עונשו המר של עידו

                 עונשו המר של עידו

 

הסיפור די מדהים: איש-אלוהים אנונימי מגיע מיהודה לבית-אל, שם זובח ירבעם בן-נבט, מלך ישראל, לפסל-עגל שאותו הציב במקדש המקומי כאלטרנטיבה למקדש הירושלמי של רחבעם בן-שלמה. יום של חג פגאני בבית-אל, טקס הקשור אולי לחג האסיף, אירוע בו נוטלים חלק המונים. בינות לכל אלה, מפלס דרכו אותו זר, איש-אלוהים, ההולך וקרב אל המזבח (ואל המלך הניצב מעליו) והוא קורא בקול: "מזבח מזבח" (חז"ל: הציון הכפול נועד להחיל את הדברים, הן על מזבח-העגל בבית-אל והן על זה שהקים ירבעם במקדש אשר בדן). איש-האלוהים מנבא למלך הניצב מופתע מולו על הולדתו העתידית של יאשיהו לבית-דוד, מי שימלוך וישרוף על המזבח את גופות כוהני הבמות. כאות מופת לאמת-נבואתו זו, מבטיח איש-האלוהים שהמזבח עומד לקרוס "ונשפך הדשן אשר עליו." ("מלכים א'", י"ג, 3) מששומע ירבעם את הדברים החצופים הללו, הוא שולח ידו לצוות על מעצרו המיידי של האיש, אלא שזרועו של המלך לוקה בשיתוק זמני, בעוד המזבח אכן קורס והדשן – הלא הוא אפר הבשר והחֵלב – נשפך ממנו ארצה.

 

עד כאן חלקו הראשון של הסיפור. וכבר עתה, מלבד שאלת מסתוריותו של איש-האלוהים, מתבקשת השאלה: מה פתאום יאשיהו? את התשובה נמצא רק לקראת סיום "מלכים ב'", לאחר אינספור מלכים שמלכו ביהודה ובישראל. שיהיה זה בימיו של יאשיהו, מלך יהודה, שספר התורה האבוד יימצא בבית-המקדש בירושלים. יאשיהו יקרא את הספר באוזני העם, יאשרר ברוב-טקס את הברית שהופרה בין עם-ישראל לבין אלוהיו ויפתח במפעל ניתוץ כל הבמות שניבנו ברחבי יהודה וישראל. "וגם את המזבח אשר בבית-אל הבמה אשר עשה ירבעם בן-נבט אשר החטיא את ישראל גם את המזבח ההוא ואת הבמה נתץ וישרוף את הבמה הדק לעפר ושרף אשרה." ("מלכים ב'",כ"ג, 15) באותה הזדמנות, מוציא יאשיהו את שלדי הכוהנים (שאינם מבני הלויים, כי אם כוהני במות), הקבורים בחלקת הכוהנים אשר בהר, ושורף אותם על המזבח המנותץ ("ועצמות כוהנים שרף על מזבחותיהם…" – "דברי-הימים ב'", ל"ד, 5), בעודו מקפיד שלא לגעת בעצמות איש-האלוהים הקבור אף הוא במקום ("מלכים ב'", כ"ג, 18-16).

 

הגם שמדובר בנבואה שתגשים את עצמה רק מאות שנים לאחר ימי ירבעם, ולמרות שירבעם אינו יודע מיהו אותו יאשיהו, המצוין בדברי ההלך הנוכרי שלנגדו, ומתי יוולד אותו יאשיהו ומתי ימלוך, בכל זאת, המסר המעיק והמאיים שבדברי ההלך שוכן בבשורת אובדן ההגמוניה של ישראל והחזרת העטרת ליהודה. סביר להניח, שירבעם המופתע משוכנע שלפניו ניצב אדם ממחנהו של יריבו הפוליטי הגדול, רחבעם, מלך יהודה. חשבו עתה על האומץ הנדרש מאותו איש-אלוהים לבוא ולהתייצב כך בפני המלך וההמון, בעיצומו של טקס חגיגי, ולהטיח דברי בלע באיש מספר אחד בישראל. הוסיפו לזאת את כושרו הנבואי רחוק-הטווח של איש-האלוהים הנדון, שהוא נביא של ממש. ועתה, הוסיפו לכל זאת את כוחו המאגי הפלאי של האיש, שברצונו משתק זרוע וברצונו משיבה לתקנה – והרי לכם אחד מהמרשימים יותר שבנביאינו. ואם שכחנו, בשם "איש-אלוהים" נקראו בתנ"ך משה, אליהו, אלישע ורק עוד קומץ אנשים. נותרת אפוא התמיהה: הכיצד שהוצנע האיש במקורותינו ונותר אך כאנקדוטה עלומה למדי שבמרכזה דמות אנונימית?

 

נמהר ונספר, שחז"ל זיהו באיש-האלוהים הנדון את החוזה יֶעדי, הנזכר בספר "דברי-הימים ב'": "ושאר דברי שלמה הראשונים והאחרונים הלא הם כתובים על דברי נתן הנביא ועל נבואת אחיה השילוני ובחזות יעדי החוזה על ירבעם בן-נבט." (ט', 29) החוזה יעדי אינו אלא הנביא עידו, סבו של הנביא זכריה, ומי שמוזכר מספר פעמים ב"דברי-הימים ב'". נאמץ, לפיכך, את גרסת חז"ל, ומכאן ואילך, נקרא לאיש-האלוהים בשם "עידו".

 

אך, סימני השאלה הולכים ומתרבים ככל שנמשך הסיפור בו פתחנו: כי עתה, משהתרשם ירבעם מהדמות האסרטיבית הניצבת מולו והזמינו לסעוד עמו בארמונו ואף להעתירו במתנות (סביר שירבעם הבין שבפיגורה שכזו כדאי וראוי להשקיע) – סירב גיבורנו, עידו, בהסבירו שאלוהים ציווהו לא לאכול ולא לשתות, ויתר על כן, שלא לחזור בדרך בה הגיע לבית-אל (מירושלים?). וכך עושה עידו: הוא עולה על חמורו ושב לביתו. עתה אנו קוראים על דמות חדשה – "נביא אחד זקן יושב בבית-אל" ("מלכים א'", י"ג, 11). איננו יודעים מיהו נביא זה, אך סביר שמדובר בנביא-שקר שהשלים עם הפגאניזציה של המקדש בבית-אל והוא פועל בחסותה. מסתבר, שנביא זקן זה שמע מבנו על אודות האירוע שאירע מול המזבח ביום החג והוא יוצא על חמורו לבקש את איש-האלוהים ולהזמינו לסעוד עמו בביתו. עידו, שאותָר בדרך, חוזר באוזני הנביא הזקן על האיסור שנאסר בו מפי אלוהים, אלא שהנביא אינו מהסס לְשָקֵר ולבדות סיפור על מלאך אלוהים שהתגלה בפניו ופקדו להזמין את איש-האלוהים לסעוד בביתו. כיון שעלה בידו של הנביא הרמאי לשכנע את עידו, שב האחרון לבית הנביא וסועד שם. על מעשהו זה מענישו הקב"ה בהודיעו לעידו: "לא תבוא נבלתך אל קבר אבותיך." (שם, י"ג, 22) ולא זו בלבד, אלא שמיד עם תום הארוחה, והוא בדרכו חזרה הביתה, מותקף עידו על-ידי אריה שממיתו.[1] הדבר המוזר הוא, שהאריה נמנע מלטרוף את גופת עידו, בה במידה שאינו תוקף את חמורו של הנביא, הניצב לו בוהה אצל נבלת אדונו.

 

עד כאן חלקו השני של הסיפור התמוה למדי. הקורא אינו יכול שלא לשאול: א. מדוע חשוב לו לאותו נביא זקן לטרוח ולהזמין אליו את איש האלוהים? ב. מה פשר התאכזרותו הרבה של הקב"ה, שכך בחר להעניש את נביאו, שהוטעה במזיד ועשה את שעשה בתום לב ובאמונה שלמה? כלום פס החסד מהאל גם כלפי בחיריו ונאמניו הגדולים?[2]

 

דומה, שהתשובה לשאלתנו הראשונה קלה: ככל הנראה, דיווח בנו של הנביא הזקן בהתרגשות לאביו על האירוע ועל הרושם שהותיר בירבעם. הנביא הזקן, שמעמדו אצל ירבעם כ"איש-אלוהים" עלול להתערער מחמת אותו אירוע, מבין ששומה עליו לעמוד על קנקנו של אותו נוכרי. בתור נביא-שקר, אל-נכון גם ביקש לדעת מהם ה"טריקים", תחבולות הקסם, בהם נוקט איש-האלוהים מיהודה. ולכן, טרח לאתרו ולהזמינו לסעוד עמו.

 

דווקא לאור סירובו של עידו להזמנה המפתה של ירבעם, מוחרפת התמיהה על קשיחות לבו של אלוהים: להוציא להורג את השליח הנבחר והאמיץ, ועוד לאחר שהלה סירב פעמיים להזמנות (והזמנתו של ירבעם הריהי פיתוי בלתי מבוטל!) ולאחר שהופל בפח על-ידי הנביא הזקן – הזהו צדק?! וכיצד זה שלא נביא-השקר נענש על חטאו, כי אם עידו התמים, נביא-האמת?

 

חלקו האחרון של הסיפור רק מגבב תמיהות על תמיהותינו. ובכן, הנביא הזקן מבית-אל שומע על שאירע לאורחו המסכן והוא שב וחובש את חמורו במטרה למצוא את גופת עידו. לזכותו יאמר, שלא רק שמצא את הגופה ובסמוך לה את האריה ואת החמור, אלא גם שלא נבהל מהאריה ואף טרח לקבור את עידו בחלקת הקבר האישית, השמורה לו, לנביא הזקן. "ויספדו עליו הוי אחי" (שם, י"ג, 30).[3] זאת ועוד: הנביא הזקן מצווה את בניו, שבבוא יומו, יקברוהו באותו קבר במחיצת עצמות עידו.[4] ומוסיף: "כי היה יהיה הדבר אשר קרא בדבר ה' על המזבח אשר בבית-אל ועל כל בתי הבמות אשר בערי שומרון." (שם, פסוק 32) שומרון, נזכיר, טרם נבנתה באותה עת, ומכאן שמדובר בנבואה מקורית של הנביא הזקן.

 

מהפך. הנביא הזקן הפך צדיק. הרמאי הפך לדמות מופת, אשר אף זוכה לכך שרוח הנבואה האלוהית מפעמת בו והוא מאשרר את נבואת עידו. לזאת נוסיף גילוי נוסף: במהלך הסעודה המשותפת בבית הנביא הזקן בבית-אל, מפתיע אותנו הכתוב במילים: "ויהי הם יושבים אל השולחן ויהי דבר ה' אל הנביא אשר השיבו." (שם, פסוק 20) משמע, עוד קודם להריגת עידו, הטעין אלוהים את נביא-השקר בכוח של נבואת אמת. מה פתאום? הכיצד?

 

בשלב ראשון, דומה שהזדעקותו של הנביא הזקן אל גופת עידו וקבורתו בקברו האישי אך תומכות במאווייו של הנביא מבית-אל לזכות במשהו מכוחו הפלאי של אורחו. אָמון על מאגיה עכו"מית, מאמין הנביא הזקן שבקבורה שותפת ובערבוב של העצמות יטעינו עידו המת בברכה שתשמשו בעולם הבא. אלא, שאין מנוס מההכרה, שאכן משהו קיצוני התהפך באותו נביא מבית-אל. אלוהים, שכה נפגע מהמרת פיו על-ידי עידו, נוטל ממנו את כוח הנבואה ומעבירו לאחר, ולו גם לנביא-שקר. עד כדי כך מגיע זעם האל. והשאלה מחריפה: מדוע עולל אלוהים לשליחו את שעולל, בין בפסילתו כנביא, בין בהריגתו האכזרית ובין בשלילה ממנו את זכות הקבורה בקבר-אבותיו? מה הרתיחו כה? אין זאת אלא, שמשהו בציווי שציווה אלוהים – לא לאכול ולא לשתות – נושא עמו מטען כבד ותובעני במיוחד.

 

על כך שמהות הציווי האלוהי הנדון קשורה בסוגיית טומאה מרמזת תשובתו של עידו להזמנת הנביא הזקן: "ויאמר לא אוּכל לשוב אתָך ולבוא אתָך ולא אוכל לחם ולא אשתה אתך מים במקום הזה. כי דָבָר אלי בדבר ה' לא תאכל לחם ולא תשתה שם מים…" (שם, י"ג, 17-16)  "במקום הזה", "שם" – מילים שנועדו להדגיש את עניין איסור האכילה והשתייה במקום המזוהה כמקום טמא. טמאותה של בית-אל. טמאותו של אחד האתרים היותר מקודשים במסורת העברית לדורותיה – עוד מאז חלום יעקב. טמאותו של מקום ששימש, כשמו, ביתו של האל, עד שעולל לו ירבעם את אשר עולל. אלוהים, שגורש מביתו, אוסר על שליחו-נביאו לאכול ולשתות שם, משמע להתנהג שם כמו היה בביתו. ניתן להבין את זעם האל. גם זכור לנו, שדיני טמאות מחייבים מיתה. אך, עדיין נותרת התמיהה בעינה: הרי, ראוי היה שאלוהים ימית את ירבעם ואת כוהני בית-אל בטרם המית את נביאו. לכן, יש לחפש את המניע ברובד עמוק יותר.

 

אנו חוזרים לספר "שמות", פרק ל"ד, פסוק 28: משה, איש-האלוהים ואבי הנביאים, שוהה ארבעים יום וארבעים לילה בראש הר סיני, כותב על הלוחות את דברי האלוהים, "לחם לא אכל ומים לא שתה". הצום הוא ביטוי עליון של סיגוף, הקרבת הגוף לרוח והמסירות האנושית הגמורה לאלוה מתוך התגברות על עצמך. חילול צום קדוש עונשו מוות. כאשר טעם יונתן, בן המלך שאול, מיערת-דבש לאחר ששאול הורה – "ארור האיש אשר יאכל לחם עד הערב" – דינו מוות ("שמואל א'", י"ד, 44) בתנ"ך, אי-אכילה היא דבר שגוזר אדם על עצמו כשהוא מתאבל וכשהוא במחיצת הקדושה (שאול הנואש, עת בא להעלות באוב את הנביא שמואל). עזרא הסופר לא יאכל ולא ישתה לאות אבל על נישואי בני העם עם נשים נוכריות וכאות התקדשות עצמית לקראת חידוש הברית עם הקב"ה. גם דניאל אינו אוכל לאות אבל ("דניאל", א', 3). אני מבקש לומר: אלוהים ציווה על עידו, שליחו, לצום לאות אבל על חילול קדושת המקדש בבית-אל. אי-אכילה ואי-שתייה היא ציווי המעמיד את עידו במבחן הנאמנות העליונה לאלוה, ברית הנשמות עמו. אי-עמידה במבחן זה היא בגידה באל פגוע. ואין זה משנה אם עידו הוּלַך שולל אם לאו: שומה עליו לצום את צום-האבל ושומה עליו להתקדש בקדושת האינטימיות עם הקב"ה, נוסח משה הצם על הר סיני. איש-האלוהים לא עמד במבחן האלוהי. האל, שהעניק לו בנדיבות את כוח הנבואה והנס, הוא גם מי שמנער ממנו חוצנו. מאז ומעולם גזר אלוהים מוות על הפרת צו אי-אכילה (עוד מאז גן-עדן ועץ-הדעת: "כי ביום אוכלכם ממנו מות תמות" – "בראשית", ב', 17). אותו אריה טורף, ששלח אלוהים בדרכו של עידו, נמנע מלאכול את נבלת הנביא או לטרוף את החמור. אפילו הוא, החיה הפראית, התגבר על יצר האכילה. עידו הנביא לא התעלה לרוח הקדושה וברית הנשמות עם אלוהיו. על כך ישלם בחייו. אל תתעסקו עם אלוהים זועם.    


[1] אריות הרבו להלך באותה עת בהרי יהודה. זכור לנו האריה ששיסע שמשון; גם זכור לנו אותו אדם שנטרף על-ידי אריה כעונש על כך שמיאן להכות בן-נביאים ("מלכים א'", כ', 36); וכמובן, לא שכחנו את דוד ששיסע את הארי. מסתבר, שעידו שם נפשו בכפו עת בחר בדרך-לא-דרך לחזור בה מבית-אל לירושלים, מה שתורם להערכת אומץ הלב שלו.

[2] וכבר הבענו תמיהה דומה ביחס לאלוהים שקם להרוג את משה, הנמצא בדרכו ממדיין למצרים. וראה הפרק "מה שאירע שם בלילה ההוא".

[3] לפי ש.ל.גורדון, "הוי, אחי!" היא ראשיתה של קינה ידועה בעם, שמוזכרת גם אצל ירמיהו ("ירמיהו", כ"ב, 18).

[4] האם ייחל הנביא הזקן לנס שהתחולל בקברו של אלישע, שאליו הושלכה גופת אדם ואז היא קם האדם  לתחייה? ("מלכים ב'", י"ג, 21)

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: