ט, 7), "זִמת אִוֶלת חטאת ותועבת לאדם לץ." (משלי כד, 9), "נכונו ללצים שפטים ומהלֻמות לגו כסילים." (משלי יט, 29), "גרש לץ ויצא מדון וישבֹּת דין וקלון." (משלי כב, 10), ועוד. זהו הלץ בבחינת שניות האמן והשטן.

ובלשונו של אריה זקס:

"בעולמו של האל הטוב מזוהה עקרון הטוב עם עקרון הבריאה ועם עקרון הקיום (…). הלץ הוא היפוכם של כל אלה. צחוקו הוא ניהיליסטי. עקרונו הוא עקרון האנטי-קיום. סימניו הם התחפושת, העווית, הטירוף, הכזב, היוהרה והבורות. ריקנותו הרוחנית מתבטאת בפעלתנות הרסנית, המבקשת להשליט את עקרון האפס על עקרון הקיום. הניהיליזם של הלץ, מרדנותו וכן האינדיבידואליזם המאורר שלו הדוחף אותו להישתטות, מוציאים אותו אל מחוץ למסגרת הבריאה המקודשת; הוא האפסות עצמה, התוהו-ובוהו שקדם לציווי 'יהי אור'."[17]

 

השמש והצל, האלוהי והשטני, הבריאה והתוהו. משופנאואר וניטשה ועד פרויד וארטו, מקאראווג'ו וז'נה הפושעים ועד לאמני האוונגרד הסוררים – לא פוסקת אותה דואליות מושכת-מאיימת של האחר ה"בצל-אלי" הזה, האמן. הדואליות שכה היטיב אפלטון לבטאה בהערצתו לאמנים האלוהיים, אך בהשליכו אותם הרחק אל מחוץ לפוליטאה האוטופית שלו. גדול פסלי יוון, פידיאס, יקירו של פריקלס, סופו שהושלך לכלא בידי פריקלס ושם נמק; השוטה קורב על-ידי המלך ליר, אך סופו שנתלה; המשוררים מקוללים, את זאת היטיבו להבין וורלן, ראמבו וחבריהם; וגם אם לא הושלכו לצינוק, כלאו הם את עצמם מרצונם החופשי בכלובי הבוהמה, מושא למבטם המתקנא והשׂוטם של הזעיר-בורגנים.

 

אך לא הצל האנתרופולוגי של האמן הוא המעניין אותנו. מעניין יותר הצל האונטו-תיאולוגי של האמן הבצל-אלי, בריתו המהותית עם תהומות החשיכה של הלא-נודע, שלא לומר – המוות. לא, לא יצרי מין ומוות פרוידיאניים הגועשים בנהרות הרגרסייה של האמן הצולל אל תהומות תת-הכרתו; וגם לא הזיווג השחוק בין האמן למוות שבמסורת דיוקנו-העצמי של ניקולא פוסן עם קברו או דיוקנו-העצמי של ארנולד בקלין עם מלאך-המוות המנעים לו בכינורו: ענייננו בצל אחר, צל העיוורון המכסה את מבטו של הרואה. זהו הכתם השחור, הרטייה, שבתוך העין המתבוננת. "הדברים שנראים הם עצמם – גם הם בסופו של דבר אינם אלא מרוכזים בגרעין של היעדרות. (…) באומרי שכל נראה הוא בלתי-נראה (…) אין להבין זאת כהוספה של הבלתי-נראה לנראה; יש להבין שהנראות עצמה טומנת בחובה את הבלתי-נראה. (…) ההכרה אינה רואה (…), בדומה לרשתית; שהיא עצמה עיוורת, הגם שסיביה מאפשרים את הראייה…" מרלו פונטי ב Le Visible et L'Invisible (הנראה והבלתי-נראה). [18]  מהו צל זה של הבלתי-נראה? זהו מרחב המסומנים שהוגלו מהמסמנים ברגע סימונם. זהו המקור האותנטי, הראשוני, שנקבר בבורו השחור ברגע בו הומר על-ידי תחליפו – המסמן – שהפך למצבתו. קו הצייר – trait – מבקש לנוע קדימה, להגיע אל מחוז חפצו, ה- portrait, אך מוצא את עצמו בנסיגה מתמדת מהאמת הראשונית האחת והיחידה: ה- portrait התגלה כ- retrait (נסיגה)… ז'אק דרידה, שהרחיב על פרדוקס זה ב Memoires d'aveugle (זכרונות עיוור) שלו מ- 1990, ידע שהעיוורון הוא גזר-דין החל על כל אמן ועל כל צופה ("הצייר עיוור, אם לא הציור"[19]), באשר המבט המאיר את הדברים מוחשך באחת: מהות השירה, המשיך דרידה במסתו "שירה מהי?" מ- 1988, מתקפדת ברגע שבו היא נקראת (הקיפוד המסומר נידון לדריסה בלילה על-ידי פנסי-המכונית המאירה אותו); הגילוי של הלשון הוא הכיסוי של הלשון, בלשונו של ח"נ ביאליק ("עד כמה מרופף אותו הגשר של מילים, עד כמה עמוקה ואפילה התהום הפתוחה תחתיו…" – גילוי וכיסוי בלשון, 1915); המושא נחרב ברגע שבו סומן על-ידי תחליפיו המלאכותיים. דרידה: "דומה הדבר לחורבה שלא באה אחרי היצירה, אלא מיוסדת מנקודת-המוצא על-ידי מבנה היצירה. בראשית היתה החורבה. בראשית באה החורבה. (…) חורבה היא מה שמגיע לדימוי מהמבט הראשון."[20]

 

אם כן, האמן הוא זה הפועל בתוך צללי החורבות. אם כפי שנאמר לנו בתלמוד, אל לו לאדם להכנס לחורבה[21] – הרי שהאמן הוא האחר העושה את האסור. אנו שבים אל בצלאל: רק מתוך הצל של האור האלוהי הוא יכול ליצור. ומה הוא יוצר? כיסויים, הסתרות המונעות ראייה: "ויביאו את המשכן אל משה את האהל (…) ואת מכסה עורות האילים המואדמים ואת מכסה עורות התחשים ואת פרוכת המסך. את ארון העדות ואת בדיו ואת הכפורת." (שמות לט, 34-35). כיסוי על כיסוי על כיסוי. ולאחר כל זאת: "ויכס הענן את אהל מועד וכבוד ה' מלא את המשכן. ולא יכול משה לבוא אל אהל מועד כי שכן עליו הענן…" (שמות מ, 34-35). עתה, כבר נבלע גם הכיסוי בתוך הכיסוי הערפילי. הכיסוי שהוא תנאי להתגלות, לשכינת המשכן שהיא ההשראה, הצל שהוא תנאי למבט האמנותי.

 

הנה הוא הפרדוקס הבצלאלי של הצל והאל, דהיינו העיוורון והראייה: שאמן הכיסוי, אמן הצל, אמן העיוורון, אמן החושך – הוא גם ראשון לאמני המבט והראייה, ההתבוננות (קונטמפלציה), במובנה המטפיזי. השם "בצלאל", אמר ר' נחמן מברצלב , הוא שֵם המאשר ראייה אלוהית: מארבע אותיות השם המפורש, וביתר דיוק – משורשם הראשוני, שהוא "צדיק יסוד עולם" – משתלשלים ארבעה היסודות. ומיהו בבואתו של "צדיק יסוד עולם" זה אם לא … בצלאל? הנה כי כן, "…'ראו כי קרא ה' בשם בצלאל' (…) כי על-ידי שנתגלה ונתגדל שם בצלאל על-ידי זה 'ראו', כי על-ידי זה נפתחין העיניים ורואים כנ"ל. וזה: 'כי קרא ה' בשם בצלאל', היינו, כי ה' הוא בשם בצלאל, כי שמו משותף בשמנו, ועל-ידי זה ראו כנ"ל: כי כוח הראות נמשך גם כן מבחינת השם."[22] אם תרצו, ברית הכתיבה והראייה לפנינו, בריתה של האמנות היהודית לדורותיה.

 

אם כן, האמן אחר הוא בזיקתו לצל ואחר הוא בזיקתו לאלוהי. בצלאל האחר: אחר בצל ואחר באל. הווייתו בצל, בכפילם של הדברים. הדברים ניצבים בינו ובין אלוהיו ואילו הוא עוקף את היישות החומרית למען ייגע בהיטל הכפילי של הדברים ובמקורם העליון. אין האמן הבצל-אלי שלנו יכול לנתק את עצמו מצילו, כפי שעשה הדייג של אוסקר וויילד שבקש למכור את נשמתו (הדייג ונשמתו). בינינו לבין עצמנו, האמן הבצל-אלי, הארכיטיפ של אמני ה"קיארו-סקורו" כולם,  נידון לצל משולש: לצל הפנימי-הנפשי שלו, לצל של המושאים ולצל חשכת הסתר-הפנים האלוהי. מי כמוהו יודע שהפָנים הם פְנים.

 


[1]. הזוהר, כרך ב (שמות), פרשת תרומה, דף קמב, ע"א-ב.

[2]. לונדון, 1960, עמ' 10.

[3]. שמות רבה מ, ד. את "הקריאה בשם" אנו מפרשים כמתן שם ולא כפנייה אל אדם באמצעות ציון שמו. כנרמז במדרש: "טוב היה שמו של בצלאל משמן הטוב, למה שפרסמו הכתוב (…) ראו קרא ה' בשם בצלאל." (מדרש תנחומא  פרשת ויקהל, סימן א, מהדורת בובר).

[4]. תלמוד בבלי, ברכות נה, ע"א.

[5]. אין הפירוש הנדון שולל את הדרש המתבקש, שלפיו עניינו של הפסוק "בצל שדי יתלונן" הוא בנרגנות אקזיסטנציאלית, משמע – בתלונה אנושית קיומית כלפי האל ובצל סמכותו.

בראשית רבה א, א

[7]. שם

[8] שער הכוונות, דרושי חג הסוכות, דרוש ז.

[9] הזוהר, פרשת כי תשא, קטז.

[10]. Jolande Jacobi, The Psychology of C.G.Jung,London, 1942, 1962, p.106.

[11]. ק. יונג, היחסים בין האגו לתת-מודע. הציטוט מובא בספרה הנ"ל של ג' ג'קובי, שם.

[12]. "'הצד האפל' שלנו, הנטייה הקולקטיבית הטבועה בנו ואשר נידחית על-ידנו מסיבות מוסריות, אסתטיות ואחרות, מודחקת על-ידנו בהיותה מנוגדת לעקרונותינו ההכרתיים. (…) התפתחות הצל מקבילה להתפתחות האגו. (…) הצל עשוי להתבטא בדמות פנימית, סמלית, או בדמות קונקרטית שמקורה בעולם החיצוני. הוא עשוי להתגלגל לצורה מיתית כגון מפיסטופלס ודומיו. וירגיליוס מ'הקומדיה האלוהית', המלווה את דנטה בדרכו לגהינום כחברו הנאמן – 'אגו וצל' – הוא נושא ארכיטיפי מוכר." שם, עמ' 107.

[13]. משה אידל, הגולם, תל-אביב, 1996, עמ' 66, 119.

[14]. מתוך פירוש לספר יצירה שלר' יוסף בן שלום אשכנזי, מובא אצל מ.אידל, לעיל, עמ' 137. וראה גם עמ' 160-161.

 

[15] . מהדורת בובר

[16] . שער מאמרי רז"ל, מסכת סנהדרין

[17]. אריה זקס, שקיעת הלץ, דברי האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים, כרך 5, חוברת 6, ירושלים, 1974, עמ' 11.

 

[18]. Maurice Merleau-Ponty, Le Visible et L'Invisible, Gallimard,Paris, 1964, pp.300-303.

[19]. Jacque Derrida, Memoires d'aveugle,Paris, 1990, p.10. 

[20]. שם, עמ' 69-68.

[21] . ראו למשל בבלי, ברכות ג ע"א: "למדתי שאין נכנסים לחורבה". "תנו רבנן מפני שלשה דברים אין נכנסין לחורבה: מפני החשד, מפני המפולת ומפני המזיקין" ומקומות נוספים.

[22]. ליקוטי מוהרן, חלק ב, סז.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: