מה שאירע שם בלילה ההוא

            מה שאירע שם בלילה ההוא

 

תם השכנוע המפרך ששכנע הקב"ה את משה מתוך הסנה הבוער. רק עתה, משחולל אלוהים את מעשי הנסים, משהבטיח גיבוי משמים, אף סעד דיבורי מן האח, ומשהעניק למשה מַטה קסמים – רק עתה ניאות הרועה המצרי-עברי ליטול על עצמו את משא השליחות. הנה הוא חוזר אפוא מהר חורב אל בית חותנו המדייני, נפרד ממנו ומבני המשפחה, מעלה את אשתו, צפורה, ואת שני ילדיו הקטנים, גרשום ואליעזר, על גב החמור ופותח במסע מערבה אל עבר מצרים. טרם צאתו, שב אלוהים ומתגלה למשה ומפקיד בפיו את ההתראה לפרעה: אם לא ייאות המלך לשחרר את "בנו בכורו" של אלוהים, את עם ישראל, יהרוג אלוהים את בנו הבכור של פרעה ("שמות", ד', 23-22).

 

ואז בא פסוק 24, שהוא העילה לכתיבתן של השורות הנוכחיות. פסוק מדהים, בלתי מנומק, שאינו נתמך על-ידי שום הסבר שלפני או שלאחרי: "ויהי בדרך במלון ויפגשהו ה' ויבקש המיתו." הכוונה למשה, כמובן. הנה כי כן, המשפחה הקטנה, שיצאה לדרכה המדברית המפרכת, לנה בדרך ("מלון", מלשון לינה). מן הסתם, הקים משה אהל קטן לעת ליל ובו מצטופפים ההורים וצמד ילדיהם, עת החמור ניצב בחוץ בסמוך. השאלה המטרידה היא – מה אירע שם באותו לילה, באותו אהל משפחתי, שהביא לכך שהקב"ה ביקש להמית את משה? התנ"ך מעלים מאיתנו את המידע המבוקש. כמו ביקש להגן עלינו מפני תוכן מביך, קשה. כל שכותב התנ"ך בהמשך לפסוק המדהים הוא: "ותקח צפורה צור ותכרות את עורלת בנה ותַגַע לרגליו ותאמר כי חתן דמים אתה לי. וירֶף ממנו אז אמרה חתן דמים למולות." (ד', 26-25)

 

השכנות הזו בין שני האירועים – בין "ויפגשהו ה' ויבקש המיתו" לבין כריתת עורלתו של בן-משה – גרם לחז"ל להבין את כוונת ה' להמית את משה כעונש על כך שלא מל את אליעזר, תינוקו [רש"י (על שמות פרק ד' פסוק כ"ד): "ויבקש המיתו – למשה לפי שלא מל את אליעזר ועל שנתרשל נענש עונש מיתה. (…) ומפני מה נענש מיתה לפי שנתעסק במלון תחילה (במסכת נדרים דף ל"א). והיה המלאך נעשה כמין נחש ובולעו מראשו ועד ירכיו וחוזר ובולעו מרגליו ועד אותו מקום הבינה צפורה שבשביל המילה הוא."]

 

האם אומנם זוהי סיבה ראויה להעניש את משה בעונש מוות?! האם עד לכאן מגיעה אכזריותו של האל, שנכון להמית את שליחו הנבחר אך משום שהתמהמה במילת תינוקו, או "שנתעסק במלון תחילה"? לא יעלה על הדעת. אין ספק, שמשהו איום ונורא התרחש שם באותו לילה במדבר, דבר-מה ברמת כפירה תוקפנית ובלתי נסלחת של משה כנגד הקב"ה. הכתוב מלמד: "ויפגשהו ה'". אם כן, באותו לילה גורלי, במהלך הלינה, פגש אלוהים במשה. כלום אירעה הפגישה בחלום? שמא בדרך התגלות אחרת? כך או כך, "פגישה". פגישה קשה ביותר, פגישה קריטית, כזו שבסופה מבקש אלוהים להמית את משה. נדמה לי שאני יכול לשער מה שם אירע:

 

משה שוכב עייף באהל. צפורה משמאלו, נושמת עמוקות, הילדים משני צדיה, פרוות-כבש גדולה פרושה על כולם. חושך צלמוות באהל ומבחוץ נשמעים קריאות כוס, יללות תן, לחשי עכנאי וצווחות קרקל. מדי עת, מגיב החמור בצניפה של פחד ורוקע ברגליו. אי-שקט באוויר וגם רוחות המדבר מתדפקות על יריעות האהל ושורקות בזעפן.

 

משה אינו מצליח להירדם. אין הוא מצליח להבין כיצד זה התגלגל למצב תמוה זה של בדידות מאוימת בלב הישימון, זונח מאחור את ביטחון משפחת יתרו ומהמר על עתיד רב חתחתים וסימני-שאלה. כלום נטרפה עליו דעתו שכך עשה? צפורה לבטח סבורה כך ואינה חדלה להטיח בו מררתה. עתה, בחצי הלילה, בלב המדבר, עם כל הקולות האורבים וסוגרים עליו מְעָבָרים, נראה לו אירוע הסנה כדבר-מה לא אמיתי, כמעשה שבדמיון, כמין בדיון שנתפס לו ואשר בגינו הוא מטלטל עתה את עצמו ואת בני משפחתו המסכנים אל עבר הלא-ידוע. לעזאזל, מהרהר משה, אינני ממשיך במסע המטורף הזה ועם הנץ החמה אני פונה אחורנית וחוזר עם צפורה והילדים למדיין. וכמי מיהו בכלל ה"אהיה" הזה שדיבר אלי מתוך האש?! ידו מגששת באפלה אל עבר האמתחת המונחת באוהל הקטן ומתוכו הוא שולף את פסל הצור של סֶת, שממנו לא נפרד מאז קבלו מידי אמו המאמצת, אז בפגישה האחרונה ביניהם. נזכר באירוע הקשה ההוא מלפני שנים, כשלפתע נודע לו מפיה כי אין היא אמו האמיתית וכי לא נסיך ולא בן-נסיך הוא וכי ננטש על היאור בידי יולדתו, מן העִברים. ההלם שחווה אז, הכעס על הנטישה, על התרמית. יצא בזעם את הארמון במטרה שלא לשוב אליו עוד לעולם. ואמו המאמצת, בקול בוכים, רצה אחריו בין העמודים הגבוהים, מתחננת שלפחות ייטול עמו את פסל סֶת, שישמור עליו. "משה!!…", עדיין שמע את זעקתה.

 

מאז ומעולם חש בודד ושונה מכל האחרים בארמון. האם היה זה הגמגום הארור שגרם לאנשים, אפילו לשפחות, להתרחק מפניו וללעוג לו? כך או אחרת, עתה הבין לאשורו את פשר הניכור וידע שמקומו לא שם. הרחיק אז ככל שנטלוהו רגליו, עד ללב מדבר סיני, ומעולם לא עוד דרכו רגליו בארמון שעל גדות היאור. וכל אותה עת ראה בסת את מיטיבו ומגינו. סת היקר, אלוהי אלוהיו! משה מישש את הפסל ואמצו ללבו. אצבעותיו חשו בראש-החמור, באוזניים הדוקרניות ובכתר הכפול שבקדקוד הגוף האנושי הניצב. סת האהוב יגן עליו כאן במדבר, ניחם משה את עצמו, בעודו חש בשאט-הנפש הגואה בו לזכר אותה אש שכביכול דברה אליו מתוך השיח הקוצני. כן, אבל מה בדבר המַטה שהפך לנחש, והזרוע שלקתה לרגע בצרעת? אה, ביטל את ספקנותו, אל-נכון סבלתי ממכת-שמש באותו יום חמסין, חשב משה ולפת ביתר-כוח את פסל סת. השכם בבקר אנחנו חוזרים, ויהי מה, סיכם. איני חוזר לארמון ואין בדעתי להזהיר את פרעה באזהרות חסרות-שחר של איזושהי אש מדברת. מחזה-שווא, הזיה בהקיץ חזיתי, הבל מהבלי המדבר הלוהט והמתעתע. אש מדברת… "אהיה אשר אהיה"… הבל-הבלים, לא היה ולא נברא, הרהר משה והתכרבל בניסיון להירדם סוף-סוף.

 

באותה שנייה ממש ראה את האש: אש אדירה אחזה בכנפות האהל, מקיפה אותו ואת בני משפחתו סביב, ומתוכה שמע את הקול המוכר: "משה! משה!".  "הלאה לך, חלום ארור!", קרא משה בקול, עת חש צריבה איומה ונוראה באזור-חלציו וראה להבה האוחזת בפרוות-הכבש. משה זעק זעקת בעתה וכאב, שכמותה לא זעק מעולם, וזו הקפיצה ממקומה את צפורה שתפסה בילדים וזינקה החוצה בצריחות-אימה. עתה, גם הילדים פרצו ביללות, אך כל אלה גם יחד, כולל נעירות החמור, התגמדו לעומת שאגותיו של משה, המגולל עצמו בעפר, מנסה לכבות את האש שאחזה בגלימתו, בעוד צפורה מכה בו ביריעה שחטפה מעל גב החמור.

 

מפשעתו של משה בערה, כמו ננעץ באברו ברזל מלובן ועיניו נקרעו מחוריהן מרוב ייסורים. "מהר, צפורה, מהר! למול את אליעזר! עכשיו, מהר!", מלמלו שפתיו בחצי עלפונו. עוד הספיק לתת את פסל סת בידי צפורה וזו נתצה אותו לרסיסים על סלע שלמרגלותיה, נוטלת נתז-צור וכורתת את עורלת בנה המצווח. את מילותיה, "כי חתן דמים אתה לי", כבר לא שמע משה, שהכרתו אבדה. גם לא ראה את העורלה המושלכת אל מעלֵה-רגליו.

 

מאוחר יותר באותו בקר, ארזו משה וצפורה את שארית חפציהם, העמיסום על החמור והמשיכו במסעם מערבה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: