קול ששון? קול שמחה?

        ק ו ל  ש ש ו ן ? ק ו ל  ש מ ח ה ?

 

מי מאיתנו לא שב וחווה את האירוע הזה: המוזמנים המצטופפים סביב החופה, שמתחת לה ניצבים נרגשים החתן והכלה, הוריהם והרב, עת זה האחרון משמיע את שבע הברכות ומסיימן במילים:

"שַמֵח תשַמַח רֵעים אהובים כשַמחךָ יצירךָ בגן עדן מִקֶדם. ברוך אתה ה' משמח חתן וכלה. ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם אשר ברא ששון ושמחה, חתן וכלה, גילה, רינה, דיצה וחדווה, אהבה ואחווה, שלום ורעות. מְהֵרָה ה' אלוהינו יישָמע בערי יהודה ובחוצות ירושלים קול ששון וקול שמחה, קול חתן וקול כלה…"

 

בשלב זה, כזכור, הצטרפנו כולנו לרב ופצחנו פינו בזמרת "קול ששון וקול שמחה, קול חתן וקול כלה". תוך פרק זמן קצר, נפצח פינו בסביאה ובשתייה.

 

מה רבה ההפתעה אפוא לגלות את שורת החינגא הצוהלת הזו כאחת מפסגות נבואות הזעם של הנביא ירמיהו. בפרק ט"ו, תוך ששופך הנביא "אש וגופרית" על עם ישראל ("אשר למוות למוות ואשר לחרב לחרב ואשר לרעב לרעב ואשר לשבי לשבי." – ט"ו, 2), מגלה ירמיהו לאלוה: "לא ישבתי בסוד מְשַחֲקים ואעלוז…" (ט"ו, 17) ומבטא את כאב בדידותו של נביא-הזעם המוקע בעירו: "מפני ידך בצד ישבתי כי זעם מִלֵאתָני." (שם, שם) הרי לנו, אם כן, הקוטב ההפוך בתכלית לשמָחות ולחגיגות הירושלמיות, קוטב הדכדוך והזעם של הנביא, משבית השמחות. פתיחת פרק ט"ז מחריפה את בדידותו של ירמיהו, משזו מוגדרת במונחי איסור נישואין: "ויהי דבר ה' אלי לאמור: לא תיקח לך אישה ולא יהיו לך בנים ובנות במקום הזה." (ט"ז, 2-1) שכן, על כל המתחתנים, על כל החתנים והכלות ועל כל צאצאיהם, תלויה ועומדת נבואה איומה ונוראה: "מִמותֵי תחלואים ימותו לא יספדו ולא ייקבֵרו לדומֶן על פני האדמה יהיו ובחרב וברעב יכלו…" (ט"ז, 4)

 

מה משמעות השבתת קולות הששון והשמחה של החתן ושל הכלה? תשובה: בחורים מגויסים או הרוגים ובחורות נאנסות או נרצחות; ובשלב מאוחר יותר, היעדר דור-המשך; דהיינו, כליה חברתית. מכאן, שההבטחה להשיב לירושלים וליהודה את קול הששון והשמחה של החתן והכלה פירושה מימוש אחרית-ימים של שלווה ושלום, שלא לומר – המשך זרע המאפשר מימוש ההבטחה האלוהית לאבות האומה.

 

מה יש לדבר: אם נדרשנו להעלות על הדעת את הניגוד הגדול לאירוע המשמח בו פתחנו את הפרק – את הניגוד הגמור להתכנסות העולזת ב"היכל" כזה או אחר, עם המחלצות והשולחנות הקורסים משפע תקרובת ועם התזמורת מחרישת-האוזניים – ניגוד קוטבי לאירוע הזה הוא בדידות אכולת חֵמה ("אל תבוא בית מרזח" – ט"ז, 5; "ובית משתה לא תבוא לשבת אותם לאכול ולשתות." – ט"ז, 8), בדידות אנטי-חתונתית הטובלת בתמונת שואה שאין נוראה ממנה. וזהו הרגע בו משחיז הנביא את נבואת האימה הירושלמית שלו, באומרו את המילים המוכרות לנו כל כך: "כי כה אמר ה' צבאות אלוהי ישראל הנני משבית מן המקום הזה לעיניכם ובימיכם קול ששון וקול שמחה קול חתן וקול כלה." (ט"ז, 9)

 

לא הייתה זו הפעם הראשונה שירמיהו נקט בזמר-החתונה החביב עלינו. לא פחות מארבע פעמים נדרש הנביא לביטוי. כבר בפרק ז', בעיצומו של חזון אפוקליפטי מחריד, שעניינו גיא בן-הנם ובמות תופת, עליהן מוקרבים בנים ובנות, ולרקע הפיכת העמק שלמרגלות הר-ציון לגהינום ולתופת של אינסוף גוויות ("והייתה נבְלַת העם הזה למאכל לעוף השמים…" – ז', 33), משמיע הנביא: "והִשְבַּתי מערי יהודה ומחוצות ירושלים קול ששון וקול שמחה קול חתן וקול כלה כי לחָרבָּה תהייה הארץ." (ז', 34) ובפרק כ"ה, עת מתנבא ירמיהו על נבוכדנצר מלך בבל העתיד להחריב את הארץ ולהפכה "לחרבה ולשַמה", הוא חוזר: "והאבדתי מהם קול ששון וקול שמחה קול חתן וקול כלה קול רחיים ואור נר." (כ"ה, 10) כן, עתה כבר הוסיף ירמיהו את המזון שייפסד ואת האור שיואפל לעת חורבן.

 

אני חוזר אל האור הזוהר ואל רבע-העוף. אני שב ל"היכל"-השמחות אי-שם באזור תעשייתי כלשהו, או בלב פרדס, או לשפת ים. לאמתו של דבר, אם ארצה אם לאו, אני חוזר לירושלים, לאותה ירושלים שואתית של ירמיהו. שהרי, בשיא טקס הנישואין, שם מתחת לחופה, "ושובר החתן כוס לזיכרון ירושלים ואומר בלחש אעלה את ירושלים על ראש שמחתי." (כמפורט ב"סידור" בהלכות נישואין) הנה כי כן, כל טקס נישואין הוא מענה לפרקים ט"ו-ט"ז של "ירמיהו". כל אולם שמחות הוא "היכל", באשר הוא מהווה פרפראזה על ההיכל האלוהי הנבנה לתפארה, ואילו כל הטוב והנעים השוררים ב"היכל" אינם כי אם תחליף גן-עדן, בו הומרו אדם וחווה בחתן ובכלה, שנאמר: "שַמֵח תְשַמַח רֵעים אהובים כשַמחךָ יצירךָ בגן עדן." מנות המזון המשובחות המוגשות באירוע הן התשובה לקול הרחיים שנפסד מציון הנחרבת, בעוד נברשות הבדולח הבוהקות עונות לאור-הנר שכבה. שמחת החתונה היא שמחת גאולתה של ירושלים מחורבנה והשבת העטרת לראשה המוכה: "ברוך אתה ה' משמח ציון בבניה", אומר הכתוב ב"שבע ברכות"; "משמח ציון", גם אם החתונה נערכת בראשון-לציון. אם נדייק: כל חתונה יהודית, באשר תיערך, היא תפילה להשבת העטרת הלאומית-דתית ליושנה והיא טקס הדמייה של שמחת ציון הנושעת. כמו הייתה חגיגת החתונה צעד ראשון בשמחה הגדולה של שיבת ציון ושיקום הר-הבית מהריסותיו. בני הזוג הבונים בית בישראל הם משל לבניינה-מחדש של ירושלים. וכבר אמרו חז"ל, שכל המקים בית בישראל כאילו בנה אבן מחורבות ירושלים. כן, מתחת לעליזות הגדולה של חוגגי החופה שוכנת תוגה גדולה, שוכן אֵבֶל ושוכנת קדרותו של ירמיהו, עוכר החגיגות.

 

קדרותו של ירמיהו? הבה נעשה עמו צדק: היו לו לירמיהו הדפרסיבי גם רגעים ספורים של נחמה (מאניה?), שבהם הרקיעה אוטופיה ירושלמית צוהלת. רגע כזה קרה בפרקים ל"א-ל"ג, בהם התנבא הנביא (העצור בחצר המטרה) על גאולת העיר, ובין השאר, הבטיח:

"כה אמר ה' עוד יישמע במקום הזה אשר אתם אומרים חָרֵב הוא מאין אדם ומאין בהמה בערי יהודה ובחוצות ירושלים הנשַמות מאין אדם ומאין יושב ומאין בהמה קול ששון וקול שמחה קול חתן וקול כלה קול אומרים הודו את ה' צבאות כי טוב ה' כי לעולם חסדו…" (ל"ג, 11-10)

 

הרי לנו המקור המדויק של אותו קטע פופולארי מתוך "שבע ברכות". כל שעשה מחבר הברכות הוא שזיקק וטיהר מתוך דברי ירמיהו את האזכורים הנוגים של החורבן והותירנו רק עם ששון החתן והכלה בירושלים ובערי יהודה. החתונה, אנו אומרים, אינה רק עניינם של שניים, של חתן וכלה, ושל קרוביהם. לא, כי החתונה היהודית עניינה, קודם כל, משל לאומי על גאולת עם ועל גאולת מקום. שהחופה, אותה חופת בד וארבעה מוטות, מהי אם לא הד למשכן ולבית-המקדש. ככתוב ב"ישעיהו": "וברא ה' על כל מכון הר ציון ועל מקרָאֶהָ ענן יומם ועשן ונוגה אש להבה לילה, כי על כל כבוד חֻפּה." ("ישעיהו", ד', 5) לאמור: הקב"ה יפרוש חופתו על המקום המכובד, הוא בית-המקדש.

 

וכך, שמחת החתן, הכלה וכל הקרואים אינה אלא שמחת הישועה של אחרית הימים, מהסוג המזוהה במפורש ב"ישעיהו" עם שמחת חתונה: "שוש אשיש בה' תגל נפשי באלוהי כי הלבישני בגדי ישע מעיל צדקה יעטני כחתן יכהן פאר וככלה תעדה כלֵיה." ("ישעיהו", ס"א, 10) ומעט מאד אחר-כך: "למען ציון לא אחשה ולמען ירושלים לא אשקוט (…) כי יבעל בחור בתולה יבעלוך בנייך ומשוש חתן על כלה ישיש עלייך אלוהייך." ("ישעיהו", ס"ב, 1, 5) אמרו אפוא: טקס החתונה הוא טקס של קירוב אחרית-הימים, בו הכלה היא גם ירושלים (וראו ב"חזון יוחנן" את תיאור טקס הנישואין המרהיב של ירושלים-של-מעלה).

 

אלא, שמתחת לחופת החתונה, החורבן עודנו שריר וקיים. ומהי שבירת הכוס אם לא ביטוי מיצגי קונקרטי לאזכור החורבן. ומכאן: "…הלבישו את החתן בגד לבן ונתנו אפר בראשו במקום הנחת תפילין. העין תעדה דמעותיה על ירושלים השרופה באש, והלב מתעורר בתשובה לזכר יום המיתה." (ש"י עגנון, "מחולת המוות")

 

יסתיים אפוא טקס-הקידושין, תקופל החופה כאומרת – בית-המקדש הפרוביזורי והמאולתר שלנו ישוב לו למחסן, ישובו הקרואים לביתם תשושי יין ופיזוז וכבדי כרס, ויתייחדו החתן והכלה על מיטת כלולותיהם. תמה הדמיית הגאולה; נשלם עוד רגע של אשליית גן-עדן; חזרנו כולנו אל חורבננו, מנת יומנו. עד לחתונה הבאה.

 

 

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: