ראובן – כל הברכות וכל הקללות

           ראובן – כל הברכות וכל הקללות

 

נתחיל דווקא עם בלהה: את בלהה פגשנו לראשונה בסיפור יעקב ולבן, כאשר בן-בתואל ניאות להעניק ליעקב את בתו, רחל, ובה בעת נותן לה שי שפחה בשם "בלהה": "ויתן לָבָן לרחל בתו את בלהה שפחתו לה לשפחה." ("בראשית", כ"ט, 29) שפחת האב הפכה לשפחת הבת, ובהמשך – תהפוך השפחה לשפחתו של החתן, הוא יעקב. בלהה, נזכור, מוענקת ליעקב מידי רחל לרקע עקרותה, המעלה את חמת הבעל הבלתי רגיש: "ותתן לו את בלהה שפחתה לאשה ויבוא אליה יעקב. ותהר בלהה ותלד ליעקב בן." (ל', 5-4) בתפקידה כפלגשו, תלד בלהה ליעקב את דן ואת נפתלי. שניים אלה יהיו אחיהם הצעירים של ראובן, שמעון, לוי ויהודה (בניה של לאה). ופה מתחיל סיפורנו, הסיפור העצוב על ראובן.

 

ברם, נתעכב עוד רגע קט עם בלהה, השפחה הארמית: זו ששימשה את לבן, וככל הנראה גם חלקה את יצועו, מועברת לרחל (נדיבות של אב אוהב? ואולי, מאס בה לבן מבחינה מינית? או, שמא זעם עליה מחמת מעשה שעשתה ואשר פשרו אינו ידוע לנו?), ורחל מעבירה אותה לבעלה למען ישכב עמה.

 

ועתה, לראובן, בן לאה הארמית, בנו הבכור של יעקב (וראוי שנזכור את המעמד היחסי המיוחד שמקנה הבכורה בעת העתיקה). מעניין, שהסיפור הראשון שמספר לנו התנ"ך בנושא ראובן הוא סיפור הדודאים: "וילך ראובן בימי קציר-חטים וימצא דודאים בשדה ויבא אותם אל לאה אמו." (ל', 14) לדודאים, כידוע, סגולה מינית עזה. ונשאלת השאלה: מה לו לראובן לקטוף את פרחי הדודאים בשדה? כלום חפץ להנעים לאמו בניחוחם הטוב, או שמא חווה ראובן הנער גיל-התבגרות, שההורמונים סואנים בו והוא תר אחר פרחי הארוס למטרות כאלו ואחרות, שפנטזיה ומציאות משמשות בהן בערבוביה? כך או אחרת, ברור שאין מקובלים עלינו דברי "מדרש רבה", המתעקש להמיר דודאים בשעורים שליקט ראובן בשדה שנקצר…

 

המשך הסיפור תואם בהחלט את החשק המיני המוגבר של ראובן הצעיר: "…וילך ראובן וישכב את בלהה פילגש אביו וישמע ישראל." (ל"ה, 22)  לזכותו של ראובן ייאמר כבר עתה, שעשה את המעשה – וטרם ביררנו מהו המעשה לאשורו – רק לאחר מות רחל וקבורתה (ל"ה, 20-19). אפשר, שידע שבלהה הייתה פעם פילגשה של רחל ולא רצה לצערה. כנגד זאת, אפשר גם אפשר, שביקש לצער ולקומם את אביו. גיל-התבגרות, בל נשכח.

 

האם ראובן שכב עם פילגש-אביו כ"נקמה" על אהבת אביו את יוסף יותר מאהבתו את שאר הבנים? רוצה לומר, האם ראובן, הבועל את פילגש-אביו, עושה מעשהו כבכור שניטלה ממנו אהבת היתר הלגיטימית של אביו והוא מבקש להנכיח את בכורתו במו כיבוש הסמכות של האב?

 

"וישמע ישראל".[1] מי הגניב לאוזנו של יעקב את דבר הניאוף שנאף בנו הבכור בפילגשו? האם רץ ראובן לספר לאחיו הצעירים, שהסגירו את סודו לאביהם? אין לדעת; אבל אני מסוגל להניח שהייתה זו דווקא בלהה שסיפרה את הסיפור ליעקב. אף לא אתפלא מדי אם עשתה זאת, כיון שהותקפה בידי ראובן החשקן. כן, איני אלא מנחש: ראובן אנס את אמו החורגת, זו שעמה עשה יעקב יותר ילדים מכל אישה אחרת (שישה בנים, וככל הנראה, עוד בנות בלתי ידועות). בה בעת, אני מזדרז לנחש ניחוש אחר, סביר אף יותר, לפיו בלהה היא היא זו שפתתה את ראובן הצעיר. הנה מהלך לו הבחור הצעיר (ולצורך העניין, החסון ויפה-התואר) והוא מושך את לבה ואת יצריה של בלהה, המזמינה אותו לאוהלה… אם כך קרה, הרי שלבטח חֵטאו של ראובן פוחת בעינינו. חז"ל השוו את מעשה ראובן ובלהה למעשה יהודה ותמר. כיון שכך, מתחזקת ההשערה, שלא באקט של אונס מדובר, כי אם באקט של פיתוי הנער. שהלא תמר התחפשה לזונה וארבה ליהודה באוהלה על אם הדרך. וברור, לאור הניחוש הנוכחי, שלא בלהה הסגירה את הפרשה ליעקב, אלא מישהו – אחד האחים? אחד העבדים? אחת השפחות? – שראה או שראתה את הנער נכנס לאוהל-בלהה ויוצא ממנו כעבור זמן והוא סמוק-לחיים…

 

חז"ל היו אומנם סלחניים ביותר כלפי ראובן. רש"י, למשל (בפרשנותו לבראשית פרק ל"א פסוק כ"ב) פירש את "וישכב את בלהה", בכותבו: "…מתוך שבלבל משכבו מעלה עליו הכתוב כאילו שְכָבָה. ולמה בלבל וחלל יצועיו? שכשמתה רחל נטל יעקב מיטתו שהייתה נתונה תדיר באהל רחל ולא בשאר אהלים ונתנה באהל בלהה. בא ראובן ותבע עלבון אמו. אמר: אִם אחות אמי הייתה צרה לאמי, שפחת אמי תהא צרה לאמי? לכן בלבל." ומסיים רש"י את מדרשו בכותבו על כל תריסר בני יעקב: "שכולן שווין וכולן צדיקים. שלא חָטַא ראובן." ובמסכת שבת של "התלמוד הבבלי" (ד" נ"ה, ע"ב) אמר רבי יונתן: "כל האומר ראובן חטא אינו אלא טועה." זאת ועוד: ב"ספר הכתב והקבלה" (על בראשית פרק ל"ה פסוק כ"ב) טורח המחבר לשכנענו, שלא ייתכן שראובן שכב עם בלהה, אלא רק שביזה אותה בקראו לה "שפחה".

 

ראובן, אכן, הולך ומתגלה לעינינו כנשמה טובה: הן הוא הוא זה שמנע בעד אחיו מלרצוח את יוסף וגרם להם להסתפק בהשלכתו לבור (ואף זאת, תוך כוונה מפורשת להצילו ולהשיבו לידי אביו – ל"ז, 22-21). "אל תשפכו דם", מתרה בהם האח הבכור.[2] מאוחר יותר, אף יחזור ראובן אל הבור (ל"ז, 29) במטרה לגאול את אחיו הקטן, אלא שבינתיים, מכרו יהודה והאחים את יוסף לישמעאלים. "ויקרע את בגדיו", כותב המקרא על ראובן טוב-הלב (שם, שם). כלום היה ראובן טוב-לב, או שמא העיק עליו מצפונו ביחס לאביו בגין אותו מעשה שעשה בנערותו עם בלהה? כך או אחרת, לימים, יבין יוסף את שאירע בסמוך לבור ולא לחינם יקפיד לכלוא דווקא את שמעון, האח השני לבכור, ולא את ראובן, מיטיבו.

 

אין לי ספק: ראובן, שהתבגר, אכול רגשות אשם ביחס לאביו בכל הקשור לפרשת בלהה, עליה אין יעקב נכון למחול. תחושת האשמה אינה מרפה ממנו, הגם, שכדברי רש"י (איוב פרק ט"ו פסוק י"ח) – "ראובן הודה ולא בוש במעשה בלהה." כשיחזרו האחים ממצרים ויבקשו מאביהם לחזור אל יוסף עם בנימין, בן הזקונים, "ויאמר ראובן אל אביו לאמור את שני בני תמית אם לא אביאנו אליך תנה אותו על ידי ואני אשיבנו אליך." (מ"ב, 37) אלא, שלא ראובן הוא האדם שישפיע על יעקב הנוקם והנוטר, מה גם שליעקב אין שום סיבה לחפוץ בהמתת שני נכדיו (מן הסתם, מדובר בחנוך ובפַלוּא[3]). לא, לראובן אין שום סיכוי למחילה אצל אביו.[4]

 

לרקע כל האמור עד כה, נבין הבן-היטב את ה"ברכות" שמברך יעקב את ראובן, בבחינת סגירת חשבון של האב הפגוע עם בנו, מעשה נקם של אב ישיש הממאן לשכוח וממאן לסלוח. קודם כל, בברכת הבנים המפורסמת ב"בראשית" מ"ט איננו מתפלאים לקרוא: "ראובן בכורי אתה (…) פחז כמים אל תותַר כי עלית משכבי אביך אז חִללתָ יצועִי עָלָה." ("בראשית", מ"ט, 4-3) על ערש-דווי, יעקב לא רק מזכיר לבנו את חטא-נעוריו עם בלהה (מעשה שאירע עשרות בשנים מוקדם יותר), אלא אף מייחס לו תכונה מהותית – "פחז כמים", משמע שהוא פזיז, דהיינו שאין בו הכוח לבלום את יצרו ואת דחפיו. אנחנו מבינים למה הוא מתכוון. וכבר באותה "ברכה" מרמז יעקב – "אל תותַר", במשמעות – יתרונך כבכור בטל ומבוטל. המהפך האכזרי הזה יתקיים במלואו. שב"דברי-הימים א'" (ה', 3-1) נקרא: "(…) ראובן בכור ישראל כי הוא הבכור ובחללו יצועי אביו ניתנה בכורתו לבני יוסף בן-ישראל ולא להתיחש לבכורה. כי יהודה גָבַר באחיו ולנגיד ממנו והבכורה ליוסף."

 

האמת היא, שהקורא בעיון את פרק מ"ח ב"בראשית", הפרק הקודם לברכות-יעקב של פרק מ"ט, ימצא רמז ברור להדחת ראובן מבכורתו והעברתה לבני יוסף. כי בפרק מ"ח מביא יוסף לאביו החולה והזקן את שני בניו, מנשה ואפרים, למען יברכם. טרם ברכה, מזהה הסב את שני הנכדים עם… ראובן ושמעון: "ועתה שני בניך הנולדים לך בארץ מצרים (…) אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי." (מ"ח, 5) חדי העין שבקוראים לא יפסחו על סדר השמות: קודם אפרים (הצעיר מאחיו) ולאחר מכן מנשה. רוצה לומר, מחד גיסא, בשלב זה של טרום ברכה, מתייחס יעקב לשני נכדיו כאילו יקרים הם לו לא פחות משני הבנים הראשונים שנולדו לו, ראובן ושמעון. אך, מאידך גיסא, הוא כבר מרמז על היפוך הבכורה, ודווקא לנוכח ציונו של ראובן במקום הראשון, בתפקיד הבכור. בהמשך אותו פרק, מתרחשת החלפת הידיים הסמלית של יעקב, המניח ימינו על ראש אפרים ושמאלו על ראש מנשה. דהיינו, את יד ימינו מניח הסב על ראש הצעיר בבני יוסף ולא על ראש הבכור. ליוסף המזדעק מבהיר יעקב: "ידעתי בני ידעתי גם הוא יהיה לעם וגם הוא יגדל ואולם אחיו הקטׂן יגדל ממנו…" (מ"ח, 19) ובעצם, יעקב מדיח את מנשה מבכורתו לטובת אחיו הצעיר ממנו, אפרים. מיד לאחר מכן, תבוא הברכה-המקללת של יעקב את ראובן והדחתו מבכורתו. ודומה, אכן, שבפסוקים הקודמים הונחה התשתית המרמזת להעברת הבכורה לבני יוסף, ככתוב ב"דברי-הימים א'". ואנו מציינים לעצמנו את שכבר ציין רש"י (על בראשית פרק כ"ט פסוק ל"ב): בכורת ראובן הועברה ליוסף, לאותו אח שאותו ביקש ראובן להציל. לא הגון.

 

וכל זה עשוי להבהיר את הברכה הלאקונית האחרת שיברך משה את ראובן במסגרת ברכותיו לבני יעקב, כלומר שבטי ישראל. אומנם, ראובן זכה לכך שיהיה הראשון במבורכים, וכמו אישר עדיין משה את בכורתו, אך בה בעת, הלאקוניות – "יחי ראובן אל ימות ויהי מתיו מספר" ("דברים", ל"ג, 6) – לאקוניות צורמת בהשוואה לפירוטי המעלות, הזכויות, ההישגים וכו' שמרעיף משה על יהודה, לוי, בנימין וכל השאר, ובפרט על יוסף – "קדקוד נזיר אחיו", כדבריו, דהיינו – ראש וראשון לאחים. הבכורה הועברה ליוסף. אלא, שלא די בזאת: שהברכה המקללת של משה, דוגמת הברכות המקללות של יעקב את ראובן, הוסיפה – "ויהיו מתיו מספר". והמפרשים לא החמיצו: ויהי אנשיו מעט. כן, יחי ראובן ואל ימות, ברם שבט קטן וחלוש יהיה, שם בגלעד, בעבר-הירדן. זה שבכורתו נלקחה ממנו בגין חטאו המיני אז בנעוריו, לא רק שייאבד את יתרונו על פני אחיו, אלא שיהפוך לחלש שבהם, לאחרון האחים.

 

אין מחילה לראובן, על אף ששינה דרכו ועלה על דרך הטוב והישר. לעניות דעתי, עוד אי-צדק תנ"כי.

 

שלושה שבכורתם ניטלה מהם בתנ"ך: עֵשָו, ראובן ומנשה. לשלושתם נעשה עוול ושלושתם הודחו מכנען: עֵשָו לאֶדום, ראובן לגלעד ומנשה לאזור יריחו ("במדבר", ל"ג, 15).


[1] מעניין, שהביטוי הנשגב, "שמע ישראל", מופיע לראשונה בתנ"ך בהקשר לרכילות מינית.

[2] וכמו מנבא את סירובם של בני ראובן לשפוך דם במלחמות על כיבוש ארץ כנען ובנכונותם להתנחל בעבר-הירדן ("במדבר", פרק ל"ב).

[3] "בראשית", מ"ו, 9; "שמות", ו, 14; "במדבר", כ"ו, 6-5, "דברי-הימים א'", ה', 3.

[4] זוגתי, עליזה אורבך, מסרבת לקבל קטרוג זה על יעקב. היא טוענת, שמעשה הבן המקיים יחסי-מין עם שפחת אביו, הוא מעשה חמור ביותר של מרידה נגד סמכות האב ויש בה אף מהכוונה להדיחו מראשות המשפחה. היא מזכירה לי את עצת אחיתופל לאבשלום לשגל את פילגשי אביו, דוד, לעיני העם, כאופן של השפלת המלך וכיבוש כיסאו. לאור זאת, אומרת עליזה, ניתן להבין את חמתו הבלתי שוככת של יעקב על מעשה בנו. אכן, צדק רב בדברי רעייתי. ועם זאת, עודני עומד על כך, שיעקב הבא-בימים ראוי היה שיראה את ראובן באור אחר, לאחר כל אותן שנים ארוכות של נאמנות הבן לאביו. הן ראה-ראה יעקב שלא חפץ ראובן לפחת ולגמד את סמכות האב וכי כל שעשה לא היה אלא פרץ נעורים חד-פעמי. אלא, שיעקב לא ראה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: