מוזיקת לילה נשגבה

              מוזיקת לילה נשגבה

 

פרק הסיום של "תהילים", פרק ק"נ, אינו מותיר מקום לספק: "כל הנשמה תהלל יה הללויה" (ק"נ, 6). בה בעת, אופני ההלל של הנשמה, דרכי ביטוייה, הן דרכי מוזיקה ומחול. מוזיקה, מעל לכל: "הללוהו בתקע שופר, הללוהו בנבל וכינור, הללוהו בתוף ומחול, הללוהו במנים ועוגב. הללוהו בצלצלי שמע, הללוהו בצלצלי תרועה." (ק"נ, 5-2) 149 הפרקים, שהיו בעיקרם מילוליים-פיוטיים ולו בדרגת שגב, מודים בפרק ה- 150 שלמוזיקה הכוח האמיתי והממשי לקָשֵר בין הנשמה והאל.  

 

פתיחת "תהילים" אינה מבשרת על הצפוי. זיהוי דרכו הנאותה של הצדיק עם "תורת ה'" והפנמתה – "ובתורתו יהגה יומם ולילה" (א', 2) – מסמן ברית עם המילה הכתובה. אלא, שכבר פתיחת פרק ג' ב"מזמור לדוד" מרמזת על כיוון, שפתיחת הפרק הבא ב"למנצח בנגינות מזמור לדוד" (ד', 1) תנסחו כ"מפתח המוזיקאלי" של מזמורי "תהילים" כולם: מזמורים המלוּוים בכלי נגינה ומאחדים מילים ומוזיקה (ומחול) בחוויה דתית עליונה של תהילת האל. בחולפנו מפרק לפרק נדמה עורך הספר יותר ויותר למנצח-תזמורת (ובל נטעה את הקורא לזהות את "למנצח" – שהוא דוד המנצח במאבקו – עם מנצח התזמורת) המסמן בשרביטו לקבוצת כלים מסוימת להשמיע צליליה ברמה: "למנצח אל הנחילות" (ה', 1), "למנצח בנגינות על השמינית" (ו',1), "למנצח על הגתית" (ח', 1), "למנצח על שושנים" (מ"ה, 1), "למנצח על מחלת" (נ"ג, 1) וכו'. "תהילים" כחגיגה מוזיקלית.

 

לעתים, לא רק כלי בודד, אלא קבוצת כלים תשמיע קולה: "עלי עשור ועלי נבל עלי הגיון בכינור." (צ"ב, 4). המחשה חזותית נוספת של המופע  תסופק על-ידי הכתוב: "קידמו שרים אחר נוגנים בתוך עלמות תופפות." (ס"ח, 26) ונשאלת השאלה: האם ביכולתנו לאתר ב"תהילים" תפיסת מוזיקה, כלומר השקפה על שורשי המוזיקה ומהותה?

 

פרקים ראשונים ב"תהילים" מחברים את המזמור עם הזעקה הבלתי מעובדת: "הקשיבה לקול שַוועי מלכי ואלוהי…" (ה', 2), או: "באנחתי אַשחה בכל לילה מיטתי (…) כי שמע ה' קול בכיי…" (ו', 7, 9). אכן, המזמור, כזעקת השבר של הסובל, מקושר לזמן הלילה: "אני שכבתי ואישנה הקיצותי כי ה' יסמכני." (ג', 6) ובתום הלילה:  "ה' בקֶר תשמע קולי… (ה', 3). מזמור הזעקה הלילי (מתוך עֵרותו של השוכב על מיטתו, או שמא בחלומו?) יזכה לתשובת האל לעת שחר. עדיין בפרק ח', בעל המזמור המתבונן לשמים עושה זאת לעת ליל: "כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך ירח וכוכבים אשר כוננת." (ח', 4) השמש אינה מוזכרת. ובהתאם: "הביטה ענֵני ה' אלוהי האירה עינַי פן אישן המוות." (י"ג, 4)

 

החוויה הלילית היא חוויית צניחה אל תהומות הייאוש, מהן דולה האדם את חומרי שירו: "שָתני בבור תחתיות במחשכים במצולות." (פ"ח, 7) או: "ויעלני מבור שאון מטיט היָוֵן (…) ויתן בפי שיר חדש…" (מ', 4). תהומות הייאוש קוראות אל האל המתגלה בקול, ולו בקול געש הגלים המכסים על הטובע: "תהום אל תהום קורא לקול צינוריך…" (מ"ב, 8). ועוד: "ממעמקים קראתיך ה'" (ק"ל, 1). זעקת הישֵן או הער על מיטתו לעת לילה מעובדת/מעודנת למזמור, המעובד הוא עצמו למוזיקה כֵּלית מלָווה. אך, הדיאלוג עם האל נדרש שוב ושוב לחשיכה. האל "יָשֶת חושך סתרו סביבותיו (…) מנוגה נגדו עָבָיו עברו ברד וגחלי אש." (י"ח, 12, 14) ואף אם מטפורי החושך הזה והוא מסמל את נסתרותו של האל ואת אימת אובדנו של דובר "תהילים", הרי שמכאן – מהאי-רציונאלי – מקור המזמור. בה בעת, המעבר מהצעקה הלילית אל מוזיקת השחר הוא התנועה מ"ולפני ה' ישפוך שיחו" (ק"ב, 1) – שפיכת רגש נטולת דיפרנציאציות וסדר פנימי – אל תבנית התווים והביצוע.

 

בפרק י"ט מתאזנים היום והלילה. עתה, השמים המספרים את כבוד האל הם שמים של "יום ליום יביע אומר ולילה ללילה יחווה דעת." (י"ט, 3) עתה, סוף כל סוף, מגיחה השמש ("לשמש שָם אהל בהם" – י"ט, 5) וגם הקריאה אל האל מתרחשת לעת יום: "ה' הושיעה המלך יעננו ביום-קראנו." (כ', 10) וראו גם: "ערב ובקר וצהריים אשיחה ואהמה וישמע קולי." (נ"ה, 8) מה הפלא, שמזמור פרק כ"ב כבר עומד בסימן הבקר: "למנצח על אילת השחר, מזמור לדוד." (כ"ב, 1)  זמן השחר מאזן בין הלילה והיום, ששניהם זמן הזעקה הבוראת מזמור: "אלוהי אקרא יומם ולא תענה ולילה ולא דומיה-לי." (כ"ב, 3)  ומאוחר יותר: "יומם יצווה ה' חסדו ובלילה שירה עמי…" (מ"ב, 9)

 

שילוש הצעקה, המזמור והמוזיקה עניינו טרנספורמציה של התפילה מצקון-לחש אל הקולי: "לַשמיע בקול תודה ולספר כל נפלאותיך." (כ"ו, 7)  מעשה הפולחן מועצם אף הוא: "ואזבחה באהלו זבחי תרועה אשירה ואזמרה לה'." (כ"ז, 6)  העצמת הפנייה אל האל נועדה להגיע אל אוזן האל ("שמע ה' קולי, אקרא וחנני וענני." – כ"ז, 7). וגם אם התקווה המטפורית היא חזותית – "את פניך ה' אבקש" (כ"ז, 8), החוויה הדתית היא ווקאלית-שמיעתית: "אל תחרש ממני (…) שמע קול תחנוני…" (כ"ח, 2-1). היצירה הווקאלית היא טרנספורמציה מסבל לגיל, מ"מה תשתוחחי נפשי" ל"שמחת גילי ואודך בכינור…" (מ"ג, 5-4). וכמעט ברוח "הולדת הטרגדיה מרוח המוזיקה" לניטשה, הטרנספורמציה הנדונה מאופיינת כמעבר ממשל לנמשל: "אַטֶה למשל אזני אפתח בכינור חידתי." (מ"ט, 5)  כמו הייתה הצניחה למעמקי הייאוש הלילי פגישה עם משל (השיר כמזמור) שפיצוחו מבוטא במוזיקה (הכינור).

 

עתה, כבר מופרדת זעקת העזרה הלילית-ההיולית ממזמור התודה על הקול שהגיע אל אוזן האל: "ברוך ה' כי שמע קול תחנוני (…) ויעלוז לבי ומשירי אהודנו." (כ"ח, 8-7)  זמן הלילה הוא זמן הזעקה, בעוד זמן השחר הוא זמן המזמור, המוזיקה, המחול: "בערב ילין בכי ולבקר רינה." (ל', 6)  ומעט מאוחר יותר: "הפכת מספדי למָחול לי…" (ל', 12). מחול ונגינה גם יחד. חגיגת הקול האנושי תַפנה את תשומת הלב אל הקול האלוהי: "קול ה' על המים אל הכבוד הִרְעים ה' על מים רבים. קול ה' בכוח קול ה' בהדר." (כ"ט, 4-3) כמעט כל פרק כ"ט חוגג את קול אלוה, וכמוהו מרבית פרק צ"ג. פרק ל"א עודנו פונה אל האוזן: "הטה אלַי אזנך…" (ל"א, 3). מה שלא תעשה העין האלוהית תעשה אוזנו: "ואני אמרתי בחפזי נגרזתי (נגזרתי?/ג.ע) מנגד עיניך; אכן שמעת קול תחנוני בשוועי אליך." (ל"א, 23)  שהלא, מאוחר יותר, יודה המחבר: "עינֵי ה' אל צדיקים ואזניו אל שוועתם." (ל"ד, 16)  לאמור: לעת צרה, גובר השֶמע על המבט. ולכן הפרץ התזמורתי העז הסוחף את תחילת פרק ל"ג: "הודו לה' בכינור בנבל עשור זמרו לו. שירו לו שיר חדש היטיבו נגן בתרועה." (ל"ג, 3-2)  ואכן, התרועה מעל לכל: "עלה אלוהים בתרועה – ה' בקול שופר." (מ"ז, 6)

 

באורח מפתיע, פרק ל"ט, שראשיתו נגינה ("למנצח לידיתון מזמור לדוד" – ל"ט, 1), עומד כולו בסימן ההשתקה העצמית. לאחר התרועה בא השקט. פרק קשה פרק ל"ט, הפרק ה"קהֶלֶתי" ביותר ב"תהילים": "…אך כל הבל כל אדם ניצב סלה. אך בצלם יתהלך איש אך הבל יהמיון יצבור…" (ל"ט, 8-7; והשווה ל- ס"ב, 10). זוהי המודעות הקיומית הגוזרת אילמות על כל דיבור. ולפיכך, "נאלמתי דומיה החשיתי מטוב…" (ל"ט, 3), ו"נאלמתי לא אפתח פי כי אתה עשית." (ל"ט, 10) או: "אך אל אלוהים דומיה נפשי ממנו ישועתי." (ס"ב, 1; והשווה: ס"ב, 6). אלא, שלא לעולם שקט. כי הסבל חייב להוליד את הזעקה. כמו הייתה האילמות מותרות בחיי אדם. ואכן, סיום הפרק ב"שמעה תפילתי ה' ושוועתי האזינה…" (ל"ט, 13); ולכן, "אדני שפתי תפתח ופי יגיד תהילתך." (נ"א, 17) הקב"ה מעביר את האדם מהאילמות אל מזמור התודה דרך הזעקה.

 

כשאומר הכתוב "למנצח על יונת אֵלם…" (נ"ו, 1) אפשר אפוא שמגיב ליונה של הפרק הקודם: "ואומַר מי יתן לי אבר כיונה אעופה ואשכונה." (נ"ה, 7)  זוהי היונה המרחיקה נדוד מ"אֵימות מוות" ו"פלצות" של הפסוק הקודם. משמע, מתהומות האימה נוסקת יונת הנפש, שתחילת מעופה בסימן "יונת אלם", אך סוף מעופה – "עורה כבודי עורה הנבל וכינור אעירה שחר." (נ"ז, 9; והשווה: ק"ח, 3) ובהמשך: "…ומתהומות הארץ תשוב תעלני (…) גם אני אודך בכלי נבל…" (ע"א, 22)

 

בין הנגינה עם שחר לבין צעקת הליל מתקיים מתח של חידה ופתרונה: "אזכרה נגינתי בלילה עם לבבי אשיחה ויחפש רוחי." (ע"ז, 7) או: "ואני אליך ה' שיוועתי ובבקר תפילתי תקדמתך." (פ"ח, 14)  הנגינה הדתית לעת בקר עומדת בסימן התודה והשמחה על החסד שעשה האל, ואילו שוועת הלילה עומדת בסימן התקווה האמונית: "להגיד בבקר חסדך ואמונתך בלילות." (צ"ב, 2) צעקה ההופכת לנגינה היא אמונה שנתגלגלה בחסד. אקט של פנייה והיענות.

 

ככל שמתקדם הקורא ב"תהילים", כן הוא פוגש בחגיגה ווקאלית מתגברת. לקול ולתזמורת האנושיים מצטרפים קולות ה' וקולות הטבע ובפרק צ"ח כבר פוצחים אדם וטבע במזמור משותף: "הריעו לה' כל הארץ, פצחו ורננו וזמרו. זמרו לה' בכינור, בכינור וקול זמרה. בחצוצרות וקול שופר הריעו לפני המלך ה'. ירעם הים ומלואו תבל ויושבי בה. נהרות ימחאו כף יחד, הרים ירננו." (צ"ח, 7-4)  המזמור הפך לאורטוריה קוסמולוגית טוטלית.

 

פרקים קי"ג-קל"ז, 24 פרקים רצופים, מעלים את מזמורי "תהילים" לדרגה  פולחנית-מעשית של הקרבת קורבנות ועלייה לרגל לבית-המקדש. מוזיקת הלויים מלווה את מזמורי הכוהנים ועולי הרגל, הם "שירי המעלות". מה שהחל כשירת יחיד הפך לשירת רבים. שוועת היחיד הוחצנה והורחבה אל הקולקטיב והיא מתגלה כטקס ווקאלי מוזיקלי. הפסוק "הנה מה טוב מה נעים שבת אחים גם יחד" (קל"ג, 1) אומר שִבתם של חוגגי המקדש מול יחידיותו של הכוהן ("זקן-אהרון שיורד על פי מידותיו…" – קל"ג, 2) ודבַרו הוא דבַר הרבים העונים לברכתו של הכוהן (פרק קל"ג) כדיאלוג בין "בית אהרון" או "בית הלוי" לבין שאר שבטי ישראל: "בית ישראל בָרכו את ה', בית אהרון ברכו את ה'." (קל"ה, 19)

 

ואז, הסיום: חמישה פרקי ה"הללויה" המרוממים בקרשצ'נדו את הטקס הדתי-ווקאלי אל "זמרו לאלוהינו בכינור" (קמ"ז, 7) ואל "יהללו שמו במחול, בתוף וכינור יזמרו לו." (קמ"ט, 3)  ועד אל פרק הסיום, ק"נ, אשר בו פתחנו ואשר כולו "הללויה" בכלי נגינה המפורטים זה אחר זה בואך "כל הנשמה תהלל יה, הללו-יה" (ק"נ, 6). כמו הייתה הנשמה כלי-הכלים למבע המזמור הדתי: בנשמה מתהווה המזמור בין הזעקה הלילית לשיר התפילה; ובנשמתו מעצב המנגן את נגינתו המרוממת את המזמור.

 

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: