גן עדן

גן-עדן

 

מקום בעייתי גן-עדן. ספק רב אם זה הוא אמנם מחוז-החפץ שאליו מייחלים חלומותינו. ראו אותו, את "גן-התענוגות": גן רחב-ידיים (ספארי גדוש-חיות), עתיר עצים מלבלבים ("כל-עץ נחמד למראה וטוב למאכל" –בראשית ב, 9), במרכזו שני עצים אסורים  (שחזותם, מן הסתם, שונה), נהר רחב חוצה אותו והוא מאוכלס בהמוני חיות ובשני בני-אדם (תחילה אחד, לאחר מכן – מחמת השעמום – שניים) – אדם וחווה. אנו רשאים להניח אביב נצחי, הן משום שהכתוב אינו מתאר אחרת והן משום שעונות-השנה יופיעו בתנ"ך רק לאחר סיפור המבול. ניתנת האמת להיאמר: עד כה, התנאים יוצאים מהכלל, אף כי הבדידות עשויה להעיק קמעה, הלא כן? "ויקח ה' אלוהים את-האדם, ויניחהו בגן-עדן לעבדה ולשמרה" (בראשית ב, 15). כאלה הם השניים: עובדי-גן ושומריו. מעין גננים ואו שומרי-יער. סביר שעבודתם אינה מפרכת, שהרי טרם קולל האדם בקללת "בזיעת-אפיך"; ובהתאם – סביר ש"לחמם" הצמחוני בא להם ללא כל מאמץ מהפרי והירק העוטף אותם בשפע ("…פרי עץ זֹרע זרע, לכם יהיה לאכלה" – בראשית א, 29).

ואף-על-פי-כן, האם זהו חלומנו – לטפל, יום אחר יום, בגן? גיזום? ניקוי? דילול? מה הרבותא, ובפרט שהשניים נתונים כל העת לפיקוחו הצמוד של אלוהים, שאינו מתואר כמי שמקיים יחסים חמימים במיוחד עם נתיניו. מדבר – אך אינו נראה. סיפור יחסיהם מתומצת בפקודות, בתחקיר ובעונש. מלבד זאת, חיים משעממים למדי הם חיי גן-עדן: אפילו צו-הרבייה, "פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה" (בראשית א, 28), אפילו הוא מוגשם ללא כל יצר ותענוג (שהרי, את אלה יגלו אדם וחווה רק בעקבות חטאם, משייפַּקחו עיניהם והם "יתבוששו").

 

אדם וחווה קמים אפוא לעת שחר, ומלאכת יומם היא ציות לצו העיבוד והשימור הסביבתיים (רבה המלאכה ושגרתית) ולמערכת יחסים מנוכרת עם הדרג שמעל ועם הדרג שמתחת ("וירדו בדגת הים ובעוף השמים ובבהמה ובכל-הארץ, ובכל-הרמש הרֹמש על-הארץ" – בראשית א' 26)  – מרחב היררכי שמותיר את אדם וחווה בבדידות מזהרת. סביבם חיות מזדווגות, או טורפות זו את זו למחייתן, אך אדם וחווה אינם תופשים את מהות המין והמוות. אף איני משוכנע בחוכמתם הרבה של שני הגננים הללו, שטרם טעמו מעץ-הדעת. נדמה, שלא ירדו לעומק שאלת סופיותם של החיים: מסביבם חיות מתות בבוא יומן, ואף הם – אדם וחווה – נידונים למיתה (שהרי לכן יגרשם אלוהים מהגן, לבל יאכלו מעץ-החיים ויחיו לנצח[1]), בלי שידעו על כך ובלי שיהרהרו בכך. הם חיים את ההווה, נטולי כל תודעת עתיד. וכי מה יתכננו? וכי ממה יחרדו ולמה יקוו? אין עתיד, לא בחייהם ולא בלשונם: אלוהים ברא את העולם בלשון עתיד: "יהי", "יִקוו", "תדשא", "ישרצו", "תוצא", "נעשה" וכו'. לשונו של אדם, לעומת זאת, נוטה לעבר: "את קולך שמעתי", "היא נתנה לי מן העץ", "הנחש השיאני" וכו'. ספק, אם חייהם נטולי ה"עתיד" ראויים להיקרא חיים. זאת ועוד: ספק רב, אם חייהם נטולי הדיאלקטיקה, נעדרי כל הבחנה בין טוב לרע, והוסיפו: בין אמת לשקר, בין יופי לכיעור – שכן, רק בנגיסה מהפרי האסור של עץ-הדעת, רק בה יגלו השניים את כושר ההבחנה, שהיה שמור עד כה רק לאלוהים, המבדיל אור מחושך, מים מיבשה וכדו' – ובכן, ספק אם חיים א-דיאלקטיים שכאלה, יש בהם עניין וטעם. חרף כל הירוק העוטף, חייהם אפורים.

 

משסיים אדם להעניק שמות לחי ולצומח – אקט יצירתי, שמעבר לו נותרת השגרה – דומה שהרוגע הנצחי הוא קללתו. גם בריאת חווה, ככל שהעשירה את חייו, לא פתרה את מצוקתו הקיומית. האמת היא, שגם הרדייה בחיות-הגן, לא רק שאין בה משום אתגר התפתחותי, אלא שהיא אשליה חלקית: כי בגן מהלכת חיה, הדומה מאוד לשניים, מהלכת על שתיים ומדברת, אלא שהיא חכמה בהרבה מצמד שומרינו הנאמנים. הכתוב מתאר – "והנחש היה ערום מכל חית השדה…" (בראשית ג, 1), ברם ניתן להוסיף – "ואף מהאדם". הנחש, ניתן לומר, היה השליט האמיתי בגן. לולא טעותו הקריטית (למרות הכל, אי-חוכמתו), שיסודה בגאוותו, יכול היה הנחש להמשיך בחיי הבטלה והחוכמה, ליהנות מכל היתרונות האנושיים ולמלוך את מלכותו ובמחשבה נוספת: האם יכול היה הנחש החכם להימנע מהתגרותו? האם אין טמון בחוכמה זרע הפירוק, ההפרדה, הספק, המרד?]. אלא, ש"טעותו הטרגית" (בלשונו של אריסטו), בתוספת טיפשותם של אדם וחווה, קילקלו הכל. קילקלו לנחש, אך אולי הצילו את הצמד. כי הצלתם היתה בגירוש מן הגן וב"קללת" העבודה הקשה, שרווח הידיעה בצידה.

 

נתעכב מעט על פרשת החטא. ענייננו הוא במעבר מה"עיוורון" לפקיחת-העיניים. הראייה הייתה מנת-חלקו של אלוהים ("וירא כי-טוב"). בעבור אדם וחווה, עצי הגן הטובים למאכל היו טובים גם למראה, למבט: "ויצמח ה' אלוהים מן-האדמה כל-עץ נחמד למראה וטוב למאכל ועץ החיים בתוך הגן ועץ הדעת טוב ורע" (בראשית ב, 9).[2] הרי לנו הבחנה ברורה בין חיים ודעת, שאינם בהכרח טובים למראה, לבין מישור קיומי אמפירי וחושני, שבו המבט המענג מתקשר להנאת האכילה. נאמר כך: הנאת המבט החושני (יופי) הכרוכה בהנאה גופנית, עומדת לעומת הנאה רוחנית ברמות הכרה ומוסר (דעת טוב ורע). מאוחר יותר, בסצינת הפיתוי, אומר הנחש לחווה: "…לא-מות תמֻתון. כי יֹדע אלהים כי ביום אכלכם ממנו ונפקחו עיניכם והייתם כאלהים יֹדעי טוב ורע" (שם, ג, 4-5). ואז ממשיך הכתוב: "ותרא האישה כי טוב העץ למאכל וכי תאווה-הוא לעינים ונחמד העץ להשכיל ותקח מפריו ותאכל ותתן גם-לאישה עמה ויאכל. ותפקחנה עיני שניהם וידעו כי עירֻמִם הם ויתפרו עלה תאנה ויעשו להם חגֹרֹת. וישמעו את-קול ה' אלהים…" (שם, שם,6-8).

 

הנה כי-כן, ישנו המבט העליון, הרוחני, שבו ידיעת טוב ורע פירושה "והייתם כאלהים". זהו עדיין המבט המובחן מהמבט האנושי הגופני-חושי. המעבר ממבט א' למבט ב' הוא מעבר מ"עיוורון" ל"ראייה" הנשגבה, המאפשרת את שמיעת הקול האלוהי. זהו קולה של האמת המטאפיזית, המחייבת מעבר מעין לאוזן, ולפיכך – מעבר מעין חיצונית לעין פנימית (שהיא-היא פקיחת העיניים הנידונה). זהו מעבר התובע ויתור על חושיות ומגע גופני עם העולם (גם ברמת הלשון). ככל שזהו מעבר מה"יפה" אל ה"נשגב" ("והייתם כאלוהים"), זהו גם מעבר פרדוקסלי אל תודעת היצר המיני. כי רק ברמת העין הפנימית הנפקחת, רק בה מתגלה הארוס במובנו העמוק, האפלטוני.

 

אלא, שהגבהה דיאלקטית זו של אדם וחווה אפשרית רק במחיר החטא והגירוש. ללמדנו, שגן-עדן אינו מהווה דרגה רוחנית גבוהה, וכי הדרגה הרוחנית הגבוהה תיתכן רק מחוץ לגן, ואולי בגעגוע לגן. ביתר-דיוק, רק בהפיכת הגן הפיזי ההוא ליישות מטאפיזית, מטאפורית, רוחנית ובלתי-מושגת, רק בה ובזכותה אפשרית התעלותו של האדם. רק בזכות אובדנו של המקום ההוא.

 


[1] וכי אלוהים היה ממקם את עץ החיים בתוך הגן לולא ברא את אדם וחווה כבני תמותה?!

[2]  העיון שלהלן בפרשת המבט חייב רבות לשיחות מאירות-עיניים עם פרופ' קרול זמל, שהפנתה תשומת-לבי לפוטנציאל הרעיוני הטמון בדימוי "נחמד למראה".

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: