גלותו של קין

 

           גלותו של קין

 

האם היה הוא הגולה הראשון, או שמא קדמו לו הוריו, שגורשו-גלו מגן-עדן? ובעצם, למה נפריד? הן, כל חייו נשא קין בנפשו את עול משקעי הגלות האיומה שחוו הוריו. עוד בערבים הרחוקים ההם של שחר חייו, זכר, נהגה אמו, חווה, לספר לו על הגן המופלא ההוא, ועיניה מצועפות. ועוד זכר כיצד אמרו בני-המשפחה כולם לשים פעמיהם לחזור אל הגן ההוא, כיצד שבו ותכננו, חזו וחלמו, אלא שקדם נותרה תמיד הרחק מעבר לאופק. ואביו, העובד בפרך את האדמה, אביו שהיה קורס בשבתות אל השתיקה הנוגה של זכרונות-עדן ומבטו שולח רשפי אשמה אל רעייתו. כמה פעמים שמע קין על הגן ההוא, כמה פעמים עלה הגן בדיבורים ובשתיקות שביניהם. אין ספק, הגן שכן דרך-קבע ברקע תודעתו של קין. ותמיד קווה והאמין שעוד תוסר הקללה והוא יזכה לשוב. עניין של זמן, אמר. לכן, טפח את גינתו הקטנה, בחינת עדן-מעט ואיקון, ולכן אף הפך עובד-אדמה (שלא  כהבל, אחיו, רועה-הצאן): עבד את האדמה הארורה ("ארורה האדמה בעבורך", אמר אלוהים לאדם, כך ספר לו אביו) כמי שמבקש להסיר ממנה קללתה ולשוב אל גן-עדן. שמעולם לא הבין ממש את סוף הקללה ההיא שקולל בה אביו: "עד שובך אל האדמה כי ממנה לוקחת כי עפר אתה ואל עפר תשוב." לשוב אל האדמה? אמת, לתדהמתו, ראה-גם-ראה בחייו כמה חיות צונחות לבלי-נוע, נטרפות, נרקבות, מצחינות ושרידיהן נמחקות על הקרקע, אך מה בין אלו לבין משפחתו? בהווייתו הבראשיתית, בה אלוהים דובר ומלאכים שומרים, סיווג קין את עצמו ואת בני-משפחתו עם בני-השמים ולא עם יצורי-הארץ. אם כן, בעבור קין, לשוב אל האדמה  משמע לשוב אל האדמה הטובה ההיא, אל הגן. ורק אם יאכל לחם בזיעת-אפיו, רק אם יעבוד את האדמה בעצב, בוא-תבוא הגאולה. שהרי, הוא עצמו לא חטא מעולם, ומה לו שייענש על חטא-הוריו?!

 

חשבו על בדידותו של קין. בן ראשון שלמחרת-שואה. אדם רדוף-געגועיו, אדם בצל טראומה נוראה של הגירוש שגורשו ההורים. עם אחיו הצעיר, הבל, מעולם לא הסתדר. הוא, האח רועה-הצאן, פתר את מצוקתו ואת עכירות-הבית בנדודים בעקבי הכבשים, רחוק ככל שניתן, מחפש בדרכו שלו את הדרך ל"שם", וכמעט שאינו נראה בבית-המשפחה. קין, הבכור, נשאר לעבוד עם אביו את האדמה. שקין, כאמור, חדור באידאה ובכיסופים של הביחד, ההרמוניה; ולהבדיל מאחיו, האמין ובטח שלא הנדידה תחזיר אל גן-עדן, אלא מעשה הכפרה אל ועם האדמה, משמע – אל ועם מקומך. לנדוד, לצאת למסע הארוך אל עדן? הה, מהי הדרך ומה רבה אורכה?! עד סוף כל הסופים של המזרח, ראשית ראשיתן של הזריחות, מקור כל המקורות: שאם נטע אלוהים את הגן בקדם ("בראשית", ב', 8), הרי שהשער לגן הוא "מקדם לגן-עדן" (ג', 24), משמע, אף מזרחית למזרח… ולהט החרב המתהפכת שעל-אודותיה שמע מהוריו: אותה חרב-פיפיות אדומה כאש, אשר אוי לו לזה הקרב אליה. חרבם של הכרובים המופקדים על "דרך עץ החיים" (שם). דרך עץ-החיים? מהו העץ הקדוש הזה? ומדוע כה מוגנת ואסורה הדרך אליו? ומה הקשר בין מנעמי גן-עדן לבין העץ הזה של "החיים"?  הרי מהוריו למד על עץ אחד בלבד, שאסור היה בתכלית האיסור: עץ-הדעת. מאבא ואמא שמע, ששאר העצים בגן מותרים לאכילה ("מכל עץ הגן אכל-תאכל" – ב', 16); קרי, פרי עץ-החיים מותר באכילה! אם כן, מניין האיסור הנורא על "עץ-החיים"?  שמא, גזירה חדשה, שהוטלה רק לאחר שטעמו הוריו מעץ-הדעת? ולפיכך, הייתכן, שטעימת פרי-הדעת היא היא שהולידה את גזר-הדין על החיים?! מהו גזר-דין זה? ומה, בעצם, מעוללת חרב? תהא התשובה אשר תהא, הן חי הוא, הרהר קין; וכיון שכך, מה לו ול"עץ-חיים"? טרם ידע מוות אנושי מהו. ואף על פי כן, כעוצמת האיסור, כעוצמת סכנת החרב המתהפכת וכעוצמת חידת העץ – עוצמת געגועיו של קין אל דרך-עץ-החיים. קין ערוג-ערג לשיבה אל המקום האגדי ממנו גורשו הוריו, המקום שהיה למיתוס.

 

אם כן, קין עובד את האדמה בחינת מי שמבקש לגרש ממנה רוח רעה, רוח החטא והאשמה של מעשה-הוריו. מאמין הוא בשמו: "קין", מלשון "קניתי איש את ה'" (ד',2), משמע – בראתי אדם מה'. רוצה לומר, קין הוא ברוא-אל. הוא נושא בשמו את החסות האלוהית. אלוהים עמו. משימתו אחת: לעבוד את האדמה ולהביא מפריה מנחת-תודה לאלוהים. פרי כנגד פרי. אם הוא יחזיר לאלוהים (פרי-אדמה כנגד פרי-בטן), אפשר שיחזירו אלוהים לשם. מכיוון נוסף: פרי-אדמה כנגד פרי-הגן האסור, זו ה"עסקה". מה מתרגש אפוא קין לקראת אותו היום, יום-המנחה. מי יודע, אולי הפעם ישמע את הקול המבשר לו על השיבה המותרת אל הגן? הנה הוא עורם על המזבח את הירקות והפירות, הדגנים ושאר הגידולים שגידל בפרך, בזיעה ובעצבון. ודווקא היום, משום-מה, דווקא היום ודווקא כאן – בוחר לו אחיו הצעיר, הבל – שאותו לא ראה תקופה ארוכה – דווקא היום וכאן להגיש לאלוהים את מנחת צאנו וחלבו. הייפלא שקין רותח מזעם? הייפלא שרגשותיו מתקוממים וגואים בו כנגד האח המזמן את עצמו לחגיגה לא לו?

 

סביר, ששני המזבחות נפרדים: היחסים בין קין והבל הם כאלה שחלילה להם לחשוב על מזבח אחד משותף. כל השאר ידוע. העדפת אלוהים את מנחת הבל על פני מנחת הבכור (כן, לאחים בכורים צפויות צרות בתנ"ך); האזהרה האלוהית לקין מפני החטא הרובץ לפתחו וההתראה הנוספת למשול בתשוקתו; השיחה הלא-ידועה בין קין להבל, שם בשדה ("ויאמר קין אל הבל אחיו" – ד', 8 : לא ברור מה אמר, אף כי רשאים אנו לנחש); הריב, ההתכתשות, הפציעה, מות הבל. מות? כזכור, לקין אין כל מושג על מוות אנושי. כל שיודע הוא, שהתקוטט עם אחיו, הרים יד וראה את אחיו צונח ומוטל בלי נוע וזב דם. מן הסתם, חושב קין, ישוב ויחזור אחיו לעיסוקיו לאחר מנוחתו. מכאן, שלא התחמק ולא שקר לאלוהים עת ענה לו, שלא ידוע לו מקום-אחיו וכי אין הוא שומר-אחיו. הן, מאז ומתמיד נדד הבל עם צאנו, ומאז ומתמיד לא ידע קין את מקומו; מדוע שידע עכשיו?! אלא, שעתה הוא שומע על צעקת הדם מן האדמה: "מה עשית קול דמי אחיך צועקים אלי מן האדמה." (ד', 10). דם ואדמה. את הזיווג הזה טרם מכיר קין, עובד האדמה הטוב. הוא ידע על זיקת צמחים ואדמה והוא ידע על אודות שניות אדמה רעה (המקוללת, זו שקולל אדם לעובדה) ואדמה טובה (אדמת גן-עדן). אבל, זיקה בין דם-אדם לבין אדמה? דם צועק? נדגיש: מעולם קודם לכן לא שמע קין מטאפורות. מעולם לא הסכין לחשיבה דו-ערכית, מושאלת, כזו שמשמעותה חבוייה במיזוג יוצר של שני קטבים לשוניים זרים. עתה, לפתע פתאום, מבין קין שגוף עשוי לייצג נפש, שנפש עשוייה לייצג גוף, שאדמה היא  יותר מחומר ושגן-עדן הוא אולי יותר ממגורים משובחים ותנאי-גידול מושלמים.

 

נקל לשער את ההלם, הלם ההבנה, הלם ההכרה, שחווה קין באותו רגע בו הבין לאשורו את פשר המשפט ההוא – "עד שובך אל האדמה כי ממנה לוקחת". ההבנה הכפולה, המטונימית, של שיבה לאדמה בבחינת קץ-חיים, וחמור לא פחות – ההבנה של שיבה לאדמה בחינת לא שיבה לגן-עדן (רק לימים, השיבה האחת והיחידה לגן-עדן תאופשר דרך המוות). קשה יותר, אולי בלתי-אפשרי, להבין לעומקה את הקללה החדשה שקלל אלוהים את קין, בן-אדם: "ארור אתה מן האדמה". כזכור, הקללה הראשונה היתה: "ארורה האדמה בעבורך". עתה נאמר: "ארור אתה מן האדמה". כלו כל הקצים: בין אדם לבין האדמה תהום דו-סטרית של שני ארורים הדוחים לעד זה את זה. שום עבודת אדמה לא תחזיר את האדם אל האדמה הטובה. האדמה "לא תוסף תת כוח לך" (ד', 12), דהיינו – האדמה לא תביא ברכתה למעשיך. וחמור מכל, נורא מכל: "נע ונד תהיה בארץ". (שם). הגלות השניה. לא רק שגורש אדם מאדמה טובה, מגן-עדן; הוא אף מגורש עתה מהאדמה הרעה. זאת ועוד: מבלי רחם, על קין נגזר לחיות כאחיו השנוא, הנווד, אבל במסלול של אל-בית גמור: תנועה מתמדת נטולת מרגוע. תנועה ללא אדמה וללא אדם ("והיה כל מוצאי יהרגני." – ד', 14).

 

קין נידון לתנועתה של מטאפורה: בין קטבים זרים וללא מסומן טרמינלי. האם זהו אות-קין? מטאפוריזציה של תנועה ללא תכלית-געגוע. האירוניה: "ויצא קין מלפני ה' וישב בארץ נוד קדמת עדן." (ד', 16). יצא מלפני ה', משמע פרש מה', נפרד מהברית הצפונה בשמו, "קין". וארץ נוד קדמת עדן – מרחב שהוא זמן פתוח, נידוי אינסופי, בסמוך לעדן, סמוך לגן ומנוע ממנו לעולם. אוי לקין.

 

כזו היא גלותו של קין: קללה, צל גדול שירש מהוריו, ניסה ללחום בו אך נפל עמוק לתהומותיו. גלות בתוך גלות. שכל גלות היא הרחקה נוספת מגן-עדן. ואם גלות א' (של אדם וחווה) היתה גירוש אל מרחב של קבע, תוך מאבק מפרך להפרותו, גלות ב' (של קין) היא גירוש מכל חלל של קבע והיוותרות מוקף בקללת אדמה ואדם. ומעל לכל, נידונות לזמן, שפירושה נידונות לתודעת המוות.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: