שאלת המסלול

                   ש א ל ת  ה מ ס ל ו ל

 

לצורך העניין, נבין את גזר-הדין שהטיל הקב"ה על עם ישראל היוצא ממצרים – ארבעים שנות נדודים, השקולים לארבעים הימים בהם תרו יהושע בן-נון וכלב בן-יפונה את הארץ ("במדבר", י"ד, 34). ארבעים שנה במקום שבוע-שבועיים הנדרשים מזה המבקש לצעוד מהיאור/נילוס ועד, נניח, באר-שבע. מה שקשה לנו יותר להבין הוא את מסלול הנדודים: אם יעד הנדודים, ויהיה אורכם אשר יהיה, להגיע מארץ גושן, אשר בצפון מצרים, עד לארץ כנען, מדוע מגיעים הנודדים – בני-ישראל – ליעדם דרך עבר-הירדן וערבות-מואב? כולנו מכירים את המפה ויודעים, שהנתיב ההגיוני אומר לצעוד מזרחה ולפנות צפונה (נניח, באזור צוֹעַר, דרומית לים-המלח). מה להם אפוא, לבני-ישראל, להמשיך מזרחה אל עבר אֶדום, להצפין דרך מואב ורק אז, באזור הר-נבו הצופה ממזרח אל ערי-הכיכר, לפנות שמאלה, כלומר מערבה, ולחצות את הירדן אל תוך כנען?

 

השאלה מחריפה, משלמדים אנו על מסלול כמעט זהה שבו פסעו יוסף ואחיו, בני-יעקב, ועמם "כל עבדי פרעה, זקני ביתו וכל זקני ארץ מצרים" ("בראשית", נ', 7), בתוספת "רכב גם פרשים ויהי המחנה כבד מאד" (נ', 9), כשהם נושאים את גופתו החנוטה של יעקב למען לקברו בחברון, במערת-המכפלה. כי, שוב, הם יוצאים מארץ גושן (שם, שם) – "ויבואו עד גורן-האטד אשר בעבר הירדן ויספדו שם מספד גדול (…) וישאו אותו (את יעקב/ג.ע) בניו ארצה כנען ויקברו אותו במערת שדה המכפלה…" (נ', 10, 13)

 

החוקרים אינם יודעים בוודאות היכן היה אותו מקום, "גורן-האטד" (אשר שמו ישונה ל"אָבֵל מצרים" – נ', 7), אבל סביר שהיה סמוך מאד להר-נבו, באשר חייבים היו יוסף ואחיו וכל השאר להצפין במעט מעל לים-המלח (שממערב לו ממוקמת חברון) על-מנת לחצות לכנען ולשוב דרומה אל עיר-האבות. גורן שהיה מוקף שיחי אטד קוצניים, הציע רש"י, אשר אף דרש על אודות הקוצים שהיו ככתרים (של מלכי כנען) שנתלו סביב הגורן, בו תלה יוסף את כתרו על ארון-יעקב… הרחיק לכת אף יותר ספר "הזוהר" (חלק א', עמ' ר"נ, ע"ב), בו מפרש ר' שמעון את "גורן-האטד", כרמז ל"הסרת" ממשלת מצרים מפני ממשלת ישראל. וכל כך למה? על שום שנאמר ב"מלכים א'", כ"ב, 10, שנאספו מלך ישראל ומלך יהודה מלובשים בגורן. ובקיצור, איננו יודעים דבר וחצי דבר על מיקומו המדויק של אותו גורן.

 

אך, שאלתנו נותרה בעינה: מדוע מסלול ההגעה של העם ממצרים לכנען נדרש לקפנדריה דרך עבר-הירדן? הייתכן שחששו מהיתקלות עם גויי-הים הפולשים מצפון-סיני בואך עזה ושפלת-כנען? לא ולא, שהרי הפלישה הנדונה לא התרחשה לפני 1200 לפנה"ס, ואז כבר היו בני-ישראל בכנען. ואפילו אם נמצאו אויבים כלשהם אורבים בצפון-סיני ובשפלת-החוף, מדוע, למשל, לא הצפינו בני-ישראל אל עבר חברון בסמוך לגדה המערבית של ים-המלח, משמע – בדרך הערבה, במקום בגדתו המזרחית? אנחנו נתבעים ללימוד דקדני יותר של הגיאוגרפיה, הדמגורפיה והפוליטיקה של כנען באותה עת.

 

ראשית כל, הבה נשרטט את מסלול מסעם המדויק של בני-ישראל היוצאים ממצרים בהנהגת משה. הנתיב ידוע ומוכר ונסכמו בקצרה בהתאם למתואר בפרקי "במדבר": מגושן מזרחה ודרומה אל מדבר פארן (הוא חלקו המרכזי של מדבר-סיני), הלאה דרומה לאורך ים-סוף, משם צפונה אל עבר מדבר-צין (הוא הנגב) ולקָדש-ברנע, משם מזרחה אל הר-ההר אשר על גבול ארץ-אדום, משם הלאה מזרחה מאדום (המסרבת לאשר מעבר בתחומה) ומזרחה ממואב הצפונית יותר (עד שהוכה סיחון ונכבשה ארצו בידי בני-ישראל) ואז דרך ארץ-מואב עד להר-נבו, שממנו תתחיל התנועה מערבה לכנען עם חציית הירדן מול יריחו.

 

השאלה, מדוע לא הצפינו בני-ישראל צפונה ממדבר-צין , כלומר הנגב, דרך קדש-ברנע הישר אל באר-שבע וממנה לחברון וכו' – השאלה הזו מחריפה משקוראים אנו על שליחת שני המרגלים – יהושע וכָלֶב – העושים את הדרך ההגיונית יותר. כמתואר ב"במדבר", י"ג, 25-17: "עלו זה בנגב ועליתם את ההר. וראיתם את הארץ (…). ויעלו ויתורו את הארץ ממדבר צין עד רחוב לבוא חמת. ויעלו בנגב ויבואו עד חברון…" ובמילים אחרות: משה, המנהיג את העם, הכיר היטב את הדרך הישירה וההגיונית אל כנען. מה גם, שבאותו מרחב-זמן שבין ימי יוסף לבין ימי משה, כנען אינה כי אם פרובינציה של מצרים, ובמילים אחרות, אין מניעה אסטרטגית של ממש לפנייה צפונה לכנען דרך הנגב. ככתוב ב"אנציקלופדיה מקראית":

"הרי לא בלבד שהייתה כנען נתונה כל אותו הזמן להשפעתה הממושכת והנמרצת של מצרים (…). מבחינות מסוימות התמזגו למעשה הדתות המצרית והכנענית זו בזו, מקדשים מצריים נבנו בכל ארץ כנען…"[1]

 

אני מתבונן במפות של עולם המקרא ואני מבחין בדרכים בינלאומיות ודרכים ראשיות. ובכן, שלוש דרכים בינלאומיות הוליכו בעת הקדומה, כך המפות, ממצרים אל כנען:

א.     דרך שוּר, שראשיתה בסֻכּות שבארץ גושן, חוצה את מדבר שור (שהוא חלקו הצפוני של מדבר סיני) עד למדבר צין ופונה צפונה מקָדש-ברנע אל ערד, או שממשיך מקָדש-ברנע מזרחה אל ארץ אֶדום ומשם צפונה לארץ מואב והלאה.

ב.     דרך דרומית (נטולת שם), שראשיתה סמוך למוף (דרום ארץ גושן), המשכה בקו ישר מזרחה דרך מדבר פארן עד לאילת ומשם צפונה בעבר-הירדן, כשהיא מתחברת לדרך שור.

ג.       דרך ארץ פלשתים, שתחילתה בצפון הדלתה של היאור,המשכה מזרחה לאורך החוף של הים-התיכון לכיוון רפיח ועזה ומשם צפונה לאורך שפלת כנען והלאה בכיווני ארם או צידון.

 

הדעת נותנת, שדרך פלשתים הייתה הדרך הקצרה והמהירה ביותר לנוע מצפון-היאור אל ארץ כנען. כיצד זה שמשה לא בחר בה? משום הרצון להימנע מחיכוך עם הפלשתים? אולי. אלא, שהיו גם "דרכים ראשיות" ממצרים לארץ כנען ואלו כללו את הדרך המתפצלת מדרך שור צפונה לבאר-שבע והלאה לחברון, לבית-לחם, לשכם ועוד.

 

במילים אחרות: הגם ששתיים מהדרכים הבינלאומיות הראשיות העתיקות הוליכו ממצרים לכנען דרך עבר-הירדן, עמדה בפני משה האופציה של דרך פלשתים והייתה גם הייתה דרך ראשית שאפשרה מסלול קצר יותר וישיר לכנען. משה, נזכור, הכיר דרך זו בה הלכו שני מרגליו. ואנו חוזרים אל שאלת היסוד: מדוע ביכר משה (ויוסף לפניו) את הדרך הבינלאומית העוקפת על פני הדרך הישירה. תשובה הנאחזת בהארכת הזמן שמאפשר המסלול העוקף (ולכאורה, נדרש משה להארכת הדרך לטובת ארבעים השנים של הנדודים) – תשובה שכזו רחוקה מלשכנע. שהרי, אין שום פרופורציה הגיונית בין עניין ארבעים השנה לבין המסלול העוקף: צעידה סדירה במסלול העוקף מסתיימת תוך פחות מחודש. מסלול התואם ארבעים שנה היה נוטל את בני-ישראל עד סין ומונגוליה והלאה משם… לא, תנועה של ארבעים שנה יכולה הייתה להתקיים במסלול הישיר לא פחות משהתקיימה במסלול העוקף. אז, שוב, מדוע העקיפה דרך עבר-הירדן?

 

עוד קודם ליוסף, העושה את הדרך הארוכה, פגשנו בתנ"ך דמויות חשובות שעשו את הדרך מכנען למצרים ובחזרה: קודם כל, אברהם, שחצה את הירדן (באזור הגלעד?) מאור-כשדים ומחרן דרומה אל שכם, בית-אל והלאה, נגבה. מכאן המשיך והדרים: "וירד אברם מצרימה." ("בראשית", י"ב, 10) מעט מאוחר יותר, "ויעל אברם ממצרים הוא ואשתו וכל אשר לו ולוט עמו הנגבה. (…) וילך למסעיו מנגב עד בית-אל…" (י"ג, 3-1)  רוצה לומר, אברהם יורד מצרימה ועולה ממנה בחזרה בדרך הנגב, היא הדרך הישירה והקצרה. אותו מסלול נרמז לנו בסיפור מכירת יוסף, שתחילתו בדותן, הקרובה לשכם, המשכו באורחת ישמעאלים "באה מגלעד וגמליהם נושאים נכואות וצרי ולוט הולכים להוריד מצרימה." (ל"ז, 25) סוף הסיפור הנדון במכירת יוסף לאורחה אחרת, הפעם של סוחרים מדייניים (ומדיין, כזכור, ממוקמת במדבר סיני) – "ויביאו את יוסף מצרימה." (ל"ז, 28)  אם כן: מסלול המסחר עובר מגלעד, אשר בעבר-הירדן, מערבה ודרומה דרך הנגב אל עבר סיני ועד מצרים. מאוחר יותר, כשירדו בני-יעקב מצרימה מחמת בצורת ורעב הפושים בכנען, אין התנ"ך מציין את המסלול (פרק מ"ב), גם לא את מסלול שובם וירידתם הנוספת. אלא, שהביטוי "לרדת מצרימה" מְדַבר בעד עצמו וקשה להאמין שבני משפחת יעקב הרעבים יחצו מזרחה את הירדן וילכו למצרים בדרך שור. לא הגיוני.

 

אז, אנה הביאנו "מחקרנו" הקטן? לשום מקום. שעודנו נמצאים בנקודה בה פתחנו את מסענו בלית כל תשובה מעשית – גיאוגרפית, פוליטית וכו' – לשאלת מסעם הכפול של בני-ישראל (עם ארון-יעקב ועם משה) ממצרים לכנען דרך עבר-הירדן. אבקש, לפיכך, להציע תשובה בלתי מעשית, תשובה ברמה הסמלית-דתית, אף הפסיכולוגית.

 

התשובה המוצעת על-ידינו לקמן קושרת את המסעות הנדונים עם דמות האב, יעקב, ועם התפקיד המיתי שממלאת חציית הירדן בחייו. המפתח נמצא בסיפורו של יעקב דווקא, מאחר שבהחזרת גופתו ארצה עסקינן ובשובם ארצה של בניו. והגם שכבר נדרשנו לא אחת לנושא[2], אני שב אליו פעם נוספת ממסלול שונה…

 

בפעם הראשונה שחוצה יעקב את הירדן הוא עושה זאת בדרכו מבאר-שבע לפדן (שבאזור חרן) שבארם למען ימצא לו אישה מבנות לבן בן-בתואל. טרם הגעתו לירדן, הוא נמצא בעיר "לוז", זו שאת שמה יחליף יעקב ל"בית-אל", בעקבות התגלות שער-השמים בחלום הסולם והמלאכים. כאן חוזר אלוהים על הבטחת הארץ לזרעו של יעקב  – "…והשיבותיך אל האדמה הזאת כי לא אעזבך…" (כ"ח, 15). בית-אל המקראית, צומת דרכים חשובה ואתר פולחני בפני עצמו, ממוקמת הייתה כעשרים קילומטרים צפונית-מזרחית מירושלים. מכאן, למחרת אירוע החלום הנשגב, יפנה יעקב מזרחה ויחצה את הירדן ("וישא יעקב רגליו וילך ארצה בני קדם." – כ"ט, 1), אף כי לא בטרם הקים מציבה/מזבח בָמקום. עתה יכיר את רחל ואת לאה, שתי האימהות הגדולות, שמהן ומפילגשיהן (בלהה וזלפה) ייוולדו בניו, בני ישראל. נרשום לעצמנו: מקום הולדתם של אחד-עשר מתוך תריסר בני יעקב הוא בעברו המזרחי של הירדן.

 

היכן בדיוק חצה יעקב את הירדן? לפי דרכו חזרה ארצה מפדן, ועמו נשותיו וילדיו, מתחוור לנו שעבר באזור הגלעד (ל"א, 23-21), צפונית-מזרחית לשכם. גם כאן יקים מציבה/מזבח וגם סמוך לכאן, בדרכו לירדן, "ויפגעו בו מלאכי אלוהים" (ל"ב, 1), ושֵם המקום מחניים. עודנוֹ בעבר-הירדן והוא לא רחוק מדי מאדום, הדרומית יותר, בה מתגורר אחיו, עֵשָו. בין הרי גלעד להרי אדום – משמע, באזור הרי מואב, במקום בו נשפך נחל יבוק לירדן – חוצה יעקב ארצה את הנהר. פה, במעבר-יבק (שייקרא פניאל או פנואל), הוא נלחם במשך כל הלילה עם מלאך אלוהים, וכאן הוא זוכה לשמו החדש – ישראל. ואנו מציינים לעצמנו, שלכל אורך המסלול החוצה שב ופגש יעקב במלאכי אלוהים. הוא היה במחניים שבעבר-הירדן והגיע לסֻכּות (שלהבדיל מסכות של מדבר סיני, סכות הנוכחית עודנה ממזרח לירדן), ועתה חצה את הנהר והגיע לשכם. פחות או יותר קו מאוזן. גם עתה, הקים יעקב מזבח לאלוהי ישראל (ל"ג, 20). ושוב הוא חוזר לבית-אל ושוב הוא מקים שם מזבח (ל"ה, 7-1). אכן, המסלול שכם-פדן-שכם היה למסלול של מזבחות לה'. מסלול קדוש. ופעם נוספת מתגלה אלוהים בפני יעקב ומבטיח את ארץ כנען לצאצאיו (ל"ה, 12). וכלום יש צורך לציין, שמזבח נוסף בונה כאן יעקב (ל"ה, 14)? ורק עתה, משמתה עליו רחל ונקברה בבית-לחם, מדרים יעקב הלאה למען פגוש את אביו הזקן בחברון.

 

משישובו בני-ישראל ארצה מעבדותם רבת השנים במצרים, כשהם מונהגים על-ידי יהושע, הם יחצו את הירדן חצייה דרמטית, פולחנית וקדושה ("יהושע", א', ג', ד'), יכבשו את יריחו הסמוכה ומיד ימשיכו צפונית-מערבית אל עבר בית-אל לכבוש את העיר עַי (הסמוכה מאד לבית-אל ואולי אף מזוהה עמה). מכאן יצפינו אל סמוך מאד לשכם, אל הרי גריזים ועיבל וכאן יתקיים מעין טקס-סיום רשמי של החדירה לכנען. כי, לא רק זו בלבד שיהושע יקים פה מזבח לה' ("יהושע", ח', 30), אלא שכאן כותב יהושע את משנת תורת משה על אבנים, "ואחרי כן קרא את כל דברי התורה הברכה והקללה ככל הכתוב בספר התורה." (ח', 34) כי, רק עתה, משהשלימו בני-ישראל את המהלך האופקי המדויק של חציית הירדן בידי יעקב ופסעו במסלולו דרך בית-אל ועד שכם, רק עתה ראוי להיערך טקס האשרור של מתן תורה. מכאן ואילך, כיבושי הארץ דרומה דרך גבעון, לכיש ועד חברון. ואף לא מילה אחת מזכיר הכתוב בנושא מערת-המכפלה, דהיינו בנושא עלייתם של בני-ישראל על קברות אבותיהם.

 

מה למדנו מכל הפרטים המתישים הללו? שלאקט חציית הירדן תפקיד מכריע, קודם כל  בחיי יעקב, הן כמהלך-יסוד בהקמת משפחתו והולדת מרבית בניו והן ברמה התיאולוגית. מסלול שובם של בני-ישראל ממצרים לכנען דרך עבר-הירדן הוא מסלול שמשמעותו מחווה מיוחדת לאב המת ולנתיב המזבחות, הנתיב שלאורכו התגלה אלוהים ליעקב מספר פעמים ושלאורכו שב ואשרר הקב"ה את הבטחת הארץ לבניו. מחנה הנודדים הגדול, זה שהיה תריסר שבטים ועתה הוא עם-משפחה, מקבל על עצמו את שם האב – ישראל – ובה בעת, מקבל תורה ונשבע אמונים לאלוהים. מימוש ההבטחה לאבות – אברהם, יצחק ויעקב- אינו יכול להתקיים בנתיב חולין. לא, כי השיבה של העם ארצה חייבת שתהייה שיבה מקודשת. מסלול הקיצור ממצרים לכנען הוא דרך חולין: בין אם הנתיב הפלשתי ובין אם הנתיב המוביל דרך הנגב, השניים הללו הם נתיבי סוחרים, צבאות וסובלי בצורת. נתיבים של צרכים מעשיים. רימום המסלול ארצה וקידושו תובע את הכניסה דרך מואב ודרך המזבחות שבנה יעקב. כי בני-ישראל נכנסים לכנען כמי ששחזרו את נתיב כניסתו לכנען (ויציאתו ממנה) של יעקב, אביהם.

 

ואם תהיתם: אז, כיצד זה שמיד עם חצייתם את הירדן לא פנו בני-ישראל אל עבר חברון במטרה לעלות על קבר יעקב ושאר קברי אבותיהם שבמערת-המכפלה? כי אז נענה: פולחן קברי האבות הוא מנהג מאוחר הרבה יותר בתרבות היהודית, שראשיתו בימי הביניים ועניינו בעליות לרגל לארץ-ישראל. לא מצאנו איש מגיבורי התנ"ך, ובהם לא את האבות הם עצמם, משתטחים על קבר-אב, מקיימים טקס "יזכור" ביום-השנה למותו של אב וכיו"ב. אידיאה זו של זיכרון ואזכרה לא התקיימה בתנ"ך, ובהתאם, גם בניו של יעקב – חרף כל סגידתם לדמות האב – אינם מכירים אקט שכזה. לכן, קודם יכבשו את מרבית כנען ורק אז יתפנו לחברון. וגם אז, כזכור, אין התנ"ך מדווח לנו על שום ביקור במערת-המכפלה.


[1] "אנציקלופדיה מקראית", מוסד ביאליק, ירושלים, 1962, כרך ד', הערך: "כנען", הפרק: "כנען מן המאה הט"ז עד המאה הי"ב לפנה"ס", עמ' 200.

[2] וראה בספרי, "כבתוך שלו", ידיעות אחרונות, תל-אביב, 2006, הפרקים: "מעבר-יבק" ו"עבריות".

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: