קטגוריות
אמנים נשכחים ציור עכשווי בישראל

אשמורת אחרונה

 

                     אשמורת אחרונה

                   עיון חוזר: עשרים שנה אחרי

א.     הכותרת היא הבסיס?

 לכותרות ציורים יש להתייחס בחשד. השמות שמעניק אמן ליצירתו – כלום היו בתודעתו בטרם מעשה, או שמא צפו בעקבותיו? האם הכותרת מספקת "מפתח" לפיצוח סוד היצירה, או שמא היא רק מקשטת אותה כמבואה, ואולי – כפי שקורה רבות – אינה אלא משקפת את המובן מאליו בהתבוננות בעבודה ("נוף", "טבע דומם" וכיו"ב)?  לשאלות הללו חשיבות רבה בעיקר באמנות המודרנית, אשר לא אחת מתפקדת כמין "רֶבּוס" – חידה חזותית – שפתרונה הקשה מותנה, לא במעט, ברמז שמרמזת לנו הכותרת. זכור, למשל, ציורה של דגנית ברסט מ- 1988, "על פי דיאלקטיקה (ורונזה) ותנועת בראונינג", אשר אלמלא שמו והמסע המפרך ללימוד משמעותו (איתור ציורו של ורונזה, הבנת חוק "תנועת בראונינג") – ספק אם ניתן היה להבינו. וכמובן, שמות ציוריו של ניקולא פוסן – המשגרים אותנו ישירות למקורות רומיים (על פי רוב, אל "המטאמורפוזות" לאובידיוס) או איטלקיים (דוגמת, "ירושלים המשוחררת" של טורקוואטו טאסו). אלמלא כותרות מסוג אלה, כגון "טנקרד והרמיניה", כיצד יכולים היינו לדעת, שהדמות השרועה בציור על הארץ היא זו של טנקרד, ואילו העלמה הרוכנת מעליו היא הרמיניה (ובעקבות העיון הנוסף באפוס המקורי של טאסו, זיהוי שתי הדמויות הנוספות בציור)?!

קטגוריות
על השפה

לשון, שפה, הגה והי

                

              ה ג ה   ו ה י

                   (100 פרגמנטים על השפה ועל הלשון)

 

  כ עננים נישאים ברקיע חולפים הקומולוסים של האותיות וההברות. מולקולות זעירות של דיבור וכתיבה חוברות יחדיו ומתעבות ללא הרף לאגלי מילים, עד כי היו לעבים והשפה כמוה כגשם ברכה, או חלילה, כסער ואף כמבול. הנה הם מרחפים בשמים – בלִיל אינסוף של רסיסים – מהם דבקים זה בזה לגופיפים שמתאחדים לסימנים לחים של פשר, ניתכים על קרקע קיומנו, ושוב מתאדים להם כפרודות של כלום, השוכנות מעלינו ומסביבנו, עוטפות אותנו כערפל והן האד העולה מן ה(אדמ)ה. שלא פחות מדם ואדמה העושים אדם, האד הוא שורש רוחו. כל הנהרות הולכים אל הים וכל המילים הולכות אל נהרות הנהרה והנהירות. אלה נהרות המבע שבעל-פה ובכתב היוצאים מגן-העדן של התרבות ונשפכים עדֵינו מני קדם – קֶדם הזמן וקֶדם המקום. אינספור דפים שבעל-פה ובכתב מקבצים בתוכם, שם בים הגדול, שפע בל-ישוער של רסיסים שהתגבשו, הזדווגו, התלכדו והופרו על מנת להפרות את אדמת קיומנו. וממילה למשפט, ממשפט לדף, מדף אל קונטרס ומקונטרס לספר – מצטברים להם וגואים ענני הקולומונימבוסים, מטיחים עלינו ממטרים של מים, זהב או עופרת. וגם אם כל אדם הוא מוריד גשם, יש שמטוסים, נהוגים ביד סופרים, משוררים והוגים, ינסקו ויטילו יודית בעבים למען יופרו אף יותר. אך, פרודות האותיות השוכנות סביבנו ומעלינו, תתעברנה ותמטרנה גם בכל משפט של פרוזה ומעש שנפיק מפינו או מידינו. שכזה הוא מחזור הטבע-תרבות של השפה: התאחדות צורך התפרקות של חלקיקים ערטילאיים, המרווים את שדותינו ומתאדים-מתפצלים, מופרים ומופָרים אל הבלתי נראה והבלתי נשמע שמהם באו ואליהם ישובו. ואין שנותינו שחונות.

 

נשמו עמוק לריאותיכם את הערפילים העוטפים, נסו לראות דרכם. אל תגידו מים-מים.    

 

קטגוריות
ציור עכשווי בישראל

לארי אברמסון, או: לורנס בן אברהם

     לורנס איש יהודה או לארי בן אברהם

אני מתקשה להכריע בין שתי כותרות הפרק, שתיים שבהן גלום נושאו של הפרק והוא הפן היהודי ביצירתו של לארי אברמסון. גם האירוניה משותפת לשתי הכותרות: הרומנטיות האקזוטית העונה ל"לורנס איש ערב", והלאומיות ההרואית שבעברות שם המשפחה של אברמסון. השתיים כאחת נועדו להבהיר את היפוכן. "יהדות" באמנותו של לארי אברמסון אינה דגל המתנוסס בעוז בציוריו, כי אם שכבת עומק במסלול יצירתו, אולי אף זהות תרבותית שכנגדה הוא ניצב, ולעולם ייוותר גולה ממנה. בטקסט קצרצר מ-1998, "מנגד" שמו, כתב לארי אברמסון בין השאר:

…שם משפחתי – אברמסון – הינו המצאה של סבי-סבי הליטאי, שחמק באמצעותו מגיוס. הורי, שנולדו שניהם בדרום-אפריקה, נתנו לבנם בכורם שמות מקומיים לכל דבר – לארי מארק – ובמקביל, כמנהג הקהילה, שמות עבריים – אליהו משה. בארץ מגיל שש, לארי הצעיר התנגד בעקשנות לכל ניסיונות מנהליו ומורותיו, שליחי בן-גוריון, לברוא לו שם ישראלי חדש.

אני המרחק שבין לארי מארק אברמסון ובין אליהו משה בן-אברם.

אני המרחק שבין האבא של יונתן, רוני ותמר ובין אברהם אבינו.

אני המרחק, כי מנגד תראה את הארץ ושמה לא תבוא.[1]

קטגוריות
ציור עכשווי בישראל

גרבוז היהודי

               יאיר גרבוז: מודרני אני לפניך

בלב החילוניות המתרוננת של חבורת "דלות החומר" צנח לו חייזר ה"יידישקייט", והוא מוגן היטב בשחפ"צ ההומור והאירוניה. בלב-לבה של ה"תל-אביביות" הגיחה לה העיירה היהודית המזרח אירופית (ועמה השואה) בבחינת רוטב חמים מר-מתוק, מין בורשט חריף-מפולפל המתנגש ב"דייאט קולה" של "העיר ללא הפסקה". "שלום עליכם עכשיו", אם לנקוט משפט של יאיר גרבוז באחד מהציורים שצייר ב-2006, בהם גם "טובה החולבת"… האומנם חייזר הגלות בלב העיר העברית המודרנית? ספק אם רבים זוכרים שאת כותרת התערוכה "דלות החומר" מ-1986 ליוותה כותרת משנה שמקורה בדברים ל,יד: "כי קרוב אליך הדבר מאד" (פסוק העוסק בקבלת עול מצוות התורה). ואף שהצהירה אוצרת התערוכה במוזיאון תל-אביב, שרה ברייטברג-סמל, על חילוניותם של אמני התערוכה (ו"היותם מנותקים מכל מורשת"), האם נדרשה במאמר המבוא שלה ליהדות של למדנות, טקסט ואי-מטריאליות כתמיכה באתוס ה"דלות" האמנותית-ישראלית של שנות השישים, השבעים והשמונים? ספק גם אם רבים שמו לב שב-1986 כבר היה משה גרשוני בעיצומה של תקופתו ה"יהודית", ומיכל נאמן כבר חגגה עשור ליצירות הנוקטות מקורות יהודיים מסורתיים.

קטגוריות
אמנים נשכחים מודרניזם ישראלי ציור ציוני

שנתו האחרונה של יעקב שטיינהרדט

      שנתו האחרונה של יעקב שטיינהרדט

 

יעקב שטיינהרדט הלך לעולמו בנהריה ב- 1968 והוא בן 81. רב-האמן והמורה (מי שניהל את בצלאל החדש" בין 1957-1955) לא חדל ליצור עד יומו האחרון[1], ועדיין בגיל 80 יצר חיתוכי עץ, חרף המאמץ הגופני שתבע המדיום מאדם בעל לב חלש כלִבּו של האמן. שנת יצירתו האחרונה בתחום חיתוכי העץ הייתה 1967, אותה שנה בה התחוללה, כזכור, "מלחמת ששת הימים". לאורך עשרות בשנים, מאז עלה ארצה מגרמניה ב- 1934, התגורר שטיינהרדט בירושלים, למעט חופשות קיץ בנהריה, שאותן הנהיג מאז פרש מניהול "בצלאל החדש" ב- 1957, והייתה זו ירושלים שאליה קשר את יצירותיו, רבות מהן בנושא מראות פנוראמיים של העיר העתיקה. שטיינהרדט לא חדל לערוג למראות הללו, ועדיין ב- 1954 הספיק ליצור חיתוך עץ של העיר העתיקה, הנשקפת ממרחק רב, סגורה בתוך חומותיה, בלתי נגישה ובלתי מושגת, נצפית מתוך גיא, בין שני צוקים, בו נראות חמש דמויות בלבוש מסורתי (ספק-ערבי ספק-יהודי). דמויות אלו עשויות לייצג "פליטים", נושא שהעסיק את האמן לא אחת בעקבות מלחמת העצמאות, ואֵלו (על טשטוש הגבולות בין הפליטים הערביים לבין הגולים היהודיים) מחריפות את תחושת הגלות מהעיר העתיקה.