סופיה אשת חיל

               סופיה אשת-חייל

 

העובדה הבולטת מכל ב"משלי" ביחס לפרשת "אשת-חייל" היא מיקומו של הנושא ממש בסיום המגילה. כמו הייתה "אשת-חייל" מין אפילוג או מסקנה או "אמת מוגבהת" של הספר כולו. להלן נבקש לטעון שאומנם כך הוא הדבר. כבר בפתח דברינו נודה: אנו באים לתמוך בפרשנותו של רש"י, שכתב: "אשת חייל היא התורה." (רש"י, משלי, פרק ל"א, פסוק ל"א) במונחינו אנו: אשת-חייל היא החוכמה.

 

האמת היא, שדמותה של האישה האלגורית אינה מָשַה מספר "משלי" לאורכו. כבר בפרק ב', מיד לאחר הצגת אתגר החוכמה ("להקשיב לחכמה אזנך תטה לבך לתבונה." – ב', 2), אנו מוצאים את דמות "האישה הזרה" (פסוק 16). זו ממשילה את הדרך הפסולה, היא דרך החושך ועשיית הרע מהפסוקים הקודמין (15-11). והרי לנו הקיטוב האלגורי בין החוכמה לכסילות.

 

האישה הזרה, או ה"נוכריה", היא האישה הבוגדנית, שמתק-שפתיה אינו צופן כי אם רמייה ורוע: "להצילך מאישה זרה מנכריה אמריה החליקה. העוזבת אלוף נעוריה ואת ברית אלוהיה שכחה. כי שחה אל מוות ביתה ואל רפאים מעגלותיה. כל באיה לא ישובון ולא ישיגו אורחות חיים." (ב', 19-16)  אנו שמים לב למושג הבית של האישה הנוכריה: "כי שָחַה אל מוות ביתה"; כלומר, מורידה את ביתה לתהומות שאול, הפכה את החיים בבית לגהינום. זוהי ניגודה האלגורי של "…תבונה תנצרכה להצילך מדרך רע…" (ב', 11). זוהי אותה חוכמה, נזכור, המוצגת כבר בפרק ג' במונחי "אשרי אדם מצא חוכמה ואדם יפיק תבונה. כי טוב סַחְרה מסחר כסף…" (ג', 14-13).  ומיד לאחר מכן, "יקרה היא מפני(נ)ים (ג', 15). ומאוחר יותר: "כי טובה חוכמה מפנינים." (ח', 11)  וכבר עתה אנו משווים את הפסוקים הללו לסגולותיה של "אשת-חייל", עליה ייאמר בפרק האחרון במגילה: "…ורחוק מפנינים מִכְרָה." (ל"א, 11)

 

הניגוד הקוטבי בין החוכמה, כאישה אלגורית מושלמת, לבין הכסילות, כאישה זונה אינו מרפה מספר "משלי". הוא מסביר את הניגוד הבונה את הפסוק – "איש אוהב חוכמה ישַמַח אביו ורועה זונות יאבד הון." (כ"ט, 3), בה במידה שמנמק את ההידרשות החוזרת לאישה הזרה בתחילתו של פרק ה'. שוב, גם כאן, מיד לאחר שבחי החוכמה ("בני לחוכמתי הקשיבה לתבונתי הט אזנך." – ה', 1), מופיעה הנוכריה ("בית נוכרי", יוגדר ביתה בפסוק 10) המפתה, זו בעלת מתק-השפתיים: "כי נופת תיטופנה שפתי זרה וחָלָק משמן חִכָה." (ה', 3) ופעם נוספת, זו האישה המובילה את קורבנות פיתוייה אל תחתיות שאול: "רגליה יורדות מוות שאול צעדיה יתמוכו." (ה', 5)  ואל תקרב אל פתח ביתה", מזהירנו הדובר (ב', 8).

 

ניגודה הגמור של הנוכריה הזנותית הוא – "ושמַח מאשת נעוריך." (ה', 18) במונחי "שיר השירים" (אשר לשלמה…) מתוארת זו האחרונה כ"אילת אהבים ויעלת חן דדיה ירווך בכל עת באהבה תשגה תמיד." (ה', 19)  ואנו מציינים לעצמנו את הפסוק כמפתח אפשרי להבנת השולמית כפרסוניפיקציה של החוכמה, ובהתאם, כהאחדת המסר של שלמה במגילת "משלי", "קהלת" ו"שיר השירים".

 

עתה, ברור לנו הקשר בין "כי נר מצווה ותורה אור…" (ו', 23) לבין "לשמרך מאשת רָע מחלקת לשון נוכריה." (ו', 24. הביטוי חוזר גם בפרק ז' פסוק 5: "לשמרך מאישה זרה מנוכריה אמריה החליקה.")  יופייה של זו האחרונה הוא יופייה של זונה, שערכה נקנה בכסף, לעומת "יעלת החן" הזכורה לנו, שערכה נמדד בנפש מוארת: "כי בעד אישה זונה עד כיכר לחם ואשת איש נפש יקרה תצוד." (ו', 26)  האישה הזונה אורבת לעת לילה לנער הפתי החולף בשוק. היא אוחזת בנער, נושקת לו, רחמנה לצלן, מבטיחה לו שבעלה רחק מהבית וכי מרבדים רכים וספוגי בושם מצפים לו בביתה, לו רק יבוא להתעלס עמה. (ז', 18-8)  מי היא זונה זו אם לא האנשה של דרך השקר, הרֶשע, והחטא הקוסמת לאדם  ומפתה אותו ע דרכו החשוכה וסופה שמפילה את המפותה לפח יקוש (ותזכורת נוספת: "דרכי שאול ביתה יורדות אל חדרי מוות." – ז', 27).

 

לעומתה, החוכמה היא האישה המתגוררת במקום גלוי ובולט, נושאת קולה באון ליד שער העיר ("הלא חוכמה תקרא ותבונה תתן קולה. בראש מרומים עלי דרך בית נתיבות ניצבה. ליד שערים לפי קרת מבוא פתחים תָרונה." (ח', 3-1)  זוהי האישה המשיבה אהבה לאוהביה ומנחילה אותם באוצרות. הנמשל ברור: החוכמה, כדבר אמת, אינה מסתתרת לעת ליל בקרן רחוב (שהלא היא האור!) וזה הנאמן לה יזכה בטוב-הארץ. שאין עסקינן באישה אנושית סתם, כי אם באישה מיתולוגית: אשת-החוכמה היא נסיכה, בת חסותו של אלוהים מאז ימי בראשית: "ה' קָנַני ראשית דרכו (…) מעולם ניסכתי מראש (…) ואהיה אצלו אָמון. ואהיה שעשועים יום יום משחקת לפניו בכל עת." (ח', 31-22)

 

עתה, שב הכתוב ומעמת את אשת החוכמה המיתולוגית עם אשת הכסילות. זו גם זו מזמינות קרואים אל ביתן, אך בעוד אשת החוכמה מאופיינת כאחת שטרחה להכין סעודה טובה לאורחיה וקראה להם לאשר את דרך הבינה, אשת הכסילות ה"הומיה" ממליצה לאורחיה הפתאים – "מים גנובים ימתקו" (ט', 17). כצפוי, לפתאים הללו, שנתפתו לבית הכסילות, מצפה השאול. הניגוד בין שתי הנשים – זו הבונה בית וזו המחריבה – חוזר בתחילת פרק י"ד: "חוכמות נשים בנתה ביתה ואיוולת בידיה תהרסנו." (י"ד, 1)

 

את "אשת-חייל" אנו פוגשים כבר בפרק י"ב, פסוק 4: "אשת חייל עטרת בעלה". ניגודה משלים את הפסוק: "וכרקב בעצמותיו מבישה." הראשונה מבטיחה מלכות לבעלה, האחרת ממיטה עליו מוות. הפסוק הבא אינו מסתיר את היותו נמשל לפסוק הקודם: "מחשבות צדיקים משפט תחבולות רשעים מרמה." (י"ב, 5)

 

לאורך פרקים ארוכים נעדרת אשת-החוכמה מ"משלי". למעט המלצות קצרות על "אישה משכלת", או התרעה קצרה מפני "אשת מדנים" – נגזר עלינו להמתין אחד-עשר פרקים בטרם יזכירנו הכתוב: "כי שוּחָה עמוקה זונה ובאר צרה נוכריה. אף היא כחטף תארוב ובוגדים באדם תוסיף." (כ"ג, 28-27) לאמתו של דבר, רק בפרק המסיים, פרק ל"א, לאחר תשעה-עשר פרקים של היעדרות, חוזרת הגבירה המופתית בדמותה של "אשת-חייל". מבנה ספר "משלי" בנוי אפוא כמבנה סימטרי, לפיו חוזר הסיום במרוכז על המסר האלגורי שהוכשר בחלק הראשון.

 

כך, כל תכונותיה של "אשת-חייל" מפרק הסיום אינן כי אם מאשררות ערכי חוכמה שכבר נטענו בפרקי הפתיחה. כזכור, "ורחוק מפנינים מכרה" מאשרר את "כי טובה חוכמה מפנינים" (ח', 11); "בָטַח בה לב בעלה מאשרר את הניגוד המוכר לזונה הבוגדנית; "ושלל לא יחסר" מאשרר את "ואוצרתיה אמלא" (ח', 21); "מרבדים עשתה לה" מאשרר את הניגוד לזונה המפתה את קורבנה במילים "מרבדים רבדתי…" (ז', 15); "ותתן טרף לביתה" מאשרר את הניגוד לזונה ש"בביתה לא ישכנו רגליה" (ז', 11). אשת-חייל, זו שנטעה כרם וטוותה בכישור, כמוה כאותן "חוכמות" מתחילת פרק ט', שאודותיה קראנו ש"בנתה ביתה חצבה עמודיה שבעה. טָבחה טִבחה מָסכה יינה אף ערכה שולחנה." (ט', 2-1) אשת-חייל, סמל החוכמה, שבזכותה "נודע בשערים בעלה", היא זו שעליה קראנו "אשת חייל עטרת בעלה" (י"ב, 4). ואילו "ויהללוה בשערים מעשיה" מאשרר את "ליד שערים לפי קרת מבוא פתחים תרונה." (א', 3)

 

מכאן, שהצירוף "חוכמה-תורה-יראה", שהוא נוסחת-העל ב"משלי"[1], חל על אשת-חייל בבחינת דמותה האלגורית של החוכמה הנעלה: "פיה פתחה בחוכמה ותורת חסד על לשונה (…) אישה יראת ה' היא תתהלל." (ל"א, 26, 30)  אשת-חייל איננה, לפיכך, אישה ארצית, מופת נשי כזה או אחר, כי אם דמות מיתולוגית (כזכור: "ה' קנני ראשית דרכו…"). שהלא למדנו, שהחוכמה המבוקשת בידי שלמה היא חוכמה אלוהית.


[1] כנטען בפרק "חוכמה ואמונה".

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: