ותיפול שבא על שלמה

            ותפול שבא על שלמה

 

שני מנהיגים עבריים דגולים – משה ושלמה – נמשכו לנשים כהות-עור. אך, בעוד משה הסתפק בציפורה המדיינית, הרי ששלמה ביקש עוד ועוד שחורות: לא די היה לו בבת-פרעה, שעמו כרת ברית ואת בתו נשא לאישה ("מלכים א'", ז', 8; "דברי-הימים ב'", ח', 11), ואף לא די היה באותה נערה "שחורה אני ונאווה" שעליה שורר ב"שיר-השירים". כי לאלו נוספה גם מלכת שבא (אשר, כקודמותיה, אף היא נטולת שם[1]). ואם לא די באלו, מבהיר לנו הכתוב שעוד היד (וכל השאר) נטויה: "והמלך שלמה אהב נשים נכריות רבות ואת בת-פרעה מואביות עמוניות אדומיות צידוניות חתיות." ("מלכים א'", י"א, 1) סביר אפוא להניח, שבין שבע-מאות הנשים ושלוש-מאות הפילגשים של שלמה (שם, י"א, 3) רבות ביותר ענו על ההגדרה – black is beautiful.

 

"ומלכת שבא שומעת את שמע שלמה לשם ה' ותבוא לנסותו בחידות." ביקור המלכה האקזוטית, שנראה בקריאה ראשונה כתלוש מכל הקשר, מתחוור כפחות סתום כאשר אנו מקשרים אותו לפרשה המקדימה של חירם ובניית המקדש. כי "ותבוא לנסותו בחידות" אינו מתקבל על הדעת כמניע מספיק למסע מפרך מדרום-מערב מדבריות-ערב (תימן דהיום) ועד לירושלים. אמנם, קראנו – "ויבואו מכל העמים לשמוע את חוכמת שלמה מאת כל מלכי הארץ אשר שמעו את חוכמתו " (שם, ה', 14); ואמנם מנהג הבידור בחידונים זכור לנו עוד מסיפורו של שמשון והמסיבה שערך, ברם, שוב, שבועות וחודשים של נדודים על גמלים מממלכת שבא הנידחת אך ורק לצורך תחרות חידונים בינלאומית – אינה סבירה. סביר הרבה יותר להיתלות בשורות המקדימות את ביקור מלכת שבא: "ואֳני עשה המלך שלמה בעציון גבר אשר את אֵלות על שפת ים-סוף בארץ אֱדום. וישלח חירם באֳני את עבדיו אנשי אניות יודעי הים עם עבדי שלמה. ויבואו אופירה ויקחו משם זהב ארבע-מאות ועשרים כיכר ויביאו אל המלך שלמה." (שם, ט', 28-27) אופיר, ארץ-הזהב, נזכור, נמצאת אי-שם בין ים-סוף לאפריקה.

 

שלמה זקוק להרבה זהב. לא מכבר סיים בניית בית-מקדש וארמון פרטי ובאלה חִפָּה את עצי הארזים בזהב ("ויצַף שלמה את הבית מפנימה זהב סגור ויעבר ברתיקות זהב לפני הדביר ויצפהו זהב. ואת כל הבית צפה זהב עד תום כל הבית וכל המזבח אשר לדביר צפה זהב…" – שם, ו', 22-21). שלמה אוהב זהב.[2] עתה, כשהוא מחוזק מצד דרום-מזרח  בברית משפחתית עם פרעה מלך מצרים, הוא יכול לשלוח את בן-בריתו האחר, חירם מלך צור, דרומה אל אופיר במטרה "לקחת" משם (מי כרה את הזהב? מי בדיוק מכרו? באלו תנאים?) את מאות כיכרות הזהב. דבר אחד לא לקח שלמה בחשבון: את הנזק המסחרי העצום שהוא מעולל לממלכה שבערב הדרומית-מערבית, לשבא. נוסיף עוד: לאוזני מלכת שבא הגיעו השמועות על בית הזהב הגדול שבנה שלמה לאלוהיו: "שומעת את שמע שלמה לשם ה'"; ויודעים הפרשנים לפרש: שומעת על אודות בית-המקדש לשם ה'.

 

ממלכת שבא של ימי שלמה, המאה ה- 10 לפנה"ס, התקיימה על מסחר בזהב ובבשמים. לפי "קדמוניות היהודים" ליוספוס פלאביוס, מלכת שבא הייתה, בעצם, מלכת מצרים ואתיופיה[3], אישה בעלת עניין מיוחד בפילוסופיה.[4] פלאביוס התעקש על תיאוריית החידון וטען שהמלכה הביאה עמה לשלמה שורה ארוכה של שאלות עיוניות עמוקות מני-ים, עליהן ענה המלך בקלילות וירטואוזית מדהימה. אלא, שאגדות פלאביוס משכנעות פחות מדברים שכתב ישראל אפעל בערך "שבא" של "אנציקלופדיה מקראית": "דרום-ערב נודעה בסחורות המותרות ששיווקה, ושהמובהקות בהן היו בשמים, זהב ואבנים יקרות. (…) שבתקופת המקרא, לפחות עד מאה ו' לפנה"ס, שלטה שבא על שיווק הסחורות של דרום-ערב אל ארצות ים-התיכון והסהרון הפורה והייתה הגורם היחיד מבין ממלכות האזור שבּא במגע עם ארצות הצפון."[5]

 

ניתן אפוא להבין: מלכת שבא נמצאת בלחץ: הצי שבנה שלמה על שפת ים-סוף ואניות הסוחר של חירם הנושאות זהב ממדבריות-ערב צפונה, מאיימים כולם על מעמדה המסחרי, כמעט מונופול אזורי, שיש לשבא, בין השאר בתחומי הזהב. לאור דברים אלה, נבין-גם-נבין את הכתוב: "ותבוא ירושלימה בחייל כבד מאד גמלים נושאים בשמים וזהב רב מאד ואבן יקרה ותבוא אל שלמה ותדבר אליו את כל אשר היה עם לבבה." ("מלכים א'", י', 2) דומה שאנחנו יכולים לנחש בדיוק מה היה על לבבה של המלכה. סביר גם, שכל המשלחת הגדולה וכבדת המטענים לא הייתה כי אם משלחת מרכולות לצורך מכירה לעמים שבדרך, השארת דוגמיות לצרכנים פוטנציאליים והידוק ו/או קשירת קשרים מסחריים חדשים. הקץ (היחסי בלבד) לארוטיקה האקזוטית ולספיריטואליות האפלטונית שריחפו על סיפור מלכת שבא.

 

סוחרת דגולה הייתה מלכת שבא. היא ידעה היטב מה שיודע כיום כל סוחר קטן בשווקי הבזארים של בגדד ואיסטנבול, ירושלים ויפו – לקנות את לב הקליינט במחמאות מרעיפות. הכתוב המפליג בהתפעלותה הנרגשת ("ולא היה בה עוד רוח" – שם, י', 5) מביתו המפואר של שלמה, מהסעודות שערך, מהתלבושות המרהיבות של עבדיו וכו', מפרש התפעמות זו במונחי הרושם האדיר שהותירה חוכמת שלמה על נפש המלכה הרוחנית. אלא, שאנו רואים בין השורות את החנופה המתוחכמת של הסוחרת הערבייה הפקחית מאין-כמותה: "אשרי אנשיך אשרי עבדיך אלה העומדים לפניך תמיד השומעים את חוכמתך." (שם, י', 8) הממזרה: היא לא תצא מירושלים בלי חוזה שמן, זה ברור.

 

אלופת המסחר משבא ידע-ידעה גם את סוד המתנות. היה ברי לה: כל קראט זהב שתשאיר כשי יוכפל עשרות-מונים בהזמנות שיגיעו מאוחר יותר: "ותתן למלך מאה ועשרים כיכר זהב ובשמים הרבה מאד ואבן יקרה…" (שם, י', 10) שלח זהבך על פני המים… ואפשר, שהכתוב כבר מתאר עסקה שתמורתה שילם שלמה. מה גם שבלב-לבו של דיווח המתנות, סוטה לפתע הטקסט כדי לציין: "וגם אֳני חירם אשר נשא זהב מאופיר הביא מאופיר עצי אלמוגים הרבה מאד ואבן יקרה." (שם, י', 11) סטייה לא מקרית, כמובן, שמשמעותה אחת ויחידה: העסקים עם שבא החלו פורחים. והרי כתוב במפורש: "והמלך שלמה נתן למלכת שבא את כל חפצה אשר שאלה…" (שם, י', 13) ואם נותר בנו ספק לגבי פשר "כל חפצה אשר שאלה", בא הפסוק הבא ועונה: "ויהי משקל הזהב אשר בא לשלמה בשנה אחת שש מאות שישים ושש כיכר זהב. לבד מאנשי התרים ומסחר הרוכלים וכל מלכי ערב ופחות הארץ." (שם, י', 15-14)

 

כן, הביקור השתלם. היא, המלכה, השאירה מאה ועשרים כיכר זהב, וזכתה להזמנות של שש מאות שישים ושש כיכרות. ההשקעה הוכיחה את עצמה פי שש! עסקה מוצלחת ביותר לכל הדעות.

 

מה נאמר מה נדבר: הלוואי עלינו שרי מסחר ותעשייה ברמתה של מלכת שבא. ולו השיגה המלכה את שהשיגה גם במחיר התעלסות עם המלך (מה היא לא תעשה על מנת לזכות בחוזה. ומה בכוחו של שלמה לעשות עת ניצבת מולו כושית חטובה…). כי, בעודם שרועים על מיטת האפיריון המלכותית (מצופת הזהב), עת המלך מזמר באוזני המלכה את עגבי "שיר-השירים", החתימה השבאית את החושק הירושלמי על עסקאות מרקיעות שחקים… דלילה ב'. ותולדה אחרת מאותו אירוע כחול: המסורת החבשית רואה את מנליק הראשון, בנם של מלכת שבא ושלמה, כמייסד השושלת של מלכי אתיופיה.

 

עורכי התנ"ך, כך נראה, הסתירו מאיתנו את ה"תכלעס" של ביקור מלכת שבא וגלגלו את הסיפור אל פסגות החוכמה של המלך. כאילו בתורה מדובר ולא בקמח. כה חרדו כותבי העתים על גרסתם ה"נקייה" עד כי חזרו עליה מילה במילה ב"דברי-הימים ב'", ט, 13-1. אבל, אנחנו לא קונים. ואם בקנייה עסקינן, הקונה הגדול, קניין-העל של התנ"ך, הוא המלך שלמה, מי שלא חדל לשגר משלחות-רכש ימיות דרומה לאופיר ומערבה לתרשיש (שבדרום ספרד). הן באופיר והן בתרשיש רכשו אנשי שלמה אינספור מוצרים אקזוטיים שמקורם באפריקה. כי, אין ספק: שלמה הוקסם מהיבשת השחורה, החל מקופיה ותוכייה (שאותם הביא חירם מתרשיש מדי שלוש שנים) וכלה בנשותיה…

 

 


[1] ב"קוראן" נקראת המלכה "בילקיס" והיא מולכת על תימן.

[2] הן באהבתו לזהב והן בריבוי נשותיו, עבר שלמה על איסור חמור ב"משנה תורה" למשה: "ולא ירבה לו נשים ולא יסור לבבו וכסף וזהב לא ירבה לו מאד." ("דברים", י"ז, 17)

[3] הפרשן, אבן-עזרא, סבר שמלכת שבא הייתה, בעצם, בת מלך הנגב.

[4] יוספוס פלאביוס, "קדמיוניות היהודים", ספר VIII, פרק 6, סעיף ה'.

[5] "אנציקלופדיה המקראית", כרך ז', מוסד ביאליק, ירושלים, 1976, עמ' 462-461.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: