שאלת מקום המקדש

       ש א ל ת   מ ק ו ם – ה מ ק ד ש

 

"והיה המקום אשר יבחר ה' אלוהיכם בו לשכן שמו שמה…" ("דברים", י"ב, 11): הביטוי הזה, "המקום אשר יבחר ה' אלוהיך…" חוזר מפי משה לאורך "משנה-תורה" בספר "דברים" לא פחות מתשע-עשרה פעמים. אפשר שזהו המבע החוזר על עצמו לאורך ספר זה יותר פעמים מכל מבע אחר. לכאורה, אין פשוט ממנו: משה מפרט חוקי פולחן למיניהם האמורים להתרחש באותו מקום, שאינו ידוע, לפי שעה, אשר בו יבחר אלוהים כביתו: "לשכן שמו שמה". ביטוי מרתק: לשכן את השֵם במקום, לא את הווייתו האחרת של אלוהים, ותהייה זו אשר תהייה. כי זיהוי שֵם עם מקום X הוא ההכרזה הרשמית על היותו של המקום בית.

 

לראשונה, התוודעתי אל הביטוי הזה בציוריו של משה גרשוני מ- 1987. האמן, שרשם בציור את המבע בכתב ידו, רותק אל המתח התיאולוגי-פיוטי בין ה"שֵם" לבין ה"שָם" או ה"שמה", בבחינת מקום שאליו עורגת הנשמה. ה"שֵם" הוא גם כינויו של האל והוא גם שם פרטי של כל אדם, כולל האמן הוא עצמו, הכמה לאחדותו עם הבלתי מושג.[1] אך, המפגש עם הפסוק התנ"כי בהקשרו התנ"כי הובילני אל סוגיה שונה, שכן תהיתי: אם מדובר בבחירת מקום כבית, כמשכן של קבע, כיצד זה שאלוהים לא הודיע מראש למשה על כוונתו לבחור בירושלים כמקום מקדשו? מדוע נותר מקום הבית האלוהי עניין סתום ופתוח מבחינתו של הקב"ה? אמת ויציב: בעת שנאמרים הדברים מפי משה, משכנו של אלוהים – אוהל מועד – הוא משכן נייד, והעם הנודד, קרוב ככל שהנו לחציית הירדן, טרם נכנס לכנען. יותר מזה: גם כשיכבשו בני-ישראל את כנען, ימשיך משכנו של אלוהים לנדוד ממקום למקום.[2] ואף על פי כן, התמיהה: כיצד זה שאלוהים הכל-יכול, זה היודע-ידוע-היטב שכנען היא היא מחוז החפץ, כיצד זה שטרם יודע שירושלים היא היא עירו הקדושה? והאומנם?

 

רבינו בחיי (על "דברים", פרק י"ב, פסוק ה') הציע, שהימנעות מציון מקום משכנו של האל לא הייתה כי אם אסטרטגיה שנועדה למנוע מהכנענים להשחית את המקום, כפי שנועדה למנוע ריבים ומלחמות בין שבטי ישראל (שכל אחד מהם יתבע את המקום בשטחו). ברם, קשה לקבל טיעונים הגיוניים אלה, בין אם בהתחשב בכוחו האינסופי של האל להגן על מקומו ולכפות רצונו על השבטים ובין אם בהתייחס לניסוח הלשוני שאינו מרמז על הסתרת מידע. והשאלה נותרת בעינה: הכיצד?

 

המקום הבלתי נודע, בו יבחר אלוהים "לשכן שמו שם", עולה בדברי משה בהקשרים הבאים:

א.     מקום הקרבת העולות והזבחים, פרי נדרים שיידרו בני ישראל לה' (כך לאורך שש הפעמים בפרק י"ב, בהן מצוין הביטוי).

ב.     מקום הבאת המעשר והתרומות (כך בפרק י"ד, פסוקים 25-23, בהם חוזר הביטוי שלוש פעמים).

ג.       מקום הקרבת קורבן פסח ואכילתו (כך בפרק ט"ז, פסוקים 11-2, בהם חוזר הביטוי ארבע פעמים).

ד.      מרכז חגיגות חג-הפסח, חג-הסוכות וחג-השבועות (כך בפרק ט"ז, פסוקים 16-15, בהם חוזר הביטוי פעמיים). אזכור נוסף של זיקת המקום לחג-הסוכות מופיע בפרק ל"א, פסוק 11.

ה.     מקום המשפט בנושאי שפיכת דם, נגעים ומחלוקות (כך בפרק י"ז, פסוק 10).

ו.       מרכזם של הלויים והכוהנים המשרתים את ה' (כך בפרק י"ח, פסוק 6).

ז.       מקום הבאת הביכורים (כך בפרק כ"ו, פסוק 3).

 

אם כן, מדובר במקום בלתי ידוע עדיין, שאליו יעלו לרגל בני ישראל בשלושה הרגלים; מקום שאליו יביאו מנחותיהם, זבחיהם, ביכוריהם, תרומותיהם; וזה גם המקום בו יערך המשפט בהתאם לדין תורה. לקורא אין ספק: זה יהיה מקום מקדשו של אלוהים וזו תהא ירושלים. ראו, אכן, את פרשנותו של רש"י ל"שמואל ב'", פרק ז', פסוק 1, בה הוא מקשר בין החלטתו של דוד לבנות את בית הבחירה בירושלים לבין המבע החוזר בספר "דברים" ואשר בו אנו דנים. היעלה על הדעת שאלוהים אינו יודע שירושלים, היא ולא אחרת, תהייה עירו, ביתו, מקומו?! ואכן, חז"ל לא קיבלו את אי-הידיעה הזו. רש"י, בהתייחסו ל"ה' יראה" מפרשת עקידת-יצחק ("בראשית", כ"ב, 14), ציין: "ה' יראה – פשוטו כתרגומו ה' יבחר ויראה לו את המקום הזה להשרות בו שכינתו ולהקריב כאן קורבנות." ודומה שרש"י נקט במונח "יבחר לו את המקום" כתזכורת לאותם תשעה-עשר המבעים של משה ב"דברים". משמע, הר המוריה הירושלמי נועד מראש לשמש מקום בו יבחר ה' לשכן שמו שם. ואומנם, רבינו בחיי (על "דברים", פרק י"ב, פסוק ה') כתב: "כי אם אל המקום אשר יבחר ה' אלוהיכם מכל שבטיכם – המקום הזה הר מוריה הוא, והיה נודע ומפורסם באומות כי ידעו מעלתו בקבלה, אין צריך לומר ישראל במדבר שהיו יודעין זה מן האבות בהיות שם עקידת יצחק…"

 

אלא, שאין שום צורך להידרש לחז"ל בסוגיה זו. שכן, התנ"ך הוא עצמו מקשר בין הדברים: ספר "יהושע", הממוקם מיד לאחר "דברים", נוקט פעם אחת בלבד בביטוי "אל המקום אשר יבחר" ("יהושע", ט', 27) וזאת בהקשר למזבח-ה'. המשפט הבא פותח את פרק י' עם המילים: "ויהי כשמוע אדוני-צדק מלך ירושלים…" ("יהושע", י', 1). התנ"ך פוטר, אם כן, בעצמו את חידת מקומו של הקב"ה, ברמזו על ירושלים. להזכירנו, את מלכות ירושלים פגשנו לראשונה ב"בראשית" כמלכותו של מלכי-צדק, שכיבד את אברהם בלחם ואשר הוגדר כ"כהן לאל עליון" ("בראשית", י"ד, 18). וכבר ביטאנו דעתנו בפרק אחר[3], שאיתורו של אברהם את הר המוריה קשור לאותו זיכרון המפגש הידידותי בינו לבין אותה מלכות המאמינה בה'. וראינו במהלכו של אברהם אל הר המוריה מעין הבטחה אלוהית עקיפה לכינון בית המקדש בירושלים. מאז אותו מפגש עם מלכי-צדק מלך שלם, לא הוזכרה ירושלים (או שלם) בתנ"ך ולו פעם אחת. והנה עתה, דווקא בסמיכות מרבית ל"מקום" הלא-ידוע שיבחר לו אלוהים כמשכנו – מופיעה לה ירושלים. עתה, ירושלים היא עיר יבוסית (כמצוין ב"יהושע", ט"ו, 8), אך אפשר שעדיין מתקיימת בה זיקה פולחנית ל"אל עליון קונה שמים וארץ" (כניסוחו של מלכי-צדק, בשעתו) וזאת בזכות שם המלך הנוכחי, "אדוני-צדק", הכולל בשמו כינויים של אלוהי ישראל.

 

אלא, שאלוהים ממתין עם בחירתו הסופית. הוא משהה אותה, דוחה ומעכב את החלטתו. באופן מפורש, נאמר לנו בתנ"ך שהמקום הראשון בו בחר הקב"ה לשכן שמו שם היה… שילה: "כי לכו נא אל מקומי אשר בשילו אשר שיכנתי שמי שם בראשונה" ("ירמיהו", ז', 12). מרחק היסטורי רב יפריד בין בחירתו זו המוקדמת של אלוהים לבין בחירתו הסופית, זו הירושלמית וזו המנוסחת במפורש ב"נחמיה", ימי שיבת ציון: "…והבאותים אל המקום אשר בחרתי לשכן את שמי שם." ("נחמיה", א', 9)

 

ואכן, אנו (ואלוהים) נאלצים להמתין עד למלך דוד ועד לספר "שמואל ב'" כדי לממש את הבחירה בירושלים כמקום המקדש. כיבוש מצודת ציון וירושלים היבוסית ("שמואל ב'", ה', 7-6) יהיה השלב המכין, שלאחריו החלטת דוד לבנות מקדש לאלוהים בירושלים (שם, ז', 2) ושמיעתו את אלוהים מודיע לו: "…והקימותי את זרעך אחריך… הוא יבנה בית לשמי…" (שם, ז', 13-12). משמע, שלמה, הבן, הוא זה שיבנה.

 

אך, מה פשר התלות הזו של הבחירה האלוהית בבחירה האנושית? אכן, אנו מבקשים להצביע על מין תלות שכזו כפתרון לחידת הפרק – אי ידיעתו של האל את המקום בו הוא יבחר כמקומו. אנו מחזירים את הקורא אל ציווי ה"לֵך לךָ" של אלוהים לאברהם ובו הכיוון הפתוח והלא מפורש – "אל הארץ אשר אראך". בפרק אחר[4] הראנו, שאברהם הולך אל כנען רק משום שאביו, תרח, סימן את היעד הזה שנים קודם לכן. ורק לאחר מכן, בעקבות בחירתו של אברהם בכנען, מאשר אלוהים את כנען כארצו הנבחרת. ובאותו עניין, מצאנו, כאמור, שאברהם מאתר את הר המוריה הספציפי בדרכו שלו, ולא בעזרת הקב"ה (שהורה לו לצאת לכיוון "ארץ המוריה" ולהקריב קורבן שם "על אחד ההרים"). ושוב, אם כן, בחירה אנושית מטרימה ומאפשרת בחירה אלוהית. והרי לנו נוסחה משמעותית ליחסי אלוהים ואדם: אלוהים זקוק לעתים לאדם, כשם שאדם זקוק לאלוהים (אף כי במידה בלתי סימטרית, כמובן). אנו, שהראנו במקום אחר[5] עד כמה בריאת העולם היא בריאת האלוהים את עצמו, ובהתאם, שבריאת האדם, בסופה של אותה בריאה, היא השלמת הבריאה האלוהית העצמית ושיאה, מאשרים הבחנה זו עתה מכיוון נוסף של כוח הבחירה האלוהית.[6]

 

 


[1] על מוטיב השם-שמה בציוריו של משה גרשוני ובאמנות הישראלית המודרנית – ראה: קטלוג תערוכת "שיבת-ציון: מעבר לעיקרון המקום", "זמן לאמנות", תל-אביב, 2002 (אוצר: גדעון עפרת).

[2] וראו הפרק: "ארון בסאלון". תוזכר בהקשר זה גם פרשנותו של "חזקוני" (על "דברים", פרק י"ב, פסוק 5), לפיה משה לא פירש את שם המקום, מאחר שידע כי השכינה תשרה במקומות שונים, כגון גלגל, שילה, נוב, גבעון ובית-עולמים.

[3] ראה הפרק: "למה ירושלים?"

[4] ראה הפרק: "של מי הארץ הזאת?".

[5] בפרק "בריאת העולם" שבספרנו, "כבתוך שלו", ידיעות אחרונות, תל-אביב, 2006.

[6] ועם זאת, בל ניסחף: לא כל אדם יכול או רשאי לבחור בעבור האל את בחירתו. רק אנשים במעלתם של אברהם או דוד, בחירי אל, רק הם יכולים.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: