משהו בזכותו של אברהם

                משהו בזכותו של אברהם

 

בפעם המי יודע כמה אני שב, גם אני שב, אל פרק כ"ב ב"בראשית". כה חרוש הפרק, כה סְלול-דרכים, כה כבוש; ואף על פי כן, אני ומעניתי (מלשון מענה), מבקש לחרוש חרש על הטקסט. משפט אחד, אפילו לא פסוק, אינו נותן לי מנוח, אף מעביר בי צמרמורת. ואיני מבין כיצד זה חמק כובד משקלו של המשפט מהמוני המפרשים וכיצד זה שתלו בו משמעות סרק. כוונתי לתשובת אברהם לשאלת בנו: "הנה האש והעצים ואיה השה לעולה?" תשובת האב, כזכור: "אלוהים יִראה לו השדה לעולה בני…" (כ"ב, 8). והורונו המורים, שאברהם אינו אלא חפץ להסיח את דעת בנו מהספק המבצבץ בו; כלומר, שאברהם מוליך שולל את בנו. אלא, שאנו מבקשים לומר דבר מה אחר, מבקשים לתלות בתשובת אברהם תוכן נורא הוד.

 

נתעכב לשנייה קלה על תמונת ההולכים אל ההר. משום מה, נמנעו מְצַיירי התמונה הרבים מייצוג המהלך הדרמטי ככתובו. והכתוב מחשמל: "ויקח אברהם את עצי העולה וישם על יצחק בנו ויקח בידו את האש ואת המאכלת וילכו שניהם יחדיו." האם אתם רואים את התמונה? הבן נושא את הענפים (את זה ציירו גם ציירו אמנינו לדורותיהם) והאב אוחז בידו האחת מאכלת ובידו השנייה לפיד בוער. מדהים: אש וסכין, שני כוחות שמַד בידי האב; ומנגד –  ענפים, כוחות צמיחה, בידי הבן. והשניים פוסעים יחדיו, זה לצד זה, זה בעקבות זה. איזו מין אש מכיר אברהם? הוא מכיר את לפיד האש של הברית בין הבתרים (ט"ו, 17) – "…והנה תנור עשן ולפיד אשר עבר בין הגזרים האלה." והוא מכיר את אש המאֵרָה והאסון של סדום: "וה' המטיר על סדום ועל עמורה גופרית ואש מאת ה' מן השמים." (י"ט, 24)  מכאן, שכאשר הוא, אברהם, נוטל את הלפיד הבוער בידו, הוא מהרהר אל-נכון בהבטחה וביום-דין, והאש היא אש אלוהית, אש ישועה ואש שואה. הדואליות הזו אינה מרפה מתודעתו של אברהם בדרך אל העקידה.

 

שלושה ימים הם בדרך. שותקים שתיקה איומה ונוראה, שתיקת ייסורים של הלילה שבין הציווי האלוהי הנורא, אף כי המנומס ("קח נא את בנך…" – כ"ב, 2) לבין ההשכמה בבקר (כ"ב, 3). על השתיקה הזו הגדילו לכתוב הכותבים שמאז קירקגור (שתקן אמוני אף הוא – יוהנס סילנסיוס של "חיל ורעדה") ועד ז'אק דרידה ("לתת את המוות", 1992). נאמר רק זאת: רגעי השיא בקיומו של אדם, רגעי עמידתו מול מוות, או מול תהום רע, כמו גם מול שטף אדירים של טוב, שלא לומר – רגע עמידתו של אדם מול אלוה – ברגעים שכאלה שורר אֶלם. ועתה, אל לב האלם הזועק הזה צונחות לפתע מילותיו של יצחק, על כל המשקל העצום של תמימותן. עוד קודם לשאלה החותכת בבשר ושורפת בנשמה, הנה הן שלוש המילים שמטענן עצום ורב לרקע הדממה המייסרת: "ויאמר אבי ויאמר הנני בני" (כ"ב, 7). המילה "אבי" מצטלצלת כמתכתיותו של להב מושחז באזני האב האוחז במאכלת ובאש. "אבי"… והאב ממהר לענות "הנני, בני", כמי שמתייצב כל-כולו, בכל מאודו, בהתמסרות עד תום של אב לבנו.

 

זמן קצר מאד לפני כן, אמר אברהם לאלוהים "הנני" (כ"ב, 1), התייצב באמונה שלימה בפני אלוהיו ואז קיבל את צו הקרבת בנו האהוב. חרף כל זאת, הוא שב ונוקט ב"הנני" כלפי בנו. חרף כל הכאב. והרי מכירים אנו היטב את ה"הנני" התנ"כי. בפעם הבאה שנפגוש בו יהיה זה יצחק הישיש שיאמר ליעקב, בנו המחופש: "הנני מי אתה בני" (כ"ז, 18). כאילו יזכור יצחק את ה"הנני בני" של אביו בדרך אל העקידה, שסופו כמעט ועיקֵר את המחויבות הנגזרת מן ה"הנני" (ועמה הרָחַק מהבן הנעקד). ולכן, עתה, הספק הנלווה ל"הנני" של יצחק הזקן העונה לבנו.

 

ודווקא על רקע ה"הנני" רב-המשמעות והמטען של אברהם, נתבעים אנו לייחס לתשובתו ליצחק משמעות תיאולוגית עליונה. אנו חוזרים וקוראים: "אלוהים יִראה לו השה לעולה בני…" לא, לא הרגעת הבן בתשובה של לא-כלום, אף לא נטיעת אשליית-שווא בילד. לא, כי אם פסגת הדיאלקטיקה של האמונה והכפירה במשפטו זה של אברהם.

 

נקרא את המשפט כפשוטו: אלוהים יִראה. אלוהים יראה לו, משמע לאלוהים (ולא "לנו" – לאברהם וליצחק). אנו מציינים לעצמנו: אברהם מבטיח לבנו שאלוהים ישלח שה. והרי זהו האייל שיירָאֵה בסבך ואשר יושיע במותו את חיי יצחק. אנו אומרים: אברהם המיוסר, ההמום, מוכה האלם, הוא אברהם מאמין. אין הוא זקוק לנס הופעתו של המלאך כדי להאמין, כי הוא האמין בגאולת השה-אייל כבר בדרך אל שחיטת הבן. עוד אז, כשבידיו האש והמאכלת, האמין. אך, יותר משהאמין שאלוהים ישלח ישועה לו ולבנו, האמין שאלוהים ישלח ישועה… לו עצמו, לאלוהים. כי באומרו "אלוהים יִראה לו השה לעולה", אמר אברהם שאלוהים הפך סומא בצוותו לשחוט את הבן היחיד והאהוב, אותו בן שעל כתפיו נחה ההבטחה האלוהית הגדולה. אלוהים המצווה "קח את בנך את יחידך אשר אהבת…" הוא אלוהים שאינו רואה. זוהי הכרה כופרת, היודעת את הזיקה שבין ראייה וטוב באלוהים: "וירא אלוהים כי טוב". ולכן, אלוהים ש"יִראה לו השה לעולה" הוא אלוהים שישוב לראות, שישוב להיות מזוהה עם הטוב, וזאת כאשר יִראה את השה. אלוהים שאינו רואה את השה לעולה הוא אלוהים עיוור, משמע – לא אלוהים. ולכן, לא פחות משיושיע אלוהים את יצחק ואת אברהם במעשה שליחת האייל, הוא יושיע את עצמו, הוא יְחָייה-מחדש את עצמו. תשובת אברהם ליצחק היא אפוא תשובת המאמין מתוך הלם כפירתו.

 

ולכן, הסיומת במילה "בני" מהדהדת במלוא הכוח את ה"אבי" של יצחק ואת ה"הנני בני", שהיה "הנני" נגוע בספק כלשהו. רק בביטוי האמונה בשה נפתר הסָפק, שסיומו במילה "בני" החזיר את הבן החי לאביו בידיעה אמונית עמוקה שהבן לא ייפַּגָע.

 

אלא, ש"הנני" אחר מהדהד ומעניק את מלוא עומק המצלול ל"הנני בני" ול"הנני" של ההתייצבות הטוטלית הראשונה של אברהם: "ויקרא אליו מלאך ה' מן השמים ויאמר אברהם אברהם ויאמר הנני." (כ"ב, 11) הנה כי כן, שלושה מקרי "הנני": הראשון, עודנו חף מכל תביעה אלוהית: אלוהים קורא למאמינו וזה האחרון ממהר להתייצב במלוא הווייתו, מלוא נכונותו. המקרה השני, מְהפֵּך את יחסי האב-בן של אלוהים אברהם ליחסי אברהם-יצחק, כאשר ה"הנני" אָכוּל בפרדוקסליות של התמסרות עד תום, אך גם של הכרת הרָחַק האינסופי שבין המקריב לקורבנו. ה"הנני" השלישי נשמע ברגע השיא של הכאב והמָבחן העליון: היד מונפת על הבן לשחטו והפה אומר "הנני". רק המשפט ההוא, התשובה ההיא לבן, רק הוא בכוחו לתמוך בהיענות האמונית העליונה של הבן לאביו שבשמים. שהלא, רגע הנפת המאכלת של אב על בנו הוא גם רגע הנפת המאכלת של בן-האלוהים על אביו שבשמים. ואיך אחרת?! אך, אברהם הוא, כהגדרת קירקגור בשעתו, "אביר האמונה". לא בתוקף הפרדוקס השוכן בשורש האמונה ואף לא בכוח "הזינוק לחשיכה", כי אם פשוט בכוח האמונה באלוהים הטוב: "אלוהים יִראה לו השה לעולה בני". אלוהים יושיע. אלוהים יגאל את עצמו מחיסולו העצמי.

 

וזוהי בדיוק הסיבה לפסוק 14, אשר דומה שטרם זכה לכבוד המגיע לו: "ויקרא אברהם שם המקום ההוא ה' יִראה אשר ייֵאָמר היום בהר ה' ייֵרָאה." כאן, בהר המוריה, באותו מקום וסביב אותו סלע שעליו הוקרב הבן ואשר עליו ייִבָּנה בית-המקדש, כאן משכן כבודו של הקב"ה. כאן הוא ייֵרָאה. הוא, אלוהים, ייֵרָאה בָּמָקום בו הוא יִראֵה, משמע ראה. כיון שראה הוא ייֵרָאה: כיון שראה – הָוַוה, היה "אהיה אשר אהיה". וכיון שהָוַוה, הוא הֺוֶוה והוא יהיה לתפארה. ואפשר שכאן גם הקשר שבין יִראֵה לבין יִראָה, יראת שמים.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: