עקידות שמשון? ואיה האיל?

            עקידות שמשון? ואייה האייל?

 

דווקא באתי אל שמשון עם תועפות סימפטיה,  נישא על גליה הגבוהים של הספרות – החל בפואמה הדרמטית – "מעשה שמשון" למשה חיים לוצטו וברומן – "שמשון" לז'בוטינסקי, המשך במחזהו של מוסנזון – "שמשון, קצין בצה"ל" (1968) וכלה בדוד גרוסמן –  "דבש אריות" (2006), ספרות שעטפה את שמשון בן-מנוח הדני בהומניזציות עתירות פסיכֶה. אף נשאתי במפרָשַי את שירו של דוד אבידן מתחילת שנות ה- 60, "שמשון הגיבור", בו נכתב, בין השאר: "כל השערים היו סגורים בפניו./ אורך שערותיו עמד ביחס הפוך/ לאפשרויותיו החברתיות./ הוא היה בחור מוצק, אך בודד מאד." וכיצד יכולתי לשכוח את "אהבת שמשון" של לאה גולדברג, עם השורות הפרֶה-גרוסמניות כל-כך: "ואולי גם הוא לא ידע/ כי דינו דין נזיר והוזה./ כי פשוט כְּפתרון כל חידה/ לבבו השָביר בֶּחזֶה."

 

וכך נמצאתי לי גולש מעדנות אל עבר האופק המדומה של "עקידות שמשון": בשוֹרת ההולדה של המלאך בנוסח ביקור שלושת המלאכים אצל העקרה האחרת מאלוני-ממרא; עליית המלאך השמימה "בלהב המזבח" (הלהב – להבה, ועלייתו של המלאך היא המרת הגדי, מעין וריאציה על עקידת יצחק); ארבע כבילותיו-עקידותיו של שמשון והיחלצויותיו מעשה הוּדיני – כל אלה אשרו, לכאורה, שמשון בבחינת יצחק מזן אחר.

 

אלא, ככל שנסחפתי אל ההשוואה המופרכת כן התחוורה לי טעותי לעומקה וכן התנהרה לי סלידתי מאותו גברתן מצרעה, שהצטיין בטבח יצירתי של פלשתים, יהודים ושועלים.

 

ראשית ההתפכחות בהתמקדותי העיקשת בַמושג "נזיר אלוהים". שלא כדוד גרוסמן, למשל, שפירש "נזיר" כ"זָר" ובחן את זרותו של שמשון כביטוי לדמות מיוסרת בעלת רגישות נפשית מורכבת, אני מבקש להתעכב על הרובד התיאולוגי של מושג הנזיר, לנסות להאירו במידת ההחשכה שמקורותינו החשיכו את המושג, ודווקא לאור הפשר המודחק של הנזירות היהודית, ולו "נזירוּת שמשון", כלשון התלמוד – אבקש להציג את שמשון כשרירן, בריון, תעלולן אכזרי ואלים, ובקצרה – "גולם" בחסד אלוהים. צא ולמד: מה שהחל בסימפטיה, סופו אנטיפתיה גדולה.

 

וכבר עכשיו אתהה ביני לבין עצמי: האם לְגולם יש תת-הכרה? וכבר עתה אתמה איזה מין אלוה הוא זה הדן אדם לגולמיות שמהלכה כאבים וסופה טרגדיה גדולה, אשר גם פיצוי-איוב אין בסוֹפָה.

 

לא המשנה, לא התלמוד ולא אינסוף הדיונים המאוחרים יותר ב"תורת הנזיר" ("במדבר", ו') – אף לא אחד מאלה ניסה לעמוד על שאלת המניע לבחירתו של אדם בנדר הנזירות. תופעת הנזיר היהודי, המתנזר משתיית יין, מאכילת ענבים ומוצריהם, הנזהר מטמאות מתים ונמנע מגזיזת (עד גילוח) השיער – התופעה הזו מוצגת במקורותינו כמין נתון סוציולוגי מובן מאליו, ומן הסתם, שגור, אף כי מוגבל, ומעל לכל – סתום. חז"ל יתפלמסו על שאלות של משך תקופת הנזירות, של סוג הקורבנות שאמור להקריב נזיר שחטא בטמאות, על הקורבנות שנדרש להם מחמת הפסקת נזירותו וכו' – אך דבר לא נדע על מעלת קדושתו או אי-קדושתו של הנזיר ועל טעם נדרו. כך, שאלה מסקרנת בדבר ההבחנה בין "נזיר עולם" לבין "נזיר שמשון" זוכה במשנה ובתלמוד אך ורק לתשובה הלכתית: "נזיר שמשון", להבדיל מ"נזיר עולם", לא יקל בתער את כובד שערו, ואם נטמא למתים – לא יידרש להקריב קורבן טומאה.[1] ולא נמקו חז"ל פשר סלחנות זו.

 

יחזקאל קאופמן פתר את סוגיית נזירותו של שמשון במונח "נזיר מלחמה". לפי פרשנותו לספר "שופטים"[2], רווחו בתקופת שפוט-השופטים "נזירי מלחמה" שנדרו לצמח שערם ולהימנע מיין (ואף המילה "פרעות", טען קאופמן, מקורה בפרע-השיער של הנזיר). מכאן, ששמשון אינו אלא בעל מקצוע מסוים, שנדרו סקטוריאלי ותו לא. כמו חף מושג הנזירות מכל התחייבות רוחנית טרנסצנדנדטלית.

 

לא מקובל עלי. אני משוכנע בזיקה שבין הגבלת עצמך במו נדרך, במו קורבן הויתור התובעני (אשר גם אם אין בו משום ייסורים, כרוכה בו מידה של סבל), ובזיקה שבין כל זה לבין אידיאל עליון שלמענו מוקרב הקורבן. אין לי ספק, שאדם הנודר להימנע משתיית יין ומגילוח שיערו משייך את עצמו לסקציה של אחרים שהקדישו עצמם לערך נשגב כלשהו, ולו לפרק זמן קצוב, ולו כנדר של תודה. שלא בדיאטה ובאופנה עסקינן, כי אם בסימני התקשרות לחובה נעלה. ומעל לכל, שקורבן הגוף תכליתו העצמת כוח הרוח. וכי מקרית היא הקִרבה בין דיני נזיר לדיני כהן (כאשר דיני נזיר מחמירים יותר בהוסיפם את צו גידול השיער!)? וכי מקרה הוא שבבית המקדש נמצאה "לשכת הנזירים", בה היו נזירים מבשלים שלמיהם ומגלחים שיערם?[3] נזירות, אני מתעקש, היא קטגוריה דתית.

 

ובתוקף הבנתי זו את מושג הנזיר, וטרם אמרנו "נזיר אלוהים" (כהגדרת שמשון את עצמו – ט"ז, 17), אכזבתי המרה משמשון. הנה כי כן, אני מהרהר בנזיר האחר המפורש בתנ"ך – שמואל בן חנה ואלקנה: אף הוא נזיר-עולם ואף הוא נידון לנזירות טרם לידתו (חנה: "ונתתיו לה' כל ימי חייו ומורָה לא יעלה על ראשו." – "שמואל א'", א', 11). והנה, שמואל, להבדיל משמשון, עובר את המהפך הגדול מ"כי מה' שאִלתיו" (שם, א', 20) ל"שָאוּל לה'" (שם, א', 28). שכן, לעומת גופניותו האטומה של שמשון, שמואל משרת את ה' מילדות. לעומת שמשון, המבלה ושב ומבלה בערי הפלשתים – בא אל זונה פלשתית, מתאהב בנשים פלשתיות, מתרועע עם פלשתים ומתגרה בהם – שמואל מובא אל בית ה' בשילה ושם הוא גדֵל אל ייעודו הרוחני-דתי: "ויגדל הנער שמואל עם ה'." (שם, ב' 21). ועוד: "והנער שמואל הולך וגדל וטוב עם ה' וגם עם אנשים." (שם, ב', 26) ועד לשיא: "ויקרא ה' אל שמואל ויאמר הנני." (שם, ג', 4)

 

הרי לנו נזיר שחייו קודש, והקודש לה' הוא מימוש נזירותו. כנגד זאת, מה בין שמשון לאלוהים? כשצולחת עליו "רוח ה'" הוא אך מפגין את כוח שריריו – משסע ארי, שוחט שלושים פלשתים, מנתק כבלים וכו'. וכשהוא פונה אל אלוהים, וזאת באורח נדיר למדי – פעמיים בלבד – הוא עושה זאת כתחנונו של צמֵא למים וכבקשתו האחרונה של נידון, שם בין עמודי מקדש-דגון. במילים אחרות, אלוהים מְתַקשר עם שמשון אך ורק באמצעות גופו של המתוקשר, ואילו שמשון מְתַקשר עם אלוהיו אך ורק בערוץ של בקשות גופניות. אין זה שמשון של עבודת קודש, אף לא שמשון של מסר מוסרי כלשהו, שלא לומר תיאולוגי.

 

אני מהרהר, לצורך השוואה נוספת, במקרהו של נזיר יהודי אחר, נזיר דרומי, נרקיס עברי, שעליו מדווח התלמוד: "אמר (רבי) שמעון הצדיק. (…) פעם אחת בא אדם אחד נזיר מן הדרום, וראיתיו שהוא יפה עיניים וטוב רואי וקווצותיו סדורות לו תלתלים, אמרתי לו: בני, מה ראית להשחית את שערך זה הנאה? אמר לי: רועה הייתי לאבא בעירי, הלכתי למלאות מים מן המעיין ונסתכלתי בבבואה שלי, ופחז עלי יצרי ובקש לטורדני מן העולם, אמרתי לו: רשע! למה אתה מתגאה בעולם שאינו שלך, במי שהוא עתיד להיות רימה ותולעה? העבודה, שאגלחך לשמים! מיד עמדתי ונשקתיו על ראשו, אמרתי לו: בני, כמוך ירבו נוזרי נזירות בישראל…"[4]

 

מה מלמדנו הנזיר היפה מן הדרום? הוא מלמדנו פרק באנטי-נרקיסיזם ובשלילת חמדת הגוף. גילוח לשמים: גילוח לשם שמים! סתירה מיידית לאותו נזיר מן הדרום יהיה, כמובן, אבשלום ארוך-השיער (200 שקלים באבן-המלך שָקַל שיערו, כשגלחו), אשר לא חז"ל אחד ולא שניים ייחסו לו נזירות.[5] שאבשלום הוא דוגמא מובהקת לנסיך גנדרן, המודע למעמדו וליופיו הנדיר ("וכאבשלום לא היה איש יפה בכל ישראל להלל מאד מכף רגלו ועד קדקודו לא היה בו מום." – "שמואל ב'", י"ד, 25), וחמור מכל – סובל מעודף יוהרה: "…ויעש לו אבשלום מרכבה וסוסים וחמישים איש רצים לפניו." (שם, ט"ו, 1)

מותו הנורא, כשהוא תלוי בשיערו בסבך עץ האלה, כמו מענישו על רהב שיערו וכל השאר, והוא מקרה נוסף, לאחר שמשון, של מות נזיר בְדין שיער (וכבר הישווה נתן זך בין שערות שמשון ואבשלום בשירו "את שערו של שמשון" מסוף שנות החמישים). ואכן, דומה שגם שמשון אינו צובר נקודות רבות לזכותו בהשוואתו לנזיר מן הדרום: ששמשון אינו סובל מעודף צניעות. תעלול הזזת שער-עזה עד להר-חברון הוא, לא רק מפגן השפלה, אלא גם מפגן כוח. לכל אורך חייו נמשך שמשון למפגני כוח, מרביתם עונשים קולקטיביים ברבריים ונעדרי כל פרופורציה לחטא שחטאו נגדו: שחיטת שלושים פלשתים תמימים על שום סקרנותם התחבולנית לפתרון חידה?! הצתת שדות פלשת (ושריפת שלוש-מאות שועלים על לא עוול בכפם) מחמת נתינת אשתו בידי אביה לאחר?![6] השמדת אלף (!) אנשי יהודה בלחי-החמור, על שום שחפצו להסגירו לפלשתים?! ואפילו המפגן האחרון, הניצב בשורה אחת עם מגא-פיגועים טרוריסטיים נוסח זמננו. אין ספק: שיכרון כוח מעל ומעבר לכל מידה ולכל שיקול מוסרי. בין השאר, לא ברור לקורא ספר "שופטים" כיצד זה שזכה שמשון להפוך שופט על ישראל למשך עשרים שנה. אני נוטה להניח, שבכוח גופו ובאימה שהטיל (טבח אלף הקרובים מיהודה אפשר ששיחק לידיו) – בזכות אלה כבש את המשרה.

 

לא, שמשון אינו מכיר את הדילמה של "פחז עלי יצרי", נוסח הנזיר מן הדרום. כי שמשון אינו חדל להיות מונע על-ידי יצריו ונשלט על ידם, מיצר-מין ועד יצר-נקם. מה חלוּק אני אפוא על אריה סיון, שסיים את שירו, "שמשון היה הולך", בשורות: "ולוּ בירושלים הוא, הלא/ היה נכנס בשערי ערי-פלשתים, רוכב עני על חמורו,/ נזיר ירושלמי ענו/ אורג כתרים, כתרי מלכות-/שמים משערו."

 

כי, ככלל, אני תופש את שמשון כגוש-בשר החף מתבונה ורוח. טיפשותו זועקת מהחידה התמוהה שהוא חד ביום חתונתו (וכי איזו מין חידה היא זו המיוסדת על התרחשות פרטית, מקרית וחריגה שאירעה לחידונאי?!); טיפשותו אף גוברת משאינו מסיק מסקנה מעשית מתעלוליה החוזרים של דלילה (וכי מי לא היה נס על נפשו מפני גברת עקדנית ובוגדנית השבה וממיטה פלשתים על בן זוגה). באומרנו "גולם", כוונתנו לישות גופנית מאסיבית ועתירת-כוח המשמשת כלי-עונשין בידי ישות רוחנית נעלה – יהיה זה הקב"ה או המהר"ל מפראג. רוחניותו של הבורא והמפעיל את הגולם היא בדיוק זו המגדירה את היעדר רוחניותו של הכלי הגולמי. ולכן, לעניות דעתי, אפילו למעלת הרב רפאל הלפרין לא הגיע שמשון: שהראשון אמנם יכול היה לאריה בסוגר, ואף הכריע גברתנים גויים בתעצומות שריריו, אך זכה להמיר גוף בקודש של החוזר בתשובה, עוד בטרם החל מנפץ משקפיים בפרסומות רדיו…

 

שמשון, אני מבקש לטעון, נמצא בשוּרָה אחת עם פיגורות ברוטאליות המאכלסות את ספר "שופטים" – החל ביפתח הגלעדי, המעלה לקורבן את בתו, וכלה באנשי שבט דן (חבריו של שמשון מצרעה ואשתאול) הטובחים בבני ליש התמימים והשלווים ובדרך אף גונבים את פסל-מיכה ואת כוהנו הלויי. לא אחזור כאן על סלידתי מדמותו של גדעון העפרתי, שבעוונותי נקראתי על שמו, וגם לא אפרט תיעובי את נעיצת היתד ברקת האורח הנם בביתך והנימנה על אנשי שלומך (אם שכחנו, שלום שרר בין בית הקיני לבין יבין מלך חצור, מפקדו העליון של סיסרא – "שופטים", ד', 17). וטרם אמרתי אונס ושחיטת אורחת תמימה אחרת, הפילגש הנמה בגבעה הסמוכה לירושלים. אקרא רק להקמת וועדת חקירה לבחינה מחודשת את צירופו המקומם של ספר "שופטים" לתנ"ך…

 

מה שמחזירנו אל "עקידת שמשון", בה פתחנו. שמשון נכבל, לא נעקד. כי כבילותיו החוזרות חפות מכל שמץ של מבחן אמוני, מבחן אלוהי, ובמידה רבה, שמשון – "נזיר אלוהים" – מתגלה כהיפוכו של אביר אמונה: אָמוּן אֵבֶר. ולכן התשובה המתבקשת על השאלה המתבקשת: הכיצד זה שאלוהים, פטרונו הגדול של שמשון ומי שדאג לספק לו מים במדבר, הכיצד זה שאלוהים לא שלח אייל לעבדו? הן יכול היה אלוהים הכל-יכול להשיב לשמשון את מאור-עיניו, ולפחות לשגר ארי זלעפות – מין Lion King – לתוך מקדש דגון, לקרוע לגזרים את העכו"מים ולשאת על גבו אלי דרור את גיבורנו לצלילי האופרה "שמשון ודלילה" של סֶנסָאן… אך, לא: אלוהים אינו שולח אריה לשמשון, אף לא אייל, כי שמשון הוא גולם שעשה את שלו. הכלי תפקד ועתה אין עוד חפץ בו. שימש בבחינת משָמֵש נטו (לפיכך, אל תאמרו "שמשון" כי אם שַמָשון…). שִמשון-שַמָשון עשה את שלו, שִמשון-שַמָשון יכול ללכת.

 

מה פלא שאני כה מזדהה עם שירו המוקדם של יהודה עמיחי, "שמשון", הנפתח בשורות: "כל שבועיים אני הולך/ להסתפר./ כל שבועיים/ כוחי סר ממני."


[1] משנה, מסכת נזיר, פרק א', משנה ב'.

[2] יחזקאל קאופמן, "ספר שופטים", קריית ספר, ירושלים, 1962, עמ' 132-131.

[3] משנה, מסכת מידות, פרק ב', משנה ה'.

[4] תלמוד בבלי, מסכת נדרים, דף ט', ע"ב.

[5] ראו, למשל, "במדבר רבה (וילנא)", פרשה ט'.

[6] ולזכות החותן ייאמר, שהציע לשמשון את אחותה הצעירה של בתו, האישה הגזולה (ט"ו, 2).

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: