להיות אדם, להיות Mentsch

              להיות אדם, להיות Mentsch

 

"אדם שת אנוש" ("דברי-הימים א'", א', 1): איזה מין משפט הוא זה?! לא, אין זה משפט עברי. זוהי רשימה כרונולוגית-גנאולוגית שאינה מתיימרת לספר סיפור או לטעון טענה, מלבד עצם קביעת העובדה הכרונולוגית-גנאולוגית של ראשית תולדות האדם עלי אדמות. אלא, שאנו, בוגרי ספר "בראשית", איננו יכולים שלא לתמוה על ההיעדר הזועק: לאן נעלמו הבל וקין, שלא לומר חווה?! אז, ניחא: נשים לא פונקו במחוזותינו התנ"כיים וברור לקורא ב"דברי-הימים א'" שהרַשָם מעוניין בזכרים בלבד. נסלח לו את היעדר הקורקטיות הפוליטית לאור ערכי העת העתיקה. ברם, שוב, אנה התפוגגו קין והבל? התמיהה גוברת משקוראים אנו את שני הפסוקים הבאים – "קינן מהלאל ירד" ו"חנוך מתושלח למך". ב"בראשית" פרק ד', פסוקים 18-17, קראנו: "וידע קין את אשתו ותהר ותלד את חנוך (…) ויוולד לחנוך את עירד ועירד ילד את מחויאל ומחייאל ילד את מתושאל ומתושאל ילד את למך."

 

אנו חוזרים אל "דברי-הימים א'": עתה, אנו נוטים להבין את קינן (דמות המופיעה ב"בראשית" כבנו של אנוש המאוחר הרבה יותר) כבן-דמותו של קין, שהוליד כזכור את חנוך, שהוליד את עירד. עירד של "בראשית", נניח, הוא ירד של "דברי-הימים א'", ואילו מתושלח של "בראשית" הוא מתושאל של "דברי-הימים א'". אלא, שהסדר ההיסטורי נתבלבל ביותר. ועדיין הבל איננו. ואם נסביר: הבל נעדר משום שנרצח בטרם העמיד צאצאים; אף על פי כן, נתמה על רשם-הרשומות של "דברי-הימים" שאינו מציינו כבנו של אדם הראשון. משהו פה דורש הבהרה יסודית.

 

אם קינן אינו קין, הרי שהכתוב ב"דברי-הימים א'" מדלג, לא רק על הבל, אלא גם על קין, אולי משום שקין וצאצאיו נספו במי המבול והאנושות לא נבנתה מהם לטווח הרחוק (וגם רש"י מרמז על כך בפרשנותו לפסוק הפותח את "דברי-הימים א'"). כיון שכך, מחבר "דברי-הימים" מעוניין בסיפור תולדות הבנייה הגנאולוגית האנושית ובזאת בלבד. מבחינה זו, נחה דעתנו, מאחר שקריאה בפרק ה' של "בראשית" מגלה סידור דומה, לפיו אדם הוליד את שת ושת הוליד את אנוש, ואין הפרק מזכיר את שני האחים מהפרק הקודם.

 

בסדר, אבל מה נאמר על בלבול הסדרים לעומת הנמסר ב"בראשית", שהוא מקור-המקורות הארכיוניים? להיכן, למשל, נעלם מחויאל, בנו של ירד (עירד) ואביו של מתושאל (מתושלח)? אלא, שסוגיית הרשם המבולבל-מבלבל מתחילה כבר ב"בראשית" הוא עצמו. שפרקים ד' ו- ה' של ספר זה אינם מסכימים ביניהם על השושלת המדויקת: אם בפרק ד', פסוקים 18-17, סדר השושלת הוא: קין-חנוך-עירד-מחויאל-מתושאל-למך; הרי שבפרק ה', פסוקים 21-12, הסדר הוא: קינן-מהלאל-ירד-חנוך-מתושלח-למך. כל זאת, כאמור, בהנחה שקינן הוא קין ושירד הוא עירד. ואם אמנם כן הוא, מה עולל מהלאל שלא הוזכר בפרק ד' כבנו של קין? קשה.

 

נאמר כך: ערפל כבד נח על ראשית השושלת האנושית. אני חוזר אפוא אל הפסוק הפותח את "דברי-הימים א'" וממיר קריאה היסטורית-מדעית בקריאה מיתולוגית-מטפורית: אדם שת אנוש. אני אומר: אפשר להיות אדם ואפשר להיות אנוש, משמע אנושי. אדם הוא מין ממיני עולם החי; אך, לא די בהיות נמנה על המין הזה בכדי להיחשב בן-אנוש. אנושיות היא דרגה גבוהה יותר של בן-אדמיות. ולא לחינם מציין הכתוב ב"בראשית" פרק ד' פסוק 26: "ולשת גם הוא ילד בן יקרא את שמו אנוש אז הוחל לקרוא בשם ה'." כי רק בדרגת הפיכת האדם לאנוש, רק אז תתאפשר האמונה, שהיא ביטוי לערגת האינסוף המפעמת באדם, ובמילים אחרות – תנועת הנשמה מתוך עצמה אל מחוץ לעצמה ולעבר המושא האינסופי ("המשתה" לאפלטון).

 

ברם, הכתוב ב"דברי-הימים א'" נוקט בשילוש מונחים והוא מציב את שת כשלב-ביניים בין היות אדם להיות אנוש. הגם שהמילה "שת" משמשת בעברית (וכבר ב"בראשית") לייצוג העכוז, לא כך הובנה המילה הזו, האוגריתית ביסודה, על-ידי חווה. שחווה בוחרת בשם "שת" בעבור בנה השלישי, שנולד לאחר רצח הבל בידי אחיו, בהסבירה: "כי שָת לי אלוהים זרע אחֵר תחת הבל כי הֲרַגו קין." (ד', 25)[1]  "שת לי" במשמעות – העניק לי. בחינת השרש שי"ת (במילון אבן-שושן) מעלה שעסקינן בפעל (נדיר ככל שהינו בשימוש המודרני) שעניינו – נתינה, מסירה, פנייה, השמה, הטלה, הנחה, עשייה, קביעה ("ואיבה אשית בינך ובין האישה" – "בראשית", ג', 15), אפילו הטלת מצור. אך, אין ספק, שעיקר השימוש הלשוני – ובפרט מבחינתה של חווה, שבחרה בשם "שת" – מציין כושר הענקה.

 

אם נשוב אל המדרש המוצע על-ידינו בנושא "אדם שת אנוש", נאמר כך: כדי שבן-אדם יהפוך לבן-אנוש, שומה עליו להפנים ולממש קודם כל את כושר הנתינה. כי זהו הכושר המוציא את האדם אל מחוץ לעצמו. כל עוד האדם הוא רק אדם, הריהו נמצא בשלב חייתי, שבשורשו הוא שלב אגוצנטרי של סיפוק צרכים עצמיים (בו גם הנתינה היחסית – נאמר, חיה-אם המטפלת בגוריה, או חיה-אב המביאה מזון לגוריה – אינה אלא אינסטינקטיבית). רק משממומש הפעל שי"ת באדם, רק משגילה בו את היכולת להתגבר על האגוצנטריות ולהעניק לזולת ולעולם, רק אז עשה האדם את הצעד המכריע, בו גם מתחילה הנשמה – אותו יסוד אינסופי הגנוז באדם – לצאת אל מחוץ לעצמה אל עבר המושא האינסופי, ורק אז הפך השת לאנוש, ורק אז החל לקרוא בשם ה'.

 

זה הרגע בו אנו שמים לב: דווקא על הולדת שת נאמר: "ויחי אדם שלושים ומאת שנים ויולד בדמותו כצלמו ויקרא את שמו שת." ("בראשית", ה', 3)[2] ביטוי שכזה – "בדמותו כצלמו" – לא נכתב, לא על הולדת הבל ולא על הולדת קין. "בדמותו כצלמו", אנו זוכרים, היה הביטוי שנקט הכתוב למען תאר את בריאת האדם בצלם אלוהים. כמו מרמז לנו אפוא הכתוב על שת, שמשהו מן הצלם האלוהי דבק בו, ומבחינת מדרשנו, שמשהו בשת מכשיר את הדרך אל האנוש הקורא בשם אלוהים. ואכן, בספר "הזוהר" (בראשית, דף נ"א, ע"א, שמ"ט) קראנו (בתרגום "הסולם" מארמית לעברית): "ואמר רבי יהודה כתיב ויולד בדמותו כצלמו. מכאן נשמע שבנים האחרים (קין והבל) לא היו בדמותו, ורק זה שת היה בדמותו כצלמו, בתיקון הגוף ובתיקון הנפש, באורח מֵישַר. (…) שהבנים האחרים היו בדבקות הזוהמא של הנחש ושל אותו הרוכב עליו שהוא סמאל. מה פלא, ש"מדרש רבה" מספר לנו (בראשית פרשה כ"ג) שחווה "נסתכלה אותו זרע (של שת/ג.ע) שהוא בא ממקום אחר ואי זה זה מלך המשיח."


[1] משמעותית ביותר העובדה, שאת השמות לבנים הראשונים בתולדות האדם העניקה האם דווקא. כך לקין וכך לשת. מאוחר יותר נלמד, שהענקת שמות לבנים היא מעשה האב. אפשר, שמרמז לנו ספר "בראשית" המוקדם על כוחה ועל סמכותה של חווה, שעלו על כוחו וסמכותו של אדם; ומכאן גם יוזמתה של חווה בפרשת החטא הקדמון והתנהגותו הסבילה של אדם.

[2] עתה, כבר "מתקן" עצמו הכתוב ומייחס קריאת שם הבן לאב!

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: