על מה נהרגו הבנים?

               על מה נהרגו הבנים?

 

כיון שבבנים עסקינן, נפתח בכבודה של האם: "ויקח אהרון את אלישבע בת עמינדב אחות נחשון לו לאישה…" ("שמות", ו', 23). הנה היא האם, אלישבע, אישה רבת זכויות ורבה אף יותר בייחוסין. כדברי הרמב"ן: "ויקח אהרון את אלישבע בת עמינדב כאשר הזכיר אם הנביאים לכבודם ולומר שהיא בת לוי איש צדיק, ונרמז שנעשה בה נס, כן הזכיר אם הכהונה שהיא מיוחסת מזרע המלוכה, אחות הנשיא הגדול…". שמחות רבות ידעה אלישבע בחייה עתירי הכבוד. רבינו בחיי סיפר: "אלישבע בת עמינדב: אין לך איש ואישה בעולם שראתה שמחות גדולות כמותה, שראתה בעלה כהן גדול ומשה אחי-בעלה מלך ונביא ושני בניה סגני-כהונה ואחיה נחשון בן-עמינדב ראש לכל נשיאי ישראל…". וכה רבה הייתה שמחת אלישבע, זו האישה המוצלחת, עד כי המשילוה חכמינו לאשת חייל השוחקת. ככתוב ב"מדרש משלי": "עוז והדר לבושה ותשחק ליום אחרון, זו אלישבע בת עמינדב שראתה ארבע שמחות ביום אחד."

 

רבות היו מעלותיה של אלישבע, אם הבנים: "אלישבע מלכות יונקת מז' מידות", נכתב ב"ספר אור נערב". ואוסיף הרמ"ע מפאנו (הוא הרב מנחם עזריה) ב"ספר גלגולי נשמות": "קמחית היא אלישבע בת עמינדב אשת אהרון. כל קמחייא קמח וקמח דקמחית – סולת." ללמדנו, שמשכמה ומעלה הייתה אלישבע: שלא כקמח המצוי הייתה, כי אם איכותית כסולת. לא לחינם, הושוותה אלישבע לבת-שבע, אם-שלמה, ויצאה כשידה על העליונה. ב"זוהר" קראנו: "…ראויה הייתה בת-שבע לדוד מיומא דאתברי עולמא (מיום שנברא עולם), ראויה הייתה אלישבע לאהרון מיומא דאתברי עלמא. מה בין האי להאי? (…) אלישבע דאתחברא בחסד, בת-שבע לדינא…". אלישבע בסימן ספירת החסד, ואילו בת-שבע בסימן ספירת הדין. "ספר פרדס רימונים" אישר: "…שהמלכות נקראת אלישבע כי היא יונקת משבע מידות עליונות. ויש חילוק גדול בין שבת-שבע לאלישבע, כי אלישבע נקראה מצד החסד ובת-שבע מצד הגבורה…". ופסקו מקובלי "שער הפסוקים": "ונמצא כי אלישבע ובת-שבע הכל בחינה אחת, ושתיהן בחינת רחל נוקבא דזעיר-אנפין הנתקנת על-ידי החסד שהוא אהרון הכהן, שושבינא דמטרוניתא (שושבין השכינה), כנזכר בספר הזוהר. אבל יש שינוי ביניהם, כי בת-שבע (…) אינה מתוקנת (…) ואלישבע יש בה אותיות א"ל לרמוז שהיא מתוקנת כבר על-ידי החסד."

 

אלא, שגם בשלמותה של אלישבע נבקע סדק, שסופו היה רע ומר. ומשבא ר' שלמה הורוביץ, בעל "ספר השל"ה הקדוש", לרומם, לפאר ולקלס את אלישבע, נמצא מקצץ בנטיעותיה: "…שאהרון הוא בסוד אדם הראשון; לפי הנראה גם אלישבע בסוד חווה, וחווה חטאה בראיית העין ותרא כי טוב העץ למאכל, ומחמת זו תתאווה לכבוד, ומזה נמשך הקליפה שהנשים שחצניות (ירושלמי שבת ו' א')." האם גבה לבבה של אלישבע מרוב ייחוס וכבוד?

 

                                      *

מכה קשה ואיומה ניחתה על אלישבע והביאה לתפנית דרמטית בעלילת חייה החוגגים: שני בניה, נדב ואביהוא, הומתו ביד אלוהים. היו אלה שניים מתוך ארבעה בניהם של אהרון ואלישבע: "…נדב ואביהוא אלעזר ואיתמר בני אהרון." ("שמות", כ"ח, 1; וקודם לכן, ו', 3) צמד בני הכוהן הגדול, נדב ואביהוא, נהנו ממעמד רם, זכו לכבוד רב ואפילו תפארת בגדיהם זכתה לפירוט: "ולבני אהרון תעשה כתונת ועשית להם אבנטים ומגבעות תעשה להם לכבוד ולתפארת. והלבשת אותם את אהרון אחיך ואת בניו אתו ומשחתָ אותם ומלאתָ את ידם וקדשתָ אותם וכהנו לי…" (כ"ח, 41-40) בהתאם, בדברי אלוהים למשה בראש הר סיני מחוברים אהרון ובניו בחיבור פולחני חוזר, במקשה אחת של טקסים – רחצה, הלבשה וכו' – "ומלאתָ יד אהרון ויד בניו." (כ"ט, 9) ומאוחר יותר: "ומשחת אותם כאשר משחת את אביהם וכיהנו לי והייתה להיות להם משחתם לכהונת עולם לדורותם." (מ', 15) הכוונה, נדגיש, לאותם השניים, לנדב ולאביהוא. שכן, לשני הבנים האחרים של אהרון ואלישבע יועדו תפקידים אחרים, דוגמת הפקדת הפיקוח על מלאכת המשכן "ביד איתמר בן אהרון הכהן." (ל"ח, 21)

 

אלא, שאז מתרחש המעשה, המפנה האריסטוטלי ("פֶּריפיטֵיאָה") בטרגדיה של אלישבע, הצונחת מהצלחה לכישלון: ביום השמיני לחנוכת אוהל-מועד, בשיאו של טקס הקרבת הקורבן, המנוהל בידי משה, אהרון ושני בניו ("ויקרא", ח'), לאחר שדם הקורבן נמרח על תנוך-אוזנם הימינית ועל בוהנות ידם ורגלם הימינית, ולאחר שהותז הדם על בגדיהם, ולאחר שאכלו הכוהן ובניו מהבשר והלחם בפתח האוהל (מקום בו נצטוו לשבת למשך שבעה ימים – "ושמרתם את משמרת ה' ולא תמותו…" – ח', 35) – באותו יום שמיני קרה מה שקרה: אהרון ומשה מצווים בידי משה להקריב את קורבן עגל החטאת, ולאחר מכן, את קורבנות העולה והשלמים של השור והאייל. נדב ואביהוא מבצעים את הטקסים על סך כלליהם ודקדוקיהם ("ויקרא", ט'). ואז: "ויקחו בני אהרון נדב ואביהוא איש מחתתו ויתנו בהן אש וישימו עליה קטורת ויקריבו לפני ה' אש זרה אשר לא ציווה אותם. ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם וימותו לפני ה'." (י', 2-1)

 

מדהים. שני הנערים הנבחרים, שנמשחו וקודשו ככוהני-משנה ראשיים במשכן, מומתים באש (בברק, ככל הנראה) רק משום שהשתמשו באש רגילה ולא באש שיצאה מאת ה', משמע שירדה משמים, ו/או משום שהקריבו קטורת שלא נצטוו עליה בסדר עבודת היום. האם זוהי סיבה ראויה לקטילת הנערים הלהוטים? וכי מישהו הזהירם לבל יהינו לעשות זאת? וכי עשו זאת בכוונת זדון כלשהי? הניתנה  להם זכות שימוע? ניסיון להסבר מובא על-ידי רבינו בחיי (על "ויקרא", א', 7): "…שאפילו נדב ואביהוא שאין בכל ישראל למעלה מהם אחר משה, טעו במשמעות לשון ונתנו (כי פירשו "ונתנו" כ"וישימו אש מהחוץ על המזבח"/ג.ע) וטעותם הייתה סיבה להם שהביאו אש זרה מן החוץ ונענשו בחיוב מיתה, כי אמרו שכשאמר משה מפי הגבורה ונתנו בני אהרון הכהן אש, פירושו שישימו על המזבח אש מן החוץ ולא חשו בזה שישאלו למשה והגיע להם העונש הזה…"

 

רוצה לומר, חטאם האיום והנורא של נדב ואביהוא, מהיקירים שביקירי בני ישראל, היה שלא שאלו את פי משה ופירשו את הצו האלוהי בפירוש אישי. ובמילים אחרות: זה החורג משהו מלשון רבו – חייב מיתה. לא מתקבל על הדעת. חרף החומרה הדתית היחסית שבאלתור פרשני עצמאי במסגרת של מערכת צווים נוקשים, אנו נדהמים מהיעדר החסד בתגובתו של הקב"ה. יכול היה להזהיר את כוהניו הצעירים, יכול היה להענישם באינספור עונשים שאינם טרמינאליים, אך לחסל את שני הצעירים חסרי-הניסיון, פרחי-כהונה בימים הראשונים לכהונתם חסרת התקדים?! וכלום זה היחס הנאות כלפי אביהם, הכוהן הגדול? והאם זה היחס הנאות כלפי אמם, אחות נשיא שבט יהודה ואישה דגולה בזכות עצמה? ואפילו, הזה יחס נאות כלפי דוד משה?  והקטרת הקטורת – לא רק שאינה פסולה, אלא שהיא אף נדרשת במשכן ה', ורק שימושה כניחוח פרטי נאסר באיסור-מוות. ללמדנו, שגם אם לא צוו הנערים להכין את הקטורת, לא היה במעשה שעשו משום טאבו. שהרי, ב"במדבר", פרק ט"ז, בסיפור פרשת קורח, נקרא על עדת קורח ועל אהרון הנוטלים מחתות בידיהם, נותנים בהן אש ושמים עליהן קטורת. ואם ייענשו בני קורח, לא על החטא-לכאורה של הקטורת ייענשו. וגוברת, לפיכך, התמיהה: על שום מה ולמה חוסלו שני בני אהרון באורח כה זועם ונחרץ.

 

נציין דבר נוסף: בסוף פרק ל' נקרא על ציווי אלוהי מפורט למשה בנושא… הכנת קטורת: "והקטורת אשר תעשה במתכונתה לא תעשו לכם קודש תהייה לך לה'. איש אשר יעשה כמוה להריח בה ונכרת מעמיו." (ל', 38-37)  הנה כי כן, הקטורת רצויה.

 

חייב להימצא הסבר נוסף לעונש הבלתי מידתי הזה. אני מוצא אותו בספר "שמות" פרק כ"ד. תחילת הפרק: "ואל משה אמר עלה אל ה' אתה ואהרון נדב ואביהוא ושבעים מזקני ישראל והשתחוויתם מרחוק. וניגש משה לבדו אל ה' והם לא יגשו והעם לא יעלו עמו." (פסוקים 2-1)  הציווי האלוהי חד-משמעי: רק למשה מותר לעלות עד פסגת הר סיני ולפגוש באל. האחרים יעלו רק חלק מהדרך ויעצרו היכן-שהוא במדרון העליון. מה מופתעים אנו, לפיכך, לקרוא בהמשך הפרק את הדברים הבאים: "ויעל משה ואהרון נדב ואביהוא ושבעים מזקני ישראל, ויראו את אלוהי ישראל ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר וכעצם השמים לטוהר. ואל אצילי בני ישראל לא שלח ידו ויחזו את האלוהים ויאכלו וישתו."    (פסוקים 11-9)

 

הכיצד? הן זמן קצר קודם לכן התרה אלוהים במפורש באוזני משה: "רד העד בעם פן יהרסו אל ה' לראות ונפל ממנו רב." (י"ט, 21) זאת ועוד: מספר פסוקים בלבד קודם למבט המפתיע בהוד השמימי העליון, קראנו הוראה אלוהית הפוכה בתכלית: "ואל משה אמר עלה אל ה' אתה ואהרון נדב ואביהוא ושבעים מזקני ישראל והשתחוויתם מרחוק. וניגש משה לבדו אל ה' והם לא יגשו והעם לא יעלו עמו." (כ"ד, 2-1) והנה, שבעה פסוקים לאחר מכן, מהינים להם אהרון ושני בניו ושבעים הזקנים לטפס לפסגה, להישיר מבט אל כבוד האל ואל מקומו השמימי הספירי, ולא רק זאת בלבד שלא שילמו מיד בחייהם, אלא שסיכמו את האירוע באכילה ושתייה. משהו אינו ברור, מה גם שמיד לאחר מכן, שבים משה ויהושע לטפס אל הפסגה, אך הפעם רק משה עולה: "ויקם משה ויהושע משרתו ויעל משה אל הר האלוהים. ואל הזקנים אמר שבו לנו בזה עד אשר נשוב אליכם והנה אהרון וחור עמכם…" (כ"ד, 14-13). מסתבר, אם כן, שהזקנים רצו לשוב ולעלות אל המקום המרהיב, אך הדבר נמנע מהם (וגם מאהרון).

 

למי התכוון הכתוב באומרו: "ואל אצילי בני ישראל לא שלח ידו…"? הפרשנות הפופולארית עונה: "אצילי בני ישראל – הם זקני העם שעלו אל ההר." (פירוש ש.ל.גורדון, "תורה", מסדה, תל-אביב, עמ' 98) כיון שכך, לא נותרו אלא הכוהן הגדול ובניו שעברו על האיסור: "כי ביום ראותך פני תמות" ("שמות", י', 28). על אהרון, נדב ואביהוא נגזר שימותו בדין חטאם הנורא. אהרון יקבל עונשו בהר-ההר; בניו קיבלו עונשם ביום השמיני של חנוכת המשכן. לא רק על חטא האש הזרה נענשו, כי אם בעיקר על התבוננותם באל. במה זכו שבעים הזקנים? לאל פתרונים.

 

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: