שמע ישראל

                ש מ ע   י ש ר א ל

 

הפעם הראשונה בתנ"ך ש"ישראל שמע" מתייחסת לישראל הפרט, הוא יעקב, שנודע לו על דבר המעשה שעשה בנו הבכור, ראובן, בפילגש האב, בבלהה: "…וילך ראובן וישכב את בלהה פילגש אביו וישמע ישראל." ("בראשית", ל"ה, 22) דרך ארוכה ונוראת הוד יעשה הביטוי "שמע ישראל" עד שיהפוך לביטוי האמוני העליון בדת היהודית ובתולדות עם ישראל, אף למילותיו האחרונות של היהודי בטרם ייפח את נשמתו. ועולה התהייה: מה משמעות הפרידה הזו מן העולם, בואך העולם הבא, דהיינו – מילות פרידה שהן גם סיסמת כניסה – כאשר המילים עוטות לבוש של ציווי הנאמר לנפרד/למגיע? ומה פירושו לאַשורו של הציווי הזה, שנתגלגל אולי למבנה לשוני אחר?

 

הפעל שמ"ע שב וננקט רבות בתנ"ך, כשהוא חל לא אחת על הציבור העברי כולו ועת שורשו, כצפוי, ווקאלי-אודיאלי. ככתוב: "ויאמר (ה') אם שמוע תשמע לקול ה' אלוהיך (…) כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך…" ("שמות", ט"ו, 26). משמע, ישראל השומע הוא ישראל הקולט באוזניו ונענה לקול, קולו של הקב"ה. וכבר עתה, הרחבנו את מושג השמיעה מעצם הקליטה החושית האודיאלית אל ההיענות לדובר הקול וקבלת סמכותו. והרי אין שמיעת דבר בגדר הסכמה לו, קבלתו וציות לו, אלא אם כן, עסקינן בשמיעה נוסח "נעשה ונשמע" ("שמות", כ"ד, 7), שפירושו: לא רק שאנו נעשה בהתאם למצווה עלינו בדיבור הנשמע, אלא נבין ונפנים את פשר המצווה. כי, עשייה ושמיעה אינן חופפות: תחילה, בני-ישראל מגיבים למשה, המספר לעם את דברי הקב"ה אליו בראש הר סיני, באומרם: "כל הדברים אשר דיבר ה' נעשה" ("שמות", כ"ד, 3).  ואילו ארבעה פסוקים מאוחר יותר, מגיבים בני- ישראל למשמע התורה הכתובה ולנוכח המזבח והמציבה באומרם: "כל אשר דיבר ה' נעשה ונשמע". ה"נשמע" מוסיף על ה"נעשה" את הבנת המעשה והבחירה בו מתוך הכרה (וכי חסרים אנו מעשים שאנו עושים אותם שלא מתוך הבנתם וקבלתם?).

 

מניה וביה, הבדלנו בין "לשמוע את הקול" לבין "לשמוע בקול": "ועתה אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי והייתם לי סגולה מכל העמים…" ("שמות", י"ט, 5) ואין ה"לשמוע בקול" עניין של ציות עיוור, כאמור. ומבלי משים, דבר-מה נוסף השתרבב מתוך הציטוטים הנ"ל למושג השמיעה והוא עניין התגמול: שמיעה במשמעות ההיענות הרוחנית והמעשית גם יחד, זו המקבלת במלואה את סמכות הדובר, מלווה דרך קבע ב"פרס" המובטח מראש: "ועתה ישראל שמע אל החוקים ואל המשפטים אשר אנוכי מלמד אתכם לעשות למען תחיו ובאתם וירשתם את הארץ…" ("דברים", ד', 1) 

 

ספר "דברים" הוא אכן הספר בו מזוקק הביטוי "שמע ישראל" לדרגתו הנשגבה ביותר. פרק ה', הכולל את פירוט עשרת הדיברות, מנסח עם תום הצגתם נוסחה בהירה של יחסי דיבור, שמיעה ותגמול-חיים: ראשית כל, דיבורו של אלוהים – "קול גדול" – מתוך האש ומבעד לחושך הסובב ("ויהי כשמעכם את הקול מתוך החושך וההר בוער באש" – ה', 20. אם תרצו, הרחבת הסנה הבוער והדובר, שראה-שמע משה בהר חורב, אל הר חורב הבוער והדובר, שאותו רואה-שומע העם כולו); עתה, כבר זווגה השמיעה עם ראייה, וביתר דיוק – שמיעה כראייה: "ותאמרו הן הראנו ה' אלוהינו את כבודו ואת גודלו ואת קולו שמענו מתוך האש היום הזה…" (ה', 21). וסיום הפסוק: "ראינו כי ידבר אלוהים את האדם וחי." שמיעה כראייה מבטיחה חיים. הפסוקים הבאים חוזרים על הנוסחה, תוך התייחסות מפורשת לערכי חיים ומוות (ה', 23-22). השמיעה כראייה ("וכל העם רואים את הקולות", נכתב ב"שמות", כ', 15, מיד לאחר הפירוט הראשון של עשרת הדיברות) מבטיחה הקבלה בין עם שומע לבין אלוהים שומע: "…ושמענו ועשינו. וישמע ה' את קול דבריכם (…) היטיבו כל אשר דיבֵרו. מי ייתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי." ("דברים", ה', 26-24)

 

פה ההגבהה הנוספת של מושג השמיעה היהודי: לא רק שמיעה כראייה, כי שמיעה כיראה. הרא"ה הפך ליר"א. ורק בתוקף תמורה זו יבטיח השֶמע את החיים ואת הישועה: "ושמעת ישראל ושמרת לעשות אשר ייטב לך ואשר תרבון מאד כאשר דיבר ה' אלוהי אבותיך לך ארץ זבת חלב ודבש." (ו', 3)

 

אנו אומרים: שמיעה שאיננה עוד שמיעה, כי אם הבנה וציות; וראייה שאיננה עוד ראייה, כי אם הבנה ויראה. עתה, "שמיעה", "משמעות" ו"משמעת" הפכו זהות. פסגה משולשת זו מוטמעת בתוך הפסוק "שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד.", שלא לחינם משלים את תיאור מתן תורה ואת פירוט עשרת הדיברות. שהפסוק מחזירנו אל ראשית הדיברות: "אנוכי ה' אלוהיך (…) לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני." והלא קריאת "שמע" חוזרת ביתר תמצות על אותן דברות פותחות. אמרו אפוא: קריאת "שמע" מאשררת, כל פעם מחדש, את מחויבותו של המאמין לדיברות ולתורה ויש בה משום מתן תורה מחודשת בכל קריאת "שמע".

 

הנה כי כן, רק עתה, ב"דברים" פרק ו', פסוק 4, ייאמר המשפט, שאין קדוש ממנו בדת ישראל: "שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד." בפיסוק מלא ייקרא המשפט כך: "שמע, ישראל: ה' אלוהינו – ה' אחד!". הציווי מופנה מפי הקב"ה אל אוזנו של העם למען יפנים, יבין ויציית לרעיון-היסוד של האמונה היהודית: אלוהי ישראל אחד הוא ואין בלתו.[1] אלא, שההמשך המיידי של הכתוב מסבך את הציווי הפשוט והתמציתי בהוסיפו: "ואהבת את ה' אלוהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך." (ו', 5)  ניחא, הציווי הבעייתי לאהוב.[2] ברם, כלום מקרית הרחבת ציווי א' אל ציווי ב' (אשר, כן, פעם נוספת, אחריו יפורט הפרס: הבאת העם אל הארץ המובטחת והושבתו ב"בתים מלאים כל טוב" – ו', 11)? העובדה היא, שהניסוח הבא של צו השמיעה הנדון עומד אף הוא בסימן אהבת האלוהים, אף יותר מאשר האידיאה של "ה' אחד": "והיה אם שמוע תשמעו אל מצוותי אשר אנוכי מצווה אתכם היום לאהבה את ה' אלוהיכם (…) ונתתי מטר-ארצכם בעתו…" (י"א, 13). צו הציות הפך לצו אהבה, הצו לאהוב ולשמור נאמנות מצד המאמין לאחד ואין בלתו. אם כן, מה שראשיתו היה ראייה שהפכה ליראה, סופו שתובע את הפיכת הפחד לאהבה. תביעה קשה מאין כמותה.

 

עד כאן, ערכי היסוד התנ"כיים של קריאת "שמע". אלא, שהעברתה/אימוצה של קריאת "שמע" אל סידור התפילות היומיות חוללה תמורה נוספת ומשמעותית ביותר בביטוי: פעמיים ביום נדרש יהודי לקרוא קריאת "שמע": בתפילת שחרית ובתפילת ערבית. ומדגיש ה"סידור" בתפילת שחרית: "ומייחדים שמך בכל יום תמיד אומרים פעמיים באהבה." דהיינו, שומה על היהודי לומר את הביטוי "שמע ישראל…" באהבה. וגם תפילת ערבית תקפיד להמשיך את קריאת "שמע" בציווי האהבה. עם קומו משינה ועם לכתו לישון, קורא היהודי את קריאת "שמע". מה שהיה במקורו, בספר "דברים", ציווי המופנה משמים אל היהודי, הפך בתפילותיו של היהודי למבע של אישור, קבלה והסכמה לציווי. שהיהודי הקורא קריאת "שמע" כמו אומר לאלוהיו: "כן, שמעתי: ה' אלוהינו ה' אחד הוא!". "שמעתי" במשמעות של "קיבלתי על עצמי"; ואף יותר מזאת: "לא מתוך יראה בלבד מקבל אני על עצמי את ההכרה הזו ואת המתחייב ממנה, כי אם באהבה גדולה."

 

עתה, בשוכבו לישון ובקומו לעת שחר, קישר היהודי את קריאת "שמע" לנשמתו העלולה לצאת לעת ליל וזו שנמצאה מחדש לעת בקר.[3] כי קריאת "שמע" שקורא היהודי ברגעיו האחרונים עלי אדמות, כמוה כקריאת "שמע" בתפילותיו פעמיים ביום: שעניינה מילות פרידה מהעולם הזה וסיסמת-כניסה לעולם הבא. הצהרת הנאמנות והאהבה של המאמין לאלוהיו היא הגבהת נשמתו ושיגובה אל מעל הגופני ומעל האישי לטובת היטמעותה הגמורה של נשמתו ברוח האלוהית. זוהי אהבה עליונה שבעליונות, מהסוג שאליה כיוון אפלטון (סוקרטס) בסיום "המשתה", אף כי ברמה אפיסטמולוגית יותר מאשר תיאולוגית. אלא, שמילות האהבה הטוטאלית של המאמין על סף מותו הממשי או האפשרי (שלקראת הירדמות) אינן לשמן. אנו זוכרים את ממד ה"פרס" שהוצמד לציווי ה"שמע!" בספר "דברים", הפרס שהבטיח חיים והבטיח ישועה בארץ המובטחת. כך, ההולך אל מותו הממשי (דוגמת זה המת על קידוש השם) והאפשרי, אומר את מילות ה"שמע!" מתוך ייחול אמוני לישועתו: בין אם ישועה בחיים שלאחר החיים ובין אם ישועה בגן-עדן, המומשלת לארץ זבת חלב ודבש המובטחת לשומרי האמונים (אלה המצייתים לצו ה"שמע!") לקב"ה.

 

הייפלא, שקריאת "שמע" מוצפנת (בראש הקלף) במזוזה המותקנת בדלת הבית היהודי? שהלא, הדלת היא אופן וסמל ליציאה מבית ולכניסה אליו, וה"בית" הוא מקומו הטוב של אדם עלי אדמות ובגן-עדן. כניסה ויציאה מבית כמוה ככניסה ויציאה של הנשמה. זו גם זו נדרשת לסיסמת המעבר.

 

 


[1] והבהיר רבינו בחיי (על דברים פרק ד' פסוק ו'), שהביטוי המשולש – "ה' אלוהינו ה' אחד" נועד לייחד את אלוהי ישראל משאר אלוהי העכו"מים. לאמור: לא רק ה' (שעשוי להיות גם שמו של אל אחר), כי אם ה' אלוהינו; ולא רק אלוהינו הקרוי ה', אלא ה' אחד, האחד והיחיד והמיוחד.

[2] על בעייתיות זו עמדתי בפרק "ואהבת לרעך כמוך", בספרי: "כבתוך שלו", ידיעות אחרונות, תל-אביב, 2006, עמ' 148-140.

[3] מסכת ברכות של "התלמוד הבבלי" קושרת את קריאת "שמע" של שחרית לראשית הפצעתה של קרן-אור מתוך החשיכה: רגע ה"שיבה לחיים".

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: