גדעון

               הקדמה: ג ד ע ו ן

 

אינני אוהב את גדעון. האישיות הנגלית בפרקים ו'-ח' של ספר "שופטים" רחוקה מלעורר בי הערצה ואפילו סימפטיה. פחדן, הססן, יהיר, "אדם שהולך רק על בטוח". הנה, בימים בהם מחביאים בני-ישראל את יבולם במנהרות ובמערות מפני החמס המדייני ("שופטים", ו', 2) אנו מגלים לראשונה את גדעון העפרתי כמי ש"חובט חטים בגת להניס מפני מדיין." (ו', 11) גדעון מתחבא ומחביא; כמוהו ככלל בני-ישראל; אם לא איש-העדר, כי אז, לפחות, שָרדָן. לפיכך, אין להבין על שום מה מכנה מלאך ה' את גדעון ברגע פגישתו עמו בשם "גיבור החייל" (ו', 12). שהרי, שום סימן גבורה לא הסתמן בגדעון בן-יואש, ולבטח לא בנסיבות אלו של ההסתתרות בגת. אלא אם כן, התואר מבקש לרמז לבאות.

 

בכל מקרה, תגובתו של גדעון אינה מתעלה לגודל הרגע – רגע המפגש של אדם ואלוה, רגע השליחות. להיפך, ניתן לומר עליה שהיא "בכיינית": טענות ומאנות כלפי אלוהים שכך וכך עולל לבני עמו: "…בי אדוני ויש ה' עִמנו ולמה מצאתנו כל זאת ואיה כל נפלאותיו אשר ספרו לנו אבותינו (…) ועתה נטשנו ה' ויתננו בכף מדיין." (ו', 13) כן, גדעון אף מוכן להטיל ספק בכוחו של הקדוש-ברוך-הוא, כלומר בקיומו. שהרי, בעצם, טיעונו הוא כדלקמן: אם אמנם אלוהים קיים ואם נכונים הסיפורים שמספרים עליו בעופרה – הכיצד זה שנטש את צאן מרעיתו?! מילים ברורות של כפירה.

 

אלוהים אינו מתרגש, משום מה, וכשהוא נוטל את רשות הדיבור (משמע, המלאך מתגלה כאלוהים בכבודו ובעצמו – ולא רבים בתנ"ך זכו לטעום משדרוג כגון זה) הוא ממשיך לדבוק בתזת גדעון הגיבור, הגם שמצאנוה כתזה ריקה, נכון לעכשיו. "לֵך בכוחך זה והושעת את ישראל מכף מדיין." (ו', 14) בכוחך זה? איזה כוח?! שהלא, גדעון הולך ומתחוור יותר ויותר כהיפוכו של גיבור. תחילה, התירוצים נגד השליחות: "בי אדוני במה אושיע את ישראל הנה אלפִי הדל במנשה ואנוכי הצעיר בבית אבי." (ו', 15) במילים פשוטות, גדעון מכריז: אין בי את הכוחות לשליחות ההרואית. ובל נלך שולל: שום מחווה של צניעות, אלא אך ניסיון היחלצות ותו לא. הן אמרנו: שָרדָן.

 

אלוהים אינו מוותר: הוא מבטיח לגדעון להיות עִמו. לא עניין של מה בכך. אלא, שגדעון עודנו מתלבט, עודנו בספק, ולא רק לגבי כוחו שלו, אלא אף ביחס לנוכחות האלוהית: "אם נא מצאתי חן בעיניך ועשית לי אות שאתה מדבר עמי." (ו', 17). גדעון תובע הוכחות. יתר על כן: הוא אף נותן הוראות למלאך-אלוהים: "אל-נא תמוש מזה עד בואי אליך" וכו'. לצורך ההוכחה, הוא אץ להביא חומרים (מדוע לא הותיר לאלוהים להמציאם?) ורק לאחר ש"הואיל" היושב במרומים לתת את האות ושלח אש במנחה שהוציא גדעון מביתו – רק אז מתרצה גיבורנו הלא גיבור. השבח לאל.

 

באותו לילה מתחיל ה' לפרוע את השטר ולתבוע פעולה משליחו. הוא מצווה על גדעון להרוס את מזבח הבעל שבנה אביו, לכרות את עץ האשרה הסוכך עליו ולהקריב לה' קורבן פר. גדעון מציית, אלא שבחרדתו הרבה מפני אביו ומפני תושבי עופרה, הוא מעדיף לעשות את מעשיו בחסות הלילה: "ויהי כאשר ירא את בית אביו ואת אנשי העיר מעשות יומם ויעש לילה." (ו', 27) תגידו: אסטרטג! ואני אומר: פחדן!

 

פסוק 34 מלמדנו ש"רוח ה' לבשה את גדעון". בונוס של ממש. דברים כאלה, נזכור, קרו לבצלאל בן-אורי, לבלעם, לעתניאל בן-קנז ולעוד קומץ נבחרים שבנבחרים. עתה, כולנו ציפייה שסוף סוף, יופיע גדעון בכל עזוזו וגבורתו. מה גם, שאנו קוראים על המדיינים והעמלקים החונים בעמק-יזרעאל. אך, הנה, לאחר שהזעיק לעזרה את שבטי מנשה, אשר, זבולון ונפתלי, לא פחות (תוך פרק זמן קצר, ילַמדו אלוהים שגייס הרבה, הרבה מדי, ויצמצם ביותר את הגַייס), שב גדעון אל אלוהים כדי … להעמידו במבחן נוסף. קשה להאמין, אבל אין הוא מסתפק במבחן הקודם: אם טל ירטיב את גיזת הצמר שהניח בגורן, סימן הוא שמובטחת ישועת אלוהים. לא ברור מהיכן נוטל אבינו שבשמים סבלנות להססן הכרוני הזה מעופרה. שהרי, אפילו עכשיו לא מסתפק גדעון בהבטחה השמימית. ללא שמץ של בושה, הוא תובע מאלוהים … אות נוסף: "אַל יחר אפך בי מידָברָה אך הפעם אנסה נא רק הפעם בגיזה: יהי נא חורב אל הגיזה לבדה ועל כל הארץ יהיה טל." (ו', 39)  נודניק. אלא, שכצפוי, אלוהים (שהוא, מסתבר, לא רק ארך-אפיים, אלא גם בעל אורך-רוח) נותן את האות המבוקש.

 

מוטיב הפחד אינו מרפה מגדעון. עם רדת הלילה, גדעון ושלוש-מאות חייליו אמורים לצאת למתקפה. אלוהים, מגינו ופטרונו הגדול של גדעון, ממשיך לעודדו (הוא, כנראה, יודע-ידוע-היטב שיש צורך בעידוד): "קום רֵד במחנה כי נתתיו בידיך." (ז', 10) אך, גדעון אינו רגוע. אלוהים, כבוחן כליות ולב מקצועי, חש במצוקתו הלא-מילולית של בן-חסותו וממהר להוסיף: "ואם ירא אתה לרדת, רֵד אתה ופֻּרה נערךָ אל המחנה (…) ואחַר תחזקנה ידיך." (ז', 11). אכן, רק מששמע במחנה מדיין קולות של חרדה ורפיון – רק אז התרצה גדעון, ויצא – הללויה! – למתקפתו (אשר, יש להודות, מצטיינת בברק אסטרטגי). אסטרטג דגול? כן. פחדן? כן. מה פלא, שדווקא מאחיו הקטן של גדעון ולא מגדעון יצא, לימים, יהושע, כובש כנען (כך רש"י)?

 

לא, אינני אוהב אותו, את גדעון ה"הולך רק על בטוח". אינני אוהב את נקמנותו האכזרית בזקני העיר סוכות (עינוייַם עד מוות בקוצים ובברקנים), הגם שהתנהגו בצורה מחפירה (כשסירבו להזין את חיל-גדעון במרדפו אחר זבח וצלמונע, מלכי מדיין). אינני אוהב את שלל-נזמי-הזהב שליקט מבני-ישראל, ובעיקר, את האפוד שיצר מהתכשיטים (מהנזמים, השהרונים, הנטיפות, הענקות) שחמס מאנשי מדיין: "ויעש אותו גדעון לאפוד ויצג אותו בעירו בעפרה ויזנו כל ישראל אחריו שם ויהי לגדעון למוקש." (ח', 27) מה פשר אפוד-התכשיטים הזה (מלבד משמעויותיו המיניות[1]), אם לא אובייקט יוהרה מהמעלה הראשונה?! שוויצר. בינינו לבין עצמנו, גם אינני משוכנע שסירובו של גדעון למשול בבני ישראל ("לא אמשול אני בכם ולא ימשול בני בכם. ה' ימשול בכם" – ח', 23) היה סירוב אותנטי. שהרי נאמר: "ותשקוט הארץ ארבעים שנה בימי גדעון" (ח', 28); מלמד, שגדעון שפט-גם-שפט ובמשך תקופה לא קצרה (וכי אחרת היה נכלל בספר "שופטים"?).

 

אין בו קמצוץ של רוח בגדעון (כלומר, כאשר אין הוא עוטה רוח-ה'); אף לא שמץ של התעלות מעל לאנוכיות ומעל למוסר הנוהג במחוזותיו. בהִזָנות אחר האפוד אני רואה בגידה עלובת-נפש של גדעון באותו אלוהים שהעניק לו ברוב חסדו הגנה שמימית, וזאת חרף כל הצבעות אי-האמון מצדו של המוגן. לא, גדעון היה ונותר קטן, אף כי, יש להודות, "שִחֵק אותה": חי באריכות ימים והוליד לא פחות משבעים בנות ובנים מהמוני נשותיו. לבריאות שיהיה לו. באשר לי, מה לי ולגדעון העפרתי. לוּ נשאתי שֵם אחר.  


[1] לפי רש"י, האפוד קשור לצלע שממנה ברא אלוהים את האישה. לפי התלמוד הירושלמי, האפוד מציין תשמש – יחסי מין – בזמן נידה.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: