מיצגי נבואה

                                                                                                                               להדס

                מ י צ ג י   נ ב ו א ה

 

פרק זה עניינו ביקורת אמנות תנ"כית. תהא זו הפעם הראשונה, כמדומני, שהתנ"ך זוכה לביקורת אמנות. והאמנות פלסטית ורב-תחומית בעת ובעונה אחת, אמנות המיצג. איני משוכנע שהתנ"ך יוצא וידו על העליונה מהביקורת הזו. בשם הצניעות אמהר ואוסיף: איני בטוח שהמבקר אף הוא יוצא ממנה טוב…

 

ענייננו במרחב הנבואי כמרחב של מיצגים. הנביא ישעיהו כמעט שלא הציג כל מיצג. הוא פשוט לא היה זקוק למדיום הזה: לשונו הייתה כה שופעת דימויים, כה עתירה במטפורות, עד כי אך במעט שבמעט נזקקה לדימוי גופני-חומרי שימחיש או שיעשיר את רובדי המשמעות המילולית. ככל הנראה, אלוהים ידע להעריך את שפתו המופלאה של נביאו, בן-אמוץ,  ורק בנדיר הורה לו לנקוט בחפץ ולהציג. מקרה נדיר אחד ויחיד שכזה הוא האירוע המתואר בפסוק 2 של פרק כ': "…לך ופתחת השק מעל מותניך ונעלך תחלוץ מעל רגלך ויעש כן הלוך ערום ויחף." נציין לעצמנו: המיצג הנועז הזה של ישעיהו נמשך לאורך… שלוש שנים! (שם, פסוק 3). הנמשל של המופע מפורש בשני הפסוקים הבאים ועניינו גורלה של מצרים ושל כוש, שערוותם תתגלה לעין כל עם תבוסתם בפני אשור.

 

מיצג מוזר, אף מביך: שלוש שנים מסתובב לו ישעיהו עירום ועריה בירושלים, וכל זאת על מנת לסמל את ערוותם העתידית של ארצות שכנות? וכי לא ראוי יותר מיצגו הבלתי-נגמר של ישעיהו לתואר ואף לפשר: משוגע איש הרוח? דומה, שישעיהו, גאון הלשון המילולית, גדול הנביאים המשוררים, נכשל במדיום המיצגי, אשר במקרה הנוכחי, נעדר כל פרופורציה בין הממען הירושלמי לבין הממוענים החוצ-לארציים, בין ההיפעלות הישירה של המופע (העירום המביך) לבין משמעות הסמלית. שלא לדבר על הדיס-פרופורציה בכל הקשור למשך הארוך מדי של המופע (וכי מה היה נגרע מהמיצג הזה לו נמשך רק דקה אחת?). ומה אירע לו למשורר הנבואי הדגול הזה, שכה דולדלה שירתו עת נדרשה למיצג הנדון והיא נוקטת בדימוי קונקרטי (עירום מבזה) שמשמעותו חד-ערכית ושוות-ערך (עירום ועריה כדימוי של ביזיון)?!

 

לא לחינם, המיצג האחד הנ"ל הוא אירוע חד-פעמי בנבואות ישעיהו, וגם עת ידמה הנביא בלשונו תמונה דרמטית ("מי זה בא מאדום חמוץ בגדים מבצרה הדור בלשונו…" – ס"ג, 1), תמונה המוטעמת אף בדיאלוגיות ("מדוע אדום ללבושך?…?" – "פורה דרכתי לבדי…" – ס"ג, 3-2) – יקפיד הנביא להיוותר בתחום הנרטיבי ויימנע ממדיום התיאטרון החי. וטוב שכך.

 

ב- 1976 כתב ג'רי הורוביץ בקטלוג לפסטיבל מיצגים ראשון שנערך בישראל: "אצל היהודים, מחזירה אותנו אמנות המופע אל האלוהים והברית שכרת בין הבתרים עם אברהם. מאוחר יותר, ערכו הנביאים מופעים לשם יצירת תקשורת חזותית בנושא מצבו של העולם. פעלול נבואי, כנישואיו של הושע עם אשת-זנונים, לא היה בו מעשה נישואין רגיל של קניית אישה – אלא היווה ביטוי מטאפיזי של זעם. זו דוגמא לביצועים נבואיים שתוכנתו לפי תכתיבי האל, והוצאו אל הפועל על-ידי הפיכת מידע מופשט אודות יחסי אנושיים וקוסמיים – לדימויים ארציים, פשוטים. אמנות המופע העכשווית מציגה את האמן, בדומה לנביא, כמומחה לקביעת אותות מתוך התבוננות באינפורמציה נתונה."[1]

 

אנו חוזרים אל המאה ה- 7 לפנה"ס ואל התנ"ך. מול חוסר כישרונו המיצגני של הנביא ישעיה, בולט כישרונו המיצגני הכריזמאטי של הנביא יחזקאל, מי שלא נעדר, חלילה, יכולת לשונית-פיוטית, הגם שלא הגיע לפסגות שפתו המופלאה של ישעיהו. הפן החזותי בנבואות יחזקאל גדול ורב עוד בטרם הגענו למיצג. שהרי, הוא הוא זה שתיאר בפרוטרוט את חזון המרכבה, תשתית הקבלה ומקור נכבד לספרות ההיכלות. אכן, יחזקאל לא חדל "לראות". גם לא שכחנו: "ואראה והנה דמות כמראה אש ממראה מותניו ולמטה ממותניו ולמעלה כמראה זוהר כעין החשמלה." ("יחזקאל", ח', 2) המראות שראה יחזקאל מופלאים, מיסטיים, מעל-ומעבר. וכלום יש צורך להזכיר את המשל החזותי כל-כך של הנשר והארז (י"ז, 11-1), או את חזון העצמות היבשות (פרק ל"ז), או את חזון האיש עם פתיל הפשתים ומראה הנחושת (פרק מ')? אין ספק: לא קם עוד נביא ש"ראה" כיחזקאל, למעט משה שראה את "הדבר" עצמו.

 

אך, יחזקאל לא רק ראה, אלא גם הראה. שישה המיצגים שהציג (חמישה הם מאכלסים בצפיפות את תריסר הפרקים הפותחים את ספר "יחזקאל"[2]) הם שיעור בתיאטון חזותי מעולה:

 

ניקח לדוגמא את המיצג הראשון, המתואר בפרק ד': יחזקאל נוטל לבנת-חרס וחוקק עליה רישום של ירושלים כעיר במצור המוקפת מחנות אויב ו"כָרים" (הם המכשירים לפריצת חומות). עתה, הוא נוטל מחבת ברזל ומציבו חוצץ בינו לבין תמונת העיר שעל החרס. פני הנביא מופנים אל רישום העיר, כמו נמנה על הצרים עליה. עתה, נשכב הנביא על צד שמאל למשך לא פחות מ- 390 יום. אז, משנה הנביא את תנוחת השכיבה שלו והוא משתרע על צדו השמאלי למשך ארבעים ימים נוספים. לאורך כל התקופה הארוכה הזו, מנוע הנביא משינויי תנוחות ולו מחמת עבותות שנקשר בהן. ולכל משך הזמן הזה, למעלה משנה וחודשיים, ניזון יחזקאל מלחם, שבו הוא נוגס פעם ביממה, וממים במשורה. דיאטה רצחנית. כמו כן, הוא אופה, לעיני ה"צופים", עוגת שעורים, שאותה הוא לש ביחד עם צואת אדם, המומרת (לאור תחינתו המובנת של הנביא בפני אלוהים) בצואת בקר. עד כאן המיצג.

 

אמת, עדיין מוכיחים נביאי ישראל אי הבנה בסיסית בכל הנוגע לתחושת זמן דרמטית, ואף מיצגו של יחזקאל מתמשך לאורך זמן בלתי נסבל (אף כי הכתוב מנמק את מספר הימים כשקולים למספר שנות החטאים שחטאו ישראל ויהודה לאורך הדורות). ראוי גם שתצוין בעיית הסיום הבלתי מוגדר של המיצג, הפותח בעניין רב וממשיך אל היעדר התפתחות ארוכת טווח. אך, למעט שתי חולשות אמנותיות אלו, ניחן המיצג הנדון במורכבות ובעושר, בתודעה של אמנות-גוף, כמו גם בשימוש רב-מדיומי (הרישום על הלבֵנה).

 

משמעות המיצג הנדון אינה פשטנית: שכיבות על שמאל ועל ימין מסמלות כיווני ישראל ויהודה. המחבת החוצץ מסמל ריחוק בין הנביא (ואלוהים) לבין עירו. המזון הדוחה מסמל את שצפוי ליושבי ירושלים. הייסורים שנדרש להם הנביא המיצגן לכל מהלך מיצגו הארוך תורמים ממד של סבל גם לצופים. וזכורים לנו לא מעט מיצגי סבל שמאז שנות השבעים של המאה העשרים.

 

ראו את המיצג הבא של יחזקאל בפרק ה':[3] הנביא נוטל תער גלבים ומגלח את שיער ראשו וזקנו. את השיער המגולח שוקל הנביא במאזניים ומחלקו לשלושה: שליש מהשיער הוא מעלה באש על גבי הלבנה החקוקה. את השליש השני מכה הנביא בתערו, ועדיין על גבי דימוי ירושלים החקוקה בחר. את השליש השלישי של שיערו הוא זורה ברוח, למעט קמצוץ שיער שאותו הוא נוצר בבגדו, לצד קמצוץ נוסף המועלה באש.

 

בזו הפעם, כבר מוכיח יחזקאל תפיסת זמן נכונה של המופע וגם מבנה שלם בעל סיום ברור.[4] עדיין גם מוכיח הנביא כושר דרמטי מעולה של אמנות-גוף (הגילוח, הזכור לחלק מהקוראים גם ממיצגים ישראליים ממחצית שנות השבעים של המאה העשרים[5]) ושל פעולות סמליות  – האש, ההכאה בתער, הזרייה ברוח. וגם את הסמליות של המיצג שקופה למדי (כמפורט בהמשך פרק ה') ונושאה גורלם המר של יושבי ציון, שעירם תישרף, תוּכּה בחרב ותוגלה לכל רוח – עדיין שומר המיצג על מסתורין-מה, על פתיחות פשר ועל פולחניות מרשימה (מקורבן השיער המגולח ועד פרקי ההמשך).

 

לפנינו, אם כן, נביא אחד, שהוכיח חוסר כישרון משווע בתחום המיצג, הגם שעולה על כל נביאי ישראל בעוצמתו המילולית, ונביא שני, שהוכיח תיאטרון חזותי מהמעלה הראשונה. כיצד יוצא הנביא ירמיהו ממבחן השיפוט הביקורתי שבהיבט המיצג?

 

ירמיהו בן חלקיהו הכוהן הציג לא פחות משבעה מיצגים[6], יותר מכל נביאי ישראל. אולי משום שלשונו הנבואית לא הרקיעה לשחקיו של ישעיהו ואולי גם משום שלא זכה למראות החזון הנשגבים של יחזקאל. 

 

המראות שראה ירמיהו היו דלים ברמת הסמל והמסומל גם יחד. הנביא מענתות, שאלוהים מראהו "מקל שקד" (א', 11), רואה ענף, מסוג הענפים הנפוצים ביותר בהרי ירושלים. המסומל – "כי שוקד אני על דברי לעשותו" (א', 12) – כמעט שמביך בחוסר התחכום הסמיוטי שבו. בינינו לבין עצמנו, באותה מידה בלתי מרשימה, יכול היה "מקל השקד" לסמל – "כי מקל אני על סבל העם", ואילו ענף מעץ אֵלָה יכול היה להתפרש כ"כי אָלָה אני מביא על הארץ"… ושמראה הקב"ה לנביא בן-הכוהן "סיר נפוח" (משמע, סיר רותח) "ופניו מפני צפון", מפרש הקב"ה: "מצפון תפתח הרעה…" (א', 14). סיר רותח כסמל לרעה? יכול היה האל הכל-יכול לבוא עם דימוי סמלי מדויק או אפקטיבי מזה. וכלי החרס הנשבר בבית-היוצר (י"ח, 4-2) כסמל לכוחו של הקב"ה להאביד ולברוא ככל העולה על רוחו? סמל מובן-מאליו, הלא כן?

 

האם הצליח ירמיהו לפצות ברמת המיצג על הקלישות ברמת המראות שראה? חוששני, שגם כאן נחל כישלון חרוץ למדי. הנהו, למשל, מיצגו הראשון (י"ג, 9-4): הנביא נקרא לקנות לו אזור פשתים ולשימו על מותניו מבלי לכבסו. בשלב הבא, נקרא הנביא להטמין את אזור-הפשתים באדמה (ככל הנראה, בסביבות ענתות). כעבור זמן-מה, מצווה הנביא להוציא את האזור הקבור: "ואלך פרתה ואחפור ואקח את האזור מן המקום אשר טמנתיו שמה, והנה נשחת האזור, לא יצלח לכל." (י"ג, 7)  עד כאן האקט המיצגי המסמל. והמסומל מהו? "כה אמר ה': ככה אשחית את גאון יהודה ואת גאון ירושלים הרב." (י"ג, 9)  מאד לא מרשים: מיצג הריקבון, מין Arte Povera עברית בסגנון המאה ה- 7 לפנה"ס, יכול היה לנקוט בחומרים מחומרים שונים. הבחירה בלבישת אזור-פשתים בלתי מכובס עשוי לייצג, כדעת פרשנים, את דבקות העם בתורת ה', ברם היינו מצפים לאקט חומרי-גופני סמלי עשיר ואפקטיבי יותר (דוגמת חלב מחמיץ ההופך לגבינה מצחינה, או מים עומדים שהפכו למבאישים; עת הנמשל הוא: תורת ה' כמים חיים, לעומת עזיבת התורה כהבאשתה; או, נוזל היניקה מהמקורות – החלב – שהפך למאוס; וניתן להרהר בעוד ועוד אפשרויות מטפוריות מוצלחות יותר ממיצג אזור-הפשתים).

 

מיצג בקבוק החרס (בפרק י"ג) אינו מוצלח יותר, ולו גם משום שמהווה ווריאציה בלתי יצירתית במיוחד על משל בית היוצר (מפרק י"ח). הנה כי כן: הנביא רוכש בקבוק חרס ומראה אותו לירושלמים. זהו האקט המיצגני, הכולל, ככל הנראה, גם פעולת ניתוצו של הבקבוק (אף כי הדבר אינו נזכר). המסומל הצפוי מדי, המובן מאליו מדי, הבנאלי מדי, הוא: "ככה אשבור את העם הזה ואת העיר הזאת, כאשר ישבור את כלי היוצר…" (י"ט, 11). וכלום איננו נידונים לאותה חוויה בלתי מרוממת במיצג שנֵי סלי התאנים (בפרק כ"ד), עת סל התאנים הטובות ממשיל את חלק העם שיוגלה וישוב ארצה, בעוד סל התאנים הרעות ממשיל את אלה שייסָפו? פעם נוספת: מדוע תאנים דווקא, מלבד זמינותם הרבה בירושלים? במה עדיפים התאנים על ענבים, למשל? והוויתור על כל פעולה של אמן-המיצג עם האובייקט המיצגני שלו, על מה הוא מעיד אם לא על דמיון יוצר מוגבל?

 

התמיהה אינה מרפה מ"מבקר האמנות" ה"צופה" במיצגיו של הנביא ירמיהו. כך עד האחרון שבהם, זה הנערך כבר בתחפנס שבמצרים, עת הנביא נוטל אבנים גדולות וטומנן ב"מלט" (טיט מעורב בסיד, סוברים הפרשנים) במלבן-הלבנים, וכל זאת "לעיני אנשים יהודים" (מ"ג, 9). הבחירה באתר המיצג נראית מבטיחה, בבחינת site specific. גם הפעולה מקורית ובעלת פוטנציאל. עד שאנו קוראים את המשמעות האילוסטרטיבית הדלה: "…ושמתי כסאו (של נבוכדנצר, מלך בבל/ג.ע) מעל לאבנים האלה אשר טמנתי…" (מ"ג, 10). מה עניין מלבן-הלבנים לנמשל? מה עניין הטמנת האבנים ב"מלט"? הן יכול היה ירמיהו לא לטמון את אבניו, ועדיין היה הנמשל שלו תקף?!

 

                                     *

הנבואה פסה מן העולם עם חורבן הבית. לא כן המיצג. כאלפיים ושמונה מאות שנים מאוחר יותר, ישובו אמנים ישראליים אל המדיום, שנוכחותו במודרנה המערבית הלכה וגברה מאז ה"דאדא" וה"פוטוריזם", דרך ה"הפנינג". גם אמנינו, כאמור, יגלחו את שיערם, גם אמנינו יטמינו מושאים (דב אור-נר), גם הם יתעניינו בתהליכי ריקבון אלגוריים (אביטל גבע), וכיו"ב. מי יודע, שמא בעקבות המיצג תשוב הנבואה למחוזותינו?


[1] ג'רי הורוביץ, "אצל היהודים", מתוך "מיצג 76" (אוצר: ג.עפרת), בית-האמנים, תל-אביב, 1976, ללא מספור עמודים.

[2] להלן הפרקים והפסוקים ב"יחזקאל", בהם מתוארים מיצגי הנביא: ד', 7-1; ה', 6-1; ו', 11; ט', 4; י"ב, 7-3; ל"ז, 20-15.

[3] במידה רבה, מדובר בהמשך המיצג הקודם, שכן יחזקאל ממשיך להתייחס לרישום ירושלים החקוק בלבנת-החרס. עם זאת, במבנהו, יכול המיצג להתקיים כשלעצמו.

[4] אם המיצג הנוכחי מהווה את חלקו השני של המיצג הקודם, הרי שהוא גם מסיים באורח נאות את המיצג הראשון, ובהתאם, אנו מסירים את הסתייגותנו הקודמת בנושא הסיומת.

[5] גדעון גכטמן, "חשיפה", גלריה "יודפת", תל-אביב, 1975; יוכבד ויינפלד, "נידה", גלריה "דבל", ירושלים, 1975.

[6] להלן, המקומות ב"ירמיהו" שבהם מתוארים מיצגי הנביא: י"ג, 9-4; י"ט, 11-1; כ"ד, 10-1; כ"ה, 28-15; כ"ח, 14-10; מ"ג, 13-8.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: