האישה היא הצרעת

פרשת "תזריע/מצורע"

 

השכנות בין פרשת "תזריע" לבין פרשת "מצורע" (שתי הפרשות נפרשות, זו אחר זו, לאורך ויקרא יב-יט) מזמינה קריאה פרשנית מאחדת, המאתרת ביסוד העריכה מתח זכרי בין יצר ובין חרדה. זיווג שתי הפרשות הללו מעלה זיקה מורכבת בין מיניות האישה לבין אימת הצרעת. הזיווג הנידון יאתר לאורך שתי הפרשיות מבנה תמטי משולש, שראשיתו בעיסוק בטומאת דם-יולדת (בפרק יב הקצרצר), המשכו בעיסוק בטומאת הצרעת (בפרקים יג-יד, ובפרק טו , בחלקו הראשון, בעיסוק דומה – בזיבות) וסופו בעיסוק בטומאת דם-נידה (פרק טו, פסוקים 19-33). הנה כי כן, שתי פרשות אשר שורש אחדותן בהתמקדותן בסוגיית טומאה, אשר שני אגפיה נשיים.

 

שניות זו של העיסוק החופף בצרעת ובמיניות האישה אינה מקרה חריג. משהו מהמבנה הנ"ל ביכולתנו לאתר גם בבמדבר פרק ה', כאשר פסוקים 1-4 עומדים בסימן: "צו את-בניישראל וישלחו מן-המחנה כל-צרוע וכל-זב וכל טמא לנפש"; ואילו פסוקים 11-31, של סוף הפרק, עומדים בסימן: "…איש כי-תִשׂטה איתו ומעלה בו מעל. ושכב איש אתה שכבת-זרע…"  כאילו נרמז על קשר עקיף בין בוגדנותה של האישה לבין מכת הצרעת. אישוש קשר מסוג זה מחייב עיון במושג צרעת כמושג תרבותי, ששורשיו בתנ"ך, גזעו במדרשים, ושלוחותיו המאוחרות בתרבות הספרותית הארצישראלית של ראשית המאה ה-20.

 

 מהי, בעצם, צרעת? מתברר, שמחלת הצרעת התנכית איננה מה שקרוי היום בשפה המקצועית מחלת הנסן , אלא שם כולל לנגעי עור, חלקם מדבקים וחלקם לא: שֵאת (נפיחות, בליטות), ספחת (פסוריאזיס), שחין (דלקת-עור), בהרת, קרחת, גבחת ועוד. במשנה, במסכת נגעים (א, ד) נמצא שעקביה בן מהללאל סיווג לא פחות מ-72 מיני נגעים שונים המסתתרים תחת השם "צרעת". רמב"ם אף השכיל להצביע על העדר משותף בין גילויי הצרעת למיניהם: "…האמור בשותפות כולל עניינים הרבה שאין דומין זה לזה, שהרי לובן עור-האדם קרוי צרעת, ונפילת קצת שיער-הראש או הזקן קרוי צרעת, ושינוי עין-הבגדים או הבתים קרוי צרעת, וזה השינוי האמור בבגדים ובבתים שקראתו תורה צרעת בשותפות בשם אינו ממנהגו של עולם אלא אות ופלא היה בישראל כדי להזהירן מלשון הרע…"[1] (דגש שלי/ ג.ע).  על הקשר ללשון-רע עוד נרחיב.

 

מה שאינו ניתן להגדרה מהותנית, לאמור: לאיתור מהות משותפת של המושג צרעת, תואם יותר קריאה מטפורית. הצרעת, נבקש לטעון, היא מחלה מטפורית, מחלה בעלת מטען אפוקליפטי, מחלה אולטימטיבית. מה שהיתה צרעת לתנ"ך, תהיה מחלת הדבר לימי-הביניים, השחפת למאה ה-19, הסרטן למאה ה-20, האיידס למאה ה-21. זוהי השרשרת הארוכה של מחלות "דמוניות", שזכו לטיפולה הידוע של סוזן סונטג: "כל מחלה חשובה,שסיבתה לוטה בערפל ואשר הטיפול בה אינו יעיל, נוטה להיות שטופת משמעות. בתחילה, מזהים עם המחלה נושאים של פחד עמוק ביותר (שחיתות, ריקבון, זיהום, חולשה). המחלה עצמה הופכת למטפורה. אחר-כך בשם המחלה (דהיינו, השימוש בה בתור מטפורה), מטילים את האימה ההיא על דברים אחרים. המחלה נעשית לשם-תואר. אומרים על דבר-מה שהוא דמוי-המחלה, ומתכוונים לכך שהוא מגעיל ומכוער. בצרפתית, חזית מתפוררת של קיר היא עדיין 'מצורעת' (lepreuse)."[2]

 

הצרעת בבחינת מטפורה היא תופעה שגורה בזיכרון היהודי, החל מ"צרעת זו אדום", ככתוב בויקרא רבה[3], וכלה בהבנת הצרעת בשירה של ש"י עגנון כמטפורה לשואה.[4] בהקשר זה, תוזכר גם הצרעת המטפורית המככבת בפואמה דווי, שכתב אברהם שלונסקי ב-1923. כאן, בשכנות למחנה המצורעים, מתבטא הכהן באהל-מועד: "- ושוב על כפיים אשאך, תבל, – / ואת כלך שחין ומק וצואה./ ואני אמרתי: / כלב אהי – לבעבור צרעתך אלק,/ זונה – בדמייך ומוגלתך רוחצת, – / (…) / אכן אני אומר לכם: זונה בלה – תבל,/ אך מי אלוהים אשר לא צרע בשרו/ יבוא וידה בה האבן הראשונה."  אנחנו שמים לב: גם כאן מובאת שניות הצרעת והזונה.

 

נפשפש מעט ב"מוגלתה" של הצרעת כמושג מטפורי. ראשית, נבחין בצרעת התנכית כבמחלה מיתית, שמקורה באלוה, מחלה שהיא בבחינת עונש אלוהי. בבחינת מקור-אלוהי, יצוין אות-הצרעת שנתן אלוהים במשה (מעשה היד המצורעת והיד הנקייה, כמסופר בשמות ד', 6-7). יוזכר גם, שהיה זה השטן שהיכה (ברשות אלוהים) את איוב בשחין (איוב ב,7). כך, מרים הוכתה בצרעת כעונש משמים (במדבר יב, 10), המלך עזריה הוכה בצרעת למשך כל חייו מחמת חטאותיו (מלכים ב, טו 5) ועוד. לא במקרה איתר האר"י (ומצטט מפיו רבי חיים ויטל בספר עץ חיים) במילה "צרעת" את אותיות תרע"ץ המהדהדות את "ימינך ה' תרעץ אויב" (שמות טו, 6). באותו הקשר מיתי אלוהי של הצרעת, חובת המצורע להיטהר בפני אלוהים (בחובת הקרבתם של קורבנות), גם לאחר שכבר טוהר ביחס לשבטו ולביתו. לא פחות מעשר פעמים חוזרת פרשת "מצורע" על הביטוי "לפני ה'". ועוד נציין, שבהתייחס לתופעת צרעת-הקירות, הומשלה המחלה לנגע העבודה הזרה בבית-המקדש. משמע, צרעת כמוה כנגע החטא האלילי נגד הקב"ה. וכאילו שאין די בהשוואה זו, הוסיף הכתוב בויקרא רבה: "אין המיטה יכולה לקבל אשה ובעלה ורֵעה כאחד…" דהיינו: אין מקום במיטה אחת לאישה, לבעל ולמאהב, שאין שלושתם יכולים לדור בכפיפה אחת. ובהתאם – "כן אין מקום במקדש לישראל עם השכינה ביחד עם פסל, שהשכינה מסתלקת מפני פסל."[5] מבלי משים, שודכה הצרעת, פעם נוספת, עם היצר המיני. עבודה-זרה במקדש, כמוה כאישה המבלה במיטה עם שני גברים. אנו רושמים לפנינו: אשמת ה-ménage a trois (המשולש הרומנטי) מקורה באישה ולא בגבר…

 

בתוקף הברית המיתית בין צרעת ובין אלוהים, יובא המצורע בפני הכוהן הגדול לצורך טיהורו. יודגש: הכוהן מטהר, לא מרפא: מה ששימש בתרבות האשורית והמזופוטמית כשיטת ריפוי כישופית, מוצג בתנ"ך כטקס טיהור הנערך לאחר הריפוי. כי התנ"ך, כך לימדנו יחזקאל קאופמן (תולדות האמונה הישראלית[6]), מסתייג מכישופי המזרח. לפי המסורת התנ"כית, לא הכוהן מרפא, אלא רק אלוהים. מרים נרפאת בידי הקב"ה ורק בעקבות תפילת משה אליו: "אֵל נא רפא נא לה". הכוהן הוא אך מעין ממונה בריאותי לענייני בידוד, אף כי רק בהקשר לצרעת: "השמר בנגע-הצרעת לשמר מאד ולעשות ככל אשר-יורו אתכם הכהנים הלוים כאשר צויתים תשמרו לעשות" (דברים כ"ד, 8-9). הכוהן ממונה על עניין הצרעת לא רק משום זיקתה לאלוהים, אלא בתוקף היותה מחלה מוסרית ביסודה. כי הצרעת זוהתה במסורת היהודית עם… לשון-הרע: "היה משה מזהיר את ישראל ואמר להם זאת תהיה תורת המצורע תורת המוציא רע."[7]  ועוד מוסיף הכתוב: "שומר פיו ולשונו שומר מצרעת נפשו." הן זוהי סיבת צרעתה של מרים, לשון-רע נשי: "ותדבר מרים ואהרן במשה על-אדות האשה הכשית אשר לקח כי-אשה כשית לקח" (במדבר יב, 1). עניין האישה הכושית, נזכור, זוהה ברמז עם מעשים בלתי-כשרים מבחינה מינית. רש"י, שהבין "כושית" במשמעות "יפת-מראה", פירש: "יש לך אישה נאה ביופיה ואינה נאה במעשיה." לשון-הרע של מרים קשור אפוא באי-כשרות מינית של אישה אחרת, מעין נגע מוסרי מדבק שהוליד צרעת.

 

ואולם, עיקר הזיקה בין צרעת לבין מיניות האישה מוצא ביטויו ביחס אל נידת-האישה. צרעת ונידה – שתי טומאות הנתבעות לחובת הנידוי. ברובד עמוק ביותר, קמאי ותת-הכרתי, נטווָה קשר-החטא בין צרעת לבין דם: "בשעה שהוא (האדם) זוכה לא המים רבין על הדם ולא הדם רבה על המים. ובזמן שהוא חוטא (…) פעמים שהדם רבה על המים ונעשה מצורע…"[8]  רוצה לומר: אצל האדם החוטא והלוקה בעונש-הצרעת, גובר ריכוז הדם. האם אין גם תופעת הנידה בחזקת "ריכוז דם"?

 

בה-בעת, שורת הטומאות המפורטת במסורת היהודית, מקטלגת את הצרעת (מההיבט של סימפטום הרקב שאוחז בבשר החי) עם תופעות מין-מוות: טומאת זרע מת (קרי, אונן), טומאת ביצית מתה (נידה), טומאת דם-יולדת (נזכיר, בהקשר זה, את השניות של "רחם" ו"קבר": "משנפתח הקבר אין פנאי להלך", נאמר על היולדת במשנה).[9] כך, נמצא בתנ"ך הדמיית הצרעת לוולד שבשרו אכול עם לידתו: "כמת אשר בצאתו מרחם אמו ויאָכֵל חצי בשרו." (במדבר יב, 12) לא רק שהמקורות קשרו בין השניים גם ברמה פיזיונומית של ממש, אלא אף ידעו להצביע על הסיבה לצרעתו של הוולד: "…מי גרם לוולד שייצא מצורע, אמו שלא שמרה את נידתה. (…) כל מי שהלך אצל אשתו נידה סוף שמעמדת בנים מצורעים."[10]  והרי לנו פעם נוספת זיווג הצרעת עם פעילות מינית אסורה, חטא המיוחס לאישה.

 

המחלות המטפוריות הגדולות קושרו מאז ומעולם עם איסורים מיניים, שאינם אלא צידה האחר של התשוקה המינית: "הדמיון הבולט ביותר בין המיתוסים על השחפת לבין המיתוסים על הסרטן הוא, ששתי המחלות נחשבות, או נחשבו, כמחלות הקשורות בתשוקה. החום בשחפת שימש כסימן לבעירה פנימית. (…) החל ברומנטיקאים (…) השחפת נתפסה כאחד מגילוייה של מחלת-האהבה. (…) יש המאמינים, שמה שקרוי 'חיי מין משוחררים' מגן מפני הסרטן, למעשה, מאותה סיבה עצמה שהציעו את המין כטיפול נגד שחפת."[11]

 

בהקשר הישיר של הצרעת, נמצא זיקה עקיפה בינה ובין עור (מחלות-עור הן, לא במעט, מחלות מין) ובין נשיות. ברמת העור, נזכיר את צרעת-העור, את צרעת-הבגד (הפושה בבגדי-עור, בבדי-צמר ובפשתן) ואת צרעת הקיר – שהוא עורו של הבית (השווה התיאור – "שקערורֹת ירקרקֹת או אדמדמֹת ומראיהן שפל מן-הקיר" –ויקרא יד, 37 – לתיאור הצרעת במילים "ומראה הנגע עמק מעור בשרו" –ויקרא יג, 3). לאמיתו של דבר, כל גילויי הצרעת הללו אינם כי אם רמות החצנה, או ציעוף, אשר התרבות המערבית נטתה לא אחת לזהותן עם הנשיות. כך, פרידריך ניטשה בהמדע העליז,[12] (האישה כהוויה מצעפת), והרבה קודם לכן – זיהויה של "אשת-חיל" התנ"כית עם טוויית הבגד ועם קישוט קירות-הבית (בנושא הבד: "דרשה צמר ופשתים ותעש בחפץ כפיה … ידיה שלחה בכישור וכפיה תמכו פלך … מרבדים עשתה-לה שש וארגמן לבושה … עוז-והדר לבושה…" –משלי לא, 25-13. ובנושא הבית: "לא-תירא לביתה משלג, כי כל-ביתה לבש שנים…" –  שם, 21).

 

הייפלא אפוא, שרשימת החטאים הגורמים-כביכול לצרעת עומדת, לא במעט, בסימן נשים, ואף יותר מזה, בסימן פיתוי מיני מצד נשים? "זאת תהיה תורת המצורע (…): עיניים רמות, לשון-שקר וידים שופכות דם נקי, לב חורש מחשבון און, רגליים ממהרות לרוץ לרעה. (…) עינים רמות מבנות-ציון, דכתיב (ישעיה ג) יען כי גבהו בנות-ציון  (…) ותלכנה נטויות-גרון (שם), שהיתה אחת מהן לובשת תכשיטיה והיתה מטה את גרונה בשביל להראות תכשיטיה (…) ר' אבא בר-כהנא אמר שהיתה צורה צורת דרקון במנעלה. ורבנין אמרין היתה מביאה שלפוחית של תרנגול וממלאה אותה אפרסמון ונותנת אותה תחת עקיבה במנעלה וכשהייתה רואה כת שלבחורין הייתה רופסת עליה והיה אותו הריח מפעפע בהן כרִיסה של עכנה (שפירושה: כארס של נחש/ ג.פ.ע)."[13]  לעניין הנחש נשוב בהקדם.

 

צרעת, נשיות, חיצוניות, עור, מין: תמונת הפסיפס הולכת ונרקמת נגד עינינו. על קשרי עור, חטא וצרעת כתב אלן אפטרמן בספרו Kabbalah and Consciousness (קבלה והכרה):

ההבדל בין מצבו של האדם בטרם חטאו של אדם הראשון ולאחריו מוצא ביטויו באמצעות טבעו של העור. לפי המדרש, עורם המקורי של אדם וחווה היה אור לבן (חשמל). (…) לאחר החטא הקדמון, הלביש אלוהים את אדם וחווה ב"כתנות-עור". ההיפוך מאור לעור מבאר את ההבדלה של ההכרה מאחדותה הראשונית עם האלוהי. הכרה חוטאת היא אור שהפך מולבש ב"עורות" גסים הדומים משהו לגלד. מבחינה זו המחלה היחידה המוזכרת בתורה היא הצרעת, מחלת העור הפרוטוטיפית – מחלת ההכרה. כתנות-העור שהמירו את עור-האור של אדם היו עורו של הנחש.[14] 

הנה כי כן, שב הנחש והזדחל לדיוננו, נושא עמו את אסוציאציות הפיתוי, החטא, היצר המיני שנולד מהחטא הקדמון ו… אשמת האישה.

 

ניתן לומר כך: אם שניות העור והמין אחראית, במקרה של הזכר, לקדושת ברית-המילה, הרי ששניות עור ומין, במקרה של הנקבה (ובאשמתה-כביכול), אחראית על טומאת הצרעת. מתח של סתירה פועל בין שני הקטבים הללו, שבאורח כלשהו מצאו ביטוי במשפט בספר יצירה, המסתמך על היפוך אותיות ענ"ג לנג"ע: "אין יותר גבוה מענג ואין יותר נמוך מנגע."[15] ענג-נגע, אור-עור, ברית-מילה-צרעת – – – הקדוש והטמא: שני קטבים של סתירות, הנפגשים דרך-פלא בטבו המשותף האחד של האיסור בנגיעה.

 

פגישת הסתירות, אחדות ההפכים (נוסח קדושה/קדישה); מפגש מופלא זה אחראי לכך שהמצורע הטמא נתפש כקדוש. כזה הוא המקרה במונולוג-המצורע של סרן קירקגור, הפילוסוף הדני הנודע, שנתן את המילים הבאות בפי המצורע: "אלוהי אברהם! (…) שמע לתחינת הטמא, האיש המטיל פחד על הכוהנים ומורא על העם (…). שמע לתחינתו, כי במובן האמיתי רק הוא לבדו נשאר טהור."[16]  ובדווי של שלונסקי, אומרים המצורעים: "אלוהֵי הנגועים – הוא האלוהים! / – אכן, רק נהפוך הוא: / רק אנו המחנה, והמה מחוצה לו."[17] ברובד זה של אחדות הסתירות, בולטת ההקבלה בין פולחן קידוש המזבח בהתזת דם על ארבע קרנותיו, לבין התזת דם על ארבע "פינות"-האדם  המצורע (בדלי-אוזנו ובהני-רגליו) לצורך טיהורו.

 

כך גם קורה, שהיולדת – זו המביאה לעולם את החיים החדשים והמקודשים (או, שמא נאמר: האשה, זו אשר כה שוגבה במסורת המערבית למעלת קדושה) – נתפשת כטמאה ונתבעת לטיהור-עצמי, המזכיר מאד את זה שנתבע לו המצורע. שהלא היא נתבעת להקריב קורבן עולה (כבש בן שנה) וקורבן חטאת (גוזל-יונה), ואילו המצורע שטוהר נדרש להקריב קורבנות אשם וחטאת. שניהם כאחד נראים כחוטאים (בבראשית רבה (וילנא) יז, נטען שמצוות נידה ניתנה לאשה "על-ידי ששפכה דמו של אדם הראשון". באשר לצרעת, מצאנו שהמחלה הובנה כעונש על חטא מוסרי-מיני).

 

טיהור טומאתו של המצורע מבוצע באמצעות פולחן מורכב של שחיטת ציפור ושפיכת דמה לתוך כלי חרס ובו מי-מעיין, ולאחר מכן – טבילת ענף ארז בכלי, ביחד עם תולעת שני ואזוב, וכמו-כן, טבילת ציפור אחרת בנוזל, התזת הדם-מים על המצורע והפרחת הציפור. פולחן טיהור זה דומה ביותר לפולחן הטיהור הקולקטיבי, טיהור השבט מטומאה, באמצעות הפרה האדומה (כמפורט בבמדבר יט,  1-22). נדגיש: ההוראות לביצוע הפולחן הנידון הן, ביסודן, מרשם להכנת מה שקרוי "מי-נידה". במילים אחרות, מי-הטומאה הקולקטיבית קרויים אף הם על-שם נידת-האישה! מכאן ואילך, שלבי הפולחן דומים להפליא לאלה של טיהור המצורע: בעוד שהמצורע ניתן בידי הכוהן, גם על הפרה האדומה נאמר "ונתתם אתה אל-אלעזר הכהן" (במדבר יט, 3). ובעוד שהמצורע מוצא אל מחוץ למחנה, גם על הפרה נאמר "והוציא אתה אל-מחוץ למחנה" (שם). ואם בטקס הטיהור מצרעת מתיזים את דם-הציפור שבע פעמים, גם שחיטת הפרה האדומה מלווה בהתזת דמה שבע פעמים. ובמקביל ל"תוספות" בכלי-החרס בפולחן הטיהור מהצרעת, גם במקרה הפרה האדומה אנו קוראים: "ולקח הכהן עץ ארז ואזוב ושניתולעת והשליך אל-תוך שרפת הפרה" (שם, 6). סופו של דבר, אוספים את אפר הפרה ושומרים מחוץ למחנה "למשמרת למי-נידה חטאת הוא" (שם, 10). יתר-על-כן: אף פרשת מרים המצורעת קושרה לפרשת הפרה האדומה. כך גורס התלמוד הבבלי: "אמר רבי אמי: למה נסמכה מיתת מרים לפרשת פרה אדומה – לומר לך: מה פרה אדומה מכפרת – אף מיתתן של צדיקים מכפרת."[18] כל זאת ללמדנו: אם הצרעת היא הטומאה הנשית האולטימטיבית, הרי שהפרה האדומה היא הטיהור הנשי האולטימטיבי.

 

מיניותה של האישה בראה בגברים את חרדת הצרעת. יש שהאישה הושוותה במישרין למחלה: "אישה רעה צרעת לבעלה – … יגרשנה וירפא מצרעתו."[19] אך שורש הזיווג של האישה והצרעת הוא בארוס הנשי, המפתה כל-כך והמאיים כל-כך. ש"י עגנון הכיר שורש זה, עד כדי שבשירה שלו ניסח את הצרעת כתחליף לארוס.[20] ברומן זה נפגוש, אכן, צרעת, מין ואפילו דם-יולדת. שהרי פרופ' הרבסט פגש לראשונה בשירה, אהובתו, משהביא את הנרייטה, אשתו, לחדר-יולדות. מאוחר יותר, פרופ' הרבסט ושירה בוחרים שניהם לממש בגופם וברוחם את חוויית החולי: בסיום המשוער של הרומן הם יתאחדו בבית-המצורעים, חולים במחלה הקמאית העושה שמות בבשרם. רק בצרעת האוכלת בבשר יהיו השניים לבשר אחד. קוראי שירה זוכרים היטב עד מה מהותי מוטיב הצרעת לפרשת אהבתם המוחמצת של הפרופסור והאחות. הרבסט מנסה לכתוב טרגדיה על בסיליאוס, עבד ביזנטיני, האוהב את גבירתו אהבה אסורה, לוקה בצרעת ומושם בבית-הסגר בבדידות רבה. העבד החולה וגבירתו הם השתקפות מטפורית של הרבסט ושירה. זאת ועוד: כישלונו של הרבסט בנסיון כתיבתה של הטרגדיה יסודו בחרדתו מפני הצרעת ושמירת הריחוק מפניה: כיוון שלא עשה את החולי (של בסיליאוס) לחלק מחייו, לא יכול היה לכתוב על החולי. ככתוב בשירה, "הרבסט לא הגיע לידי זה (…) משום שאיסטניס היה והיה קשה לו לראות דם הנגע." זה החרד מפני הצרעת חרד מפני המימוש הגופני של אהבתו לשירה.

 

כזו היא אפוא תמונת ההדחקה, על שורשיה במקורות היהודיים ואמיריה בספרות העברית: הצרעת, שזוהתה עם דם-היולדת ועם דם-הנידה, טומנת בחובה יצר-מין ויצר-מוות. האימה מהמחלה האולטימטיבית חבוקה בתשוקה רבה, והאישה היא-היא מושא המשיכה ומושא הרתיעה. הן למדנו מפרויד ("חרדה וחיי היצר", 1932) על שילוב החרדה בתשוקה: "השניים משולבים זה בזה בתהליך החיים, יצר-המוות משרת את תכליתות-הארוס, בעיקר באמצעות החצנתו כאגרסיה." בהתאם, "חטאה" של האישה כנידה וכיולדת עניינו חטא-הפנטזיה של הזכר, המדמה את אבר-המין הנשי הפעיל ועושה השלכה או העברה מפנטזיית-החטא שלו עצמו אל החטא-כביכול של האישה… עונשה יהיה צרעת. אף יותר מזה: עונש הצרעת, גם כשאינו חל על נשים, סיבתו הסודית היא האישה. הצרעת, בבחינת מחלה מטפורית, מהווה – אם כן – ביטוי להדחקה מינית זכרית, המוחצנת באגרסיה חולנית, שהצרעת היא דימויה. יצר-הרע ברא את הרע מכול.


 רמב"ם, "הלכות טומאת צרעת", פרק ט"ו, הלכה י'. [1]

[2] סוזן סונטג, המחלה כמטפורה, תל-אביב, 1980, עמ' 57.

[3] ויקרא רבה (וילנה), ט"ו,ט.

[4] כהצעת גרשום שוקן במאמרו, "מוטיב הצרעת ב'שירה' וב'עד עולם'", 1978.

[5] ויקרא רבה (וילנא), פרשה י"ז.

[6] יחזקאל קאופמן, תולדות האמנות הישראלית, ספר ב, "המקרא ואמונת האלים", עמ' -255-286.

[7] ויקרא רבה (וילנא), טז, א-ב.

[8] ויקרא רבה (וילנא), טו, ב.

[9] משנה, מסכת "אהלות", ז, ד.

[10] ("ויקרא רבה (וילנא)", ט"ו, ה).

[11] לעיל, הערה,2, עמ' 22-21.

[12]  1887, סעיף 339

[13] "ויקרא רבה (וילנא)", ט"ז, א'.

[14] Allen Afterman, Kabbalah and Consciousness, New-York, 1992, p.12

[15] ספר יצירה, פ"ב, מ"ד.

[16] מתוך "ציונים בדרך החיים", בתוך: ס.קירקגור, מבחר כתבים, תל-אביב, 1954, עמ' 53.

 

 והשווה לשירה של רחל, "יום בשורה": "אך אני לא אובה בשורת גאולה,/  אם מפי מצורע היא תבוא."[17]

[18] "תלמוד בבלי", מסכת "מועד קטן" , דף כ"ח, עמ' א.

[19] "תלמוד בבלי", מסכת "יבמות", דף ס"ג ע"ב.

[20] כמפורט בידי ניצה בן-דב בספרה "אהבות לא מאושרות", תל-אביב, 1997, עמ' 299-314.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: