חוכמת השירה

                                       חוכמת השירה

 

                          "ויתן אלהים חוכמה לשלמה ותבונה הרבה מאד ורוחב לב כחול אשר על שפת הים. ותרב חוכמת שלמה מחוכמת כל בני קדם ומכל חוכמת מצרים. ויחכם מכל האדם מאיתן האזרחי והימן וכַלכֺל ודַרדָע בני מחול ויהי שמו בכל הגויים סביב. וידבר שלושת אלפים משל ויהי שירו חמישה ואלף. וידבר על העצים מן הארז אשר בלבנון ועד האזוב אשר יוצא בקיר וידבר על הבהמה ועל העוף ועל הרמש ועל הדגים. ויבואו מכל העמים לשמוע את חוכמת שלמה מאת כל מלכי הארץ אשר שמעו את חוכמתו." ("מלכים א'", ה', 14-9)

 

                          כלום מקרית השכנות בין ציון חוכמתו האלוהית של שלמה לבין ציון עובדת היותו מחברם של שירים ומשלים? מה הקשר בין יצירתיות אמנותית לבין חוכמה אלוהית? כפי שמלמד התנ"ך, אלוהים העניק חוכמה לדמויות נבחרות בלבד. והרי הן לפי סדר אזכורן (ונדגיש: לא בחכמים סתם מדובר, דוגמת יוסף – "אין נבון וחכם כמוך", או דוגמת יהושע בן-נון שהיה "מלא רוח חכמה", או דוגמת שתי "הנשים החכמות" המוזכרות בספר "שמואל ב'", ואחרים, אלא בכאלה שחוכמתם ניתנה משמים):

א.     תופרי בגדי הכהן הגדול: "ואתה תדבר אל כל חכמי-לב אשר מלאתיו רוח חכמה ועשו את בגדי אהרון לקדשו לכהנו לי." ("שמות", כ"ח, 3)

ב.     בצלאל בן-אורי ואהליאב בן-אחיסמך, בוני המשכן ("שמות", ל"ה, 31, 35).

ג.       שלמה המלך, מחבר 1005 השירים ו- 3000 המשלים, כמצוין בציטוט הנ"ל. הצעתנו היא לראות בהמשך הציטוט – דיבורו של שלמה על העצים, החיות וכו' – הבהרה של מושג המשל (ולא דיבור עם עצים וחיות).

ד.      חירם, מלך צור, בונה המקדש (וראה: ג.עפרת, "כבתוך שלו", תל-אביב, 2006, עמ' 30-29).

ה.     המשיח מגזע ישי: "ונתת עליו רוח ה' רוח חכמה ובינה…" ("ישעיהו", י"א, 2).

 

                          כל הדמויות הפרטיקולריות הללו (ומבחינה זו, המשיח הוא דמות ערטילאית המיוחסת לאחרית-הימים) היו אמנים, ולפחות – אומנים. זיהוי זה של חוכמה אלוהית עם יוצרים מעלה בתודעתנו את "איון" לאפלטון, דיאלוג מהמאה החמישית לפנה"ס בו נדונה ההשראה האמנותית (בעיקר, ביחס למשוררים, אך לא בלבד: איון, למשל, הוא רפסודוס – אמן מופע של אפוסים). ההשראה נתפסת ב"איון" כ"אלוהית",הגם שתובעת מהיוצר את מחיר השיגעון. שהמשורר, כך אפלטון, הוא "עבד אלוהים": האל דובר דרך רוח היוצר, בנוטלו מעבדו את שכלו (הכרתו, מודעותו) ובהותירו את התהליך היוצר ברמת "השגעון האלוהי" (וראה: ג.עפרת, "שלוש חשיכות", ירושלים, 1997, עמ' 110-109). התפיסה העברית הקדומה לא הרחיקה לכת ולא דמתה את תהליך היצירה לטראנס דיוניסי מופרע (כנאמר ב"איון"). לא, שהיוצר הועתר אמנם בחוכמה אלוהית, אך לא במחיר הטירוף. אף לא אחד מהיוצרים הדגולים המצוינים בתנ"ך זוהה עם תהליך יצירה אי-רציונאלי. ובמילים אחרות: המושג העברי הקדום של ההשראה (ומבלי שהתנ"ך יציין מושג זה) הוא מתת אלוהי נדיר של דרגת הכרה עליונה.

 

                          אך, מה בדבר חכמי-העל  – איתן, הימן, כלכל ודרדע – המוזכרים בקטע התנ"כי הנ"ל, הפותח את מאמרנו? מי הם האנשים הללו, שהתנ"ך לא סיפר עלילותיהם? והאם גם להם נוכל לייחס כושר אמנותי?

 

                          נפתח באיתן האזרחי: לפי "דברי הימים א'", פרק ב', פסוק 6, זרח, בנם של יהודה ותמר, הוליד חמישה בנים, בהם איתן, הימן כלכל ודַרָע (שהוא, ככל הנראה, דרדע המוזכר לעיל כאחד מהאחים, חכמי הדור). ואין לדעת מדוע נכתב ב"מלכים א'" ששם אביהם של האחים הנדונים הוא מחול ולא זרח. האם רשאים אנו לדרוש מדרש מעט-נועז, לפיו החכמים "בני מחול" היו מין שאמאנים שחוללו במחול-טראנס? פרשנות מעט נסחפת, שתיפתר אולי בהמשך דברינו. לפי שעה, ברי לנו שאיתן האזרחי הוא איתן הזרחי, בנו של זרח. וכך סונף גם איתן כאח נוסף לשאר האחים החכמים, בני זרח (משום מה, האח הנוסף, זמרי, לא זכה לתואר "חכם"), כל הארבעה  – בני משפחתו של דוד המלך, ולמען הדיוק – תשעה דורות מעליו.

 

                          והנה, להפתעתנו, בפרק ו' של "דברי הימים א'" אנו פוגשים מספר משוררים מאוחרים הרבה יותר, בני דורו של דוד, לויים (כלומר נמנים על שושלת שבט לוי ולא שבט יהודה) שמונו בידי דוד לשרת באוהל-מועד והם מהדהדים בשמותיהם את האחים החכמים הנ"ל: "ואלה העומדים ובניהם מבני הקהתי הימן המשורר בן יואל (…) אחיו אסף העומד על ימינו…" (ו', 18, 24, דגש שלנו)  ובפרק ט"ו, המשך הדיווח והרחבתו: "ויעמידו הלויים את הימן בן יואל ומן אחיו אסף בן ברכיהו ומן בני מררי אחיהם איתן בן קושיהו." (ט"ו, 17, דגש שלנו) כעבור שני פסוקים אף מלמדנו הכתוב שהשלישייה הנדונה התמחתה בנגינת מצלתיים-נחושת. אלא, שעתה, איתן והימן המשוררים, לא רק שלֵויים הם, כי אם נולדו לאבות שונים, שאינם לא זרח ואף לא מחול. וברור, שעניין לנו בדמויות שונות משושלות ומתקופות שונות – משפחת החכמים לחוד ומשפחת המשוררים לחוד – אף כי נושאות אותם שמות. ולמען הרבות בלבול, נזכיר, ששושלת הלויים כללה גם אחד זרח, ככתוב ב"דברי-הימים א', ו',6). עניין של מקריות ושל שכיחות שמות ותו לא?

 

                          האמת היא, שהשמות, "איתן האזרחי" ו"הימן האזרחי", מופיעים בתנ"ך רק עוד פעם אחת וזאת בראש מזמורים פ"ח ו- פ"ט ב"תהילים". ומתבקשת השאלה: האם הקדיש דוד שני מזמורים אלה לאחים החכמים או לחכמים שהם משוררים ולמשוררים שהם חכמים (ומשורר, נדגיש, אינו רק פייטן המחבר שירים, אלא הוא גם מי שמשמיע שירי תפילה בליווי כלי-נגינה)? נמתין עם תשובתנו. נציין רק, ששני החכמים הנוספים – כלכל ודרדע (או דרע) אינם מוזכרים פעם נוספת בתנ"ך, וכי שושלת זרח בן יהודה דווקא נסמכה למשוררים בתנ"ך. הנה כי כן, ספר "נחמיה" מפרט על אודות בני הלויים המשוררים בבית-המקדש (והם צאצאי אסף, המשורר ואחיו של איתן, המשורר המוזכר לעיל), ומיד, בשכנות קרובה ביותר, מספר על יועץ-המלך "…פתחיה בן-משיזבאל מבני זרח בן יהודה ליד המלך לכל דבר לעם." ("נחמיה", י"א,24) סתם מקריות?

 

                          וכך, משנותרנו ויותר מחצי תאוותנו בידינו, עדיין רודפת אותנו השאלה: מה ראה דוד, או מחברם האחר של מזמורי "תהילים", להקדיש שני מזמורים לחכמים הקדומים, להימן ולאיתן בני זרח, קרובי המשפחה הרחוקים מאד של דוד? מטרידה אותנו גם העובדה, שמזמורים אחרים ב"תהילים" מיוחסים לאסף או לידותון, שאותם למדנו להכיר כמשוררים לויים הקרובים לאיתן ולהימן, שני משוררים לויים אף הם. לאמור: מה גורם לו למחבר "תהילים" לפתוח שניים ממזמוריו בהתייחסות לחכמי-העל הקדמוניים, מחד גיסא, ולמשוררים הלויים, מאידך גיסא?

 

                          פתיחת מזמור פ"ח: "שיר מזמור לבני קֺרח למנצח על מָחֲלַת לענות משכיל להימן האזרחי." (פסוק 1) אנחנו רושמים לפנינו: הימן האזרחי מחובר למונח "משכיל" (וזאת בדומה לאחיו, איתן האזרחי, שיזוהה עם המונח "משכיל" בראש מזמור פ"ט), אך גם למונח "מחלת". אנו מבקשים להציע, שזיהוי הימן האזרחי עם מחלת אפשר שאוצר בחובו את התשובה לחידת "בני מחלה" מ"מלכים א'". המונח הבלתי נהיר "מחלת" יובן ככלי נגינה הקשור בחליל ו/או במחול. מבחינה זו, החכמים הדגולים "בני-מחלה" הם משוררים המתמחים בכלי הנגינה הקרוי "מחלת".

                          ובה בשעה, עדיין הדואליזם הבלתי פטור של בני שבט לוי ובני שבט יהודה: שהלא מדובר ב"שיר מזמור לבני קרח", וקרח הוא נכדו של קהת, סבו של משה, משמע – בן משפחת לויים. פעם נוספת, אפוא, שילוב של צאצאי לוי וצאצאי יהודה. מה שתומך בדואליות הכללית יותר של ספר "תהילים", זו המקדישה, כאמור, חלק מהמזמורים למשוררים בני שבט לוי ושני מזמורים לחכמים בני יהודה. אנחנו מבקשים לייחס משמעות לשניות זו ולקשרה לנושא מאמרנו: ראיית המשורר (והיוצר בכלל) כמי שניחן בחוכמה עילאית. משוררים ושאר יוצרים הם בעלי חוכמה אלוהית, ואילו אלה שזכו לקבל חוכמה מאלוה הם משוררים ושאר יוצרים.

                         

                          מה רבה השמחה, לפיכך, למצוא ב"אנציקלופדיה מקראית", בערך "מחול", את הקטע הבא, המאושש את הבחנתנו: "לדעתו של רש"י אין מחול שם אדם, אלא הצירוף בני-מחול הוא כינוים של החכמים איתן, הימן וכלכל (משום מה, נפקד מקומו של דרדע/  ג.ע) שהיו מחברי המזמורים האמורים במחולות שיר. וכיוצא בזה הסביר לאחרונה אולברייט, שהצירוף בני –מחול עניינו בני משפחות מחוללים ומנגנים."[1]                          

 

 

 


[1] "אנציקלופדיה מקראית", כרך ד', ירושלים, 1962, עמ' 788)

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: