וחלומות השווא ידברו

               וחלומות השווא ידברו

 את המילים הללו ביטא הנביא זכריה בזמן כלשהו במאה ה- 6 לפנה"ס. במאה ה- 8 לפנה"ס כתב הומרוס ב"אודיסיאה" (19, חרוז 560 ואילך) שחלומות שקריים נובעים מ"שער השנהב" ואילו חלומות של אמת מקורם ב"שער הקרן". הומרוס האמין בקיומם של חלומות שהם במעמד של נבואה אלוהית: פנלופֶה, אשת אודיסיאוס, מספרת לבעלה (המחופש ל"נוכרי") על חלום שחלמה ובו נשר שובר לאווזים את צווארם. ואומר הנשר לחולמת: "לא חלום הוא זה, נבואת אֵלים היא שתביא לישועתך". הנשר הוא אודיסיאוס, האווזים הם מחזריה של פנלופה.

 

במהלך חייו הארוכים לאורך המאות 4-5 לפנה"ס, אימץ אפלטון לא מעט מתפיסת החלום ההומרית, שהיא גם התפיסה ששלטה במזרח-התיכון הקדום. בדיאלוג "כארמידס" מציע סוקרטס, גיבורו של אפלטון, לקריטיאס לבחון חלום שחלם ולהכריע מאיזה משני הפתחים ("שער השנהב" או "שער הקרן") יצא החלום ("כארמידס", 173) ובזאת להכריע אם חלום-שקר חלם או חלום-אמת המבשר עתידות.

 

החלום, אמר אפלטון ב"טימאיוס" (45), שורשיו ב"תנועות הפנימיות" הפועלות באדם הישן. החלום, הוסיף, הוא חיקוי פנימי של "תנועות פנימיות" שלא נרגעו בנפשו של האיש הנם.[1] בכל הקשור לדרגות ההכרה האנושית, אפלטון לא ייחס ערך-אמת לחלום, באשר בחלומותיו מייחס האדם ממשות לתדמית, כפי שבחלומות אלה מתערערת ההבחנה בין אמת לבין סברה. בהתאם, ב"טימאיוס" (158) שייך אפלטון את החלומות למשפחת השיגעון והמחלות, שמשבשים את הקליטה החושית של האדם. לא פחות מכן, החלום, כך אפלטון, משחרר את "הכוח הבהמי והפראי" של הנשמה ("פוליטיאה", ט', 572-571).[2]

 

בה בשעה, אפלטון מוכן לקבל אפשרות שיגורם של חלומות מאלוהים לאדם, ואלה אינם מטעים: "נמצא האלוהים דמות פשוטה ואמיתית לחלוטין (…) ואף אינו מטעה כאילו היה מישתנה, לא בחזיונות שווא, לא בדיבורים ולא באותות שישלחם לבני-אדם, בהקיץ או בחלום." ("פוליטיאה", ב', 383-382) וכששולח אפלטון איגרת לחברים של דיוֹן, ידידו הסיראקוזי שהלך לעולמו, הוא מציין: "…עד שתבצעו לעיני-כל את הדברים שעכשיו העלינום בפינו כחלומות שלוחי-אל אשר סרו אלינו בהקיץ, והם יתקיימו בנו למזל טוב." (איגרות, 357)

 

מהו, לפיכך, החלום, לפי אפלטון – סברה אנושית שקרית או אמת אלוהית? גם כך וגם אחרת: ב"סופיסטן" מודה אמנם אפלטון שהחלומות הם "תמונות שאינן של ממש" (226), אך הם "צאצאי אלוהים" ונוצרו "בפעולתו של כוח פלאי" (שם). ב"טימאיוס" מוסיף אפלטון שהחלום מפצה את האדם על אי-שלימות שכלו והוא מקרבו אל האמת, כאשר בחלומותיו מנחש האדם את עתידו – "שניחוש הבאות (בחלום/ג.ע) הוא מתנת האלוה שניתנה לסכלות האנושית." ("טימאיוס", 72-71)

 

המעבר מהמאות 5-8 לפנה"ס עד למאה ה- 4 לפנה"ס היה מעבר חריף, בין השאר, בכל הקשור ליחס האפיסטמולוגי כלפי החלום בכלל וכלפי החלום הנבואי בפרט. ניתן להכליל ולומר: יוון ההלניסטית מתפכחת מאמונתה בכוח הנבואי של החלום. בהתאם, אריסטו, תלמידו של אפלטון (לאורך עשרים שנה!) היה רציונאלי בגישתו לחלום, כשם שהיה רציונאליסט ביחסו לשאר נושאים. בחיבורו (שנכתב מתי-שהוא במחצית המאה ה- 4 לפנה"ס), "על נבואה באמצעות חלומות", הוא ניסח עמדה פחות אמביוולנטית ממורו כלפי החלום, הגם שאין הוא דוחה על הסף את תופעת החלום הנבואי (b462), ובפרט שישנם מדענים ופילוסופים שדוגלים בה (a463). אך, ביסודו, אריסטו הוא ספקן גדול בכל הקשור ליכולת חיזוי עתיד באמצעות חלומות. לתפיסתו, עצם תופעת החלום בקרב חיות שוללת את סטאטוס המסר האלוהי של החלום. לא פחות מכן, אבסורדי, לדעת אריסטו, שאלוהים ישגר את מסריו בחלומות לפשוטים שבאנשים ולאו דווקא למובחרים ולחכמים שבהם. כך, רוב החלומות הנבואיים שייכים, לדעת אריסטו, לתחום המקריות הבו-זמנית (לפיה עשוי להתקיים תואָם בין תוכן חלום לבין דבר-מה שאירע במציאות לאחר מכן). והמקריות, ממהר אריסטו להזכיר לנו, אינה פועלת בהתאם לחוקיות אוניברסאלית כלשהי (b463). ולבטח, אין החלומות סיבה או סימן לבאות.

 

את הויכוח הפילוסופי שלו מנהל אריסטו עם הפילוסוף הפרה-סוקראטי (מהמאה ה- 6 לפנה"ס), דמוקריטוס, שאת עמדתו בנושא החלום הנבואי כמסובב של האצלות אין הוא נכון לקבל. דימויי חלום, כותב אריסטו, כמוהם כצורות מטושטשות המשתקפות במים, ואת אלו רק המפענח המיומן יידע לזהות כדימויים פיגוראטיביים של ממש (b464). אריסטו השלים אפוא את המהפך היווני הגדול ביחס למעמדו של החלום הנבואי.

 

                                           *

בין המאות ה- 13 לפנה"ס לבין המאה ה- 7 לפנה"ס, בין יוסף (צפנת-פענח) לבין דניאל איש-חמודות[3], פָרַש התנ"ך תפישת חלום נבואית, שראשיתה משותפת לעמי המזרח ולעם ישראל.[4] המקרא מוכיח, אכן, שחלום ונבואה לא נפרדו זה מזה במזרח התיכון הקדום: "כי יקום בקרבך נביא או חולם ונתן אליך אות או מופת" ("דברים", י"ג, 4). ואם נידונו הנביא או החלום הללו למוות (שם, י"ג, 6), אין זאת אלא רק משום שבנבואתם או חלומם הדיחו לעבודה זרה. הן אלוהים בכבודו ובעצמו מודיע לאהרון ולמרים: "…שמעו נא דברי אם יהיה נביאכם ה' במראה אליו אתוודע בחלום אדבר בו." ("במדבר", י"ב,6)

 

אנו יוצאים למסע מזורז אל החלומות התנ"כיים. ראשית כל, נפריד בין חלומות שבהם התגלה אלוהים לאדם ודיבר אליו ישירות לבין חלומות סמליים שבהם הסתתר המסר האלוהי מאחורי מטאפורות.[5] בקבוצה הראשונה של החלומות האלוהיים הלא-מתוּוָכים נמקם את אבימלך, יעקב, לבן ושלמה (ובמידה מסוימת, גם את אברהם של הברית בין הבתרים, או את ההתגלות אלוהים להגר ואת הוראות אלוהים לבלעם). אלה, אם כן, חלומות תנ"כיים מוקדמים-יחסית, שהמוקדם שבהם מתרחש בימי אברהם, כאשר אבימלך מלך גרר לוקח אליו את שרה – "ויבוא אלוהים אל אבימלך בחלום הלילה ויאמר לו הנך מת על האישה אשר לקחת והיא בעולת בעל." ("בראשית", כ', 3) יעקב חלם בבית-אל (או לוז, בשמה המקורי) את חלום הסולם, שבראשו אלוהים הדובר אליו את הבטחת הארץ לו ולזרעו ("בראשית", כ"ח, 15-12). מעט מאוחר יותר, יחלום יעקב את חלום העתודים העולים על הצאן ("בראשית", ל"א, 10) – החלום בו מצווהו אלוהים לצאת את חרן ולשוב לכנען. גם אל לבן בן-בתואל התגלה אלוהים בחלום-לילה למען התרות בו לבל יפגע ביעקב ("בראשית", ל"א, 24). וכאמור, גם שלמה, המאוחר יותר, זכה לחלום של התגלות אלוהית, בה הובטחו לו חוכמה, עושר, כבוד ואריכות ימים ("מלכים א'", ג', 14-5).

 

הקבוצה האחרת של חלומות תנ"כיים רחבה יותר והיא מורכבת, לכאורה, מסוג החלומות שכולנו חולמים (ואשר בהם עסקו "ספרי חלומות" שנכתבו במסופוטמיה ובמצרים). אלה הם חלומות שפתרונם דורש תיווכו של מפענח, באשר בהם דובר האל בלשון רמזים. כך, גם כאשר איש צבא-מדיין חולם חלום ("הנה חלמתי חלום והנה צלול לחם שעורים מתהפך במחנה מדיין ויבוא עד האוהל ויכהו ויפול ויהפכהו למעלה ונפל האוהל." – "שופטים", ז', 13), החולם נזקק לפרשנות של חברו: "ויען רעהו ויאמר אין זאת בלתי אם חֶרֶב גדעון בן יואש איש ישראל נתן האלוהים בידו את מדיין ואת כל המחנה." (שם, פסוק 14) לבטח, כאלה הם החלומות המרבים לככב בסיפורי יוסף ודניאל, הלא הם שני מפענחי החלומות הגדולים של התנ"ך.

 

לאמיתו של דבר, יוסף (וגם דניאל) הוא גם חולם וגם פותר חלומות. כנער, אנו יודעים, מרבה היה לחלום חלומות, אשר שניים מהם מפורטים ב"בראשית" , ל"ז, 11-6, חלום האלומות המשתחוות לאלומה האחת וחלום גרמי השמים המשתחווים ליוסף. שני החלומות מפוענחים על-נקלה בידי האחים ובידי יעקב, ובגינם תתעצם שנאת האחים ליוסף השחצן. אלמלא ידענו את המשך סיפורי יוסף, היינו פוטרים את שני החלומות הללו ברוח "פרוידיאנית" כביטוי של מאוויים תת-הכרתיים לעוצמה ולכבוד. ברם, כקוראי התנ"ך, אנו יודעים שהחלומות הללו מנבאים את שעתיד לקרות במצרים.

 

שני החלומות הבאים נחלמים בבית-הסוהר המצרי על-ידי שר-המשקים ושר-האופים.[6] עתה, כבר מתפקד יוסף כמפענח והוא פותר את החלום הראשון כדבר נבואה אלוהית בדבר שחרורו של שר-המשקים מכלאו כעבור שלושה ימים, בעוד את החלום השני הוא פותר כמנבא את הוצאתו להורג של שר-האופים על-ידי פרעה תוך פרק זמן זהה של שלושה ימים.

 

החולם הבא הוא פרעה (עדיין מופיעים החלומות בצמדים!), שחלומותיו  מאוכלסים בפָרות ובשיבולים.[7] פתרונו הידוע של יוסף שב ומאבחן את החלומות כמסר אלוהי נבואי ("…את אשר האלוהים עושה הגיד לפרעה." – "בראשית", מ"א, 25) ומאחד את השניים במסר אחד משותף: שבע שנים טובות יבואו על מצרים ולאחריהן שבע שנים רעות, שנות בצורת ורעב.

 

שלושה צמדי חלומות: צמד ראשון וצמד אחרון סימטריים וזהים בתוכנם, בעוד הצמד האמצעי מאשר יחסי היפוך סימטריים (פרעה חונן את השר האחד כנגד פרעה התולה את השר האחר): "עתים המקור המוסר חלום 'סמלי' (…) רואה שכוח שידולו מועט כנגד כוח המשיכה שבחלום ה'תיאולוגי', והוא מבקש תקנה לדבר בהישנות החלום פעמיים (כפי שאנו מוצאים במקרא)."[8]

 

מול השלישייה הדואליסטית הזו ניצבים שני חלומותיו של נבוכדנצר וחלומו של דניאל, על פתרונם בידי איש-החמודות שרוח אלוהים מפעמת בו. אלא, שעתה, גם פתרון החלום נדרש לחלום: "אז ניגלה הרז לדניאל בחזון הלילה" ("דניאל", ב', 19, במקור בארמית).[9]

 

חלומו של דניאל עשיר ומופלא לאין-שיעור משני חלומותיו של נבוכדנצר ובעוצמתו הוא מתקרב לחזון המרכבה של הנביא יחזקאל, בן זמנו ומקומו. בה בעת, בולטת העובדה, ששלושה החלומות גם יחד, ובפרט הראשון והשלישי, מפורשים באותו פירוש אחד הוא עצמו: נבואת ארבע המלכויות העתידות, שלאחריהן תשרור מלכות בית ישראל. ניתן לומר, שעיקרון הצמדים הזהים שאיתרנו בחלומות פרעה ויוסף חל גם על זהות החלומות של נבוכדנצר ודניאל. הקבלה נוספת: חלומות פרעה ויוסף, כחלומות נבוכדנצר ודניאל, אינם מבטאים את נפש היחיד החולם, אלא עניינם השתלשלות היסטורית עתידית של עמים (ואף שבטים: שבטי ישראל שישתחוו לשבט יוסף, שיזכה בבכורה, לאחר שראובן הודח ממנה[10]). שלא כחלומות שר המשקים ושר האופים, שעניינם גורל היחיד, כל החלומות האחרים (כולל חלומו של איש מדיין, המוזכר לעיל) מנבאים מפלות וניצחונות, אסונות ועתות חסד של עמים וארצות. ארוכה הדרך לזיגמונט פרויד.

 

אך, הלקח העיקרי הוא אחר: הן החלומות שבפרשת יוסף והן החלומות שבספר "דניאל" מתקיימים ברובם במצרים העתיקה או בבבל. בהתאם, גם זיקת נבואה וחלום, שנאתר בספר "איוב" ("כי באחת ידבר אל ובשתיים לא ישורנה. בחלום חזיון לילה בנפול תרדמה על אנשים בתנומות עלי משכב. אז יגלה אוזן אנשים ובמוסרם יחתום." – "איוב", ל"ב, 15-14) – אף היא זיקה השגורה בארץ מזרחית שתרבותה אינה תרבות עברית. אכן, יש מקום להנחה, שתרבות החלום הנבואי מגיעה בתנ"ך לשיאה בהקשרי ציביליזציות פגאניות של המזרח-התיכון הקדום. כי, בכל הקשור לתרבות העברית העתיקה, האמונה המוקדמת בחלום הנבואי פִנתה מקומה להטלת ספק ואף לפסילה, שזיהתה את החלום הנבואי עם נבואת-שקר ועם חלום-שווא. כדברי הנביא זכריה: "כי התרפים דברו אוון והקוסמים חזו שקר וחלומות השווא ידברו הבל ינחמון…" ("זכריה"" י', 2)

 

אני מבקש להצביע על תמורה תרבותית מכרעת: בעוד שבתקופת מלכות שאול, למשל, עדיין שרירה הזהות בין חלום לבין נבואה ("וישאל שאול בה' ולא ענהו ה' גם בחלומות גם בָּאוּרים גם בנביאים." – "שמואל א'", כ"ח, 6), הרי שבזמנם של הנביאים המאוחרים נוסחה גישה חדשה, לפיה דבר-החלום הוא דבר-שקר, מעין עמדה החופפת לביקורת החלום של אפלטון ואריסטו המאוחרים יותר. כך, הנביא ישעיהו אינו מותיר מקום לספק בכזבי החלומות: "והיה כאשר יחלום הרעֵב והנה אוכל והקיץ וריקה נפשו וכאשר יחלום הצמא והנה שותה והקיץ והנה עייף ונפשו שוקקה…" ("ישעיהו", כ"ט, 8). גם הנביא ירמיהו התבטא מספר פעמים בגנות הערך האפיסטמולוגי של החלום: פעם אחת, התריע: "ואתם אל תשמעו אל נביאיכם ואל קוסמיכם ואל חלומותיכם ואל עונניכם ואל כשפיכם…" ("ירמיהו", כ"ז, 9). ופעם שנייה: "אל ישיאו לכם נביאיכם אשר בקרבכם וקוסמיכם ואל תשמעו אל חלומותיכם אשר אתם מחלמים. כי בשקר הם נבאים לכם בשמי לא שלחתים נאום ה'." (שם, כ"ט, 8) ואם תאמרו: רק נגד נביאי שקר וחולמי כזב מתריעים הנביאים הירושלמיים, נבהיר: אין ישעיהו או ירמיהו מתנבאים בחלום ולו פעם אחת!

 

אכן, כל עוד עסקינן בירושלים, התפתחות הנבואה הישראלית המאוחרת, ערב החורבן, נשאה עמה חשדנות גוברת כלפי החלום וכאילו ביקשה לבדל את הנביא מהחולם. עדיין כדברי הנביא ירמיהו: "שמעתי את אשר אמרו הנביאים הנבאים בשמי שקר לאמור חלמתי חלמתי. (…) הנביא אשר אתו חלום יספר חלום ואשר דברי אתו ידבר דברי אמת מה לתבן את הבר נאום ה'." ("ירמיהו", כ"ג, 25, 28)  תהליך ההתפכחות שאיתרנו ביוון העתיקה התקיים, אם כן, עוד קודם לכן בירושלים שמאז המאה ה- 7 לפנה"ס. ספר "קהלת" המאוחר יותר (שזמן כתיבתו המשוער נע בין המאות ה- 6 וה- 3 לפנה"ס) ביטא התפכחות זו באומרו: "כי בא החלום ברוב עניין וקול כסיל ברוב דברים (…) כי ברוב חלומות והבלים ודברים הרבה…" ("קהלת", ה', 2).


[1] ראה הפרק, "אפלטון בעל החלומות", בספרי: "שלוש חשיכות", האקדמיה, ירושלים, 1997, עמ' 92-85.

[2] על ה"פרוידיאניות" של תפיסה זו, ראה לעיל, הערה מס' 1.

[3] לפי יחזקאל קאופמן ("תולדות האמונה הישראלית"), סיפורי "דניאל" נכתבו במאה ה- 2 לפנה"ס, בימי אנטיוכוס, הגם שתוכן הסיפורים מתייחס למאה ה- 7 לפנה"ס, לימי נבוכדנצר. אם אמנם כך, הרי שמרחב הזמן של החלומות התנ"כיים יורחב ב- 500 שנים נוספות.

[4] ראה בנושא זה הערך "חלום" ב"אנציקלופדיה המקראית", כרך ג', מוסד ביאליק, ירושלים, 1958, עמ' 152-143.

[5] ראה לעיל, הערה 3, ההבחנה בין טיפוס החלום ה"תיאולוגי" לבין טיפוס החלום ה"סמלי" (עמ' 144-143): "המקרא מייחד את החלומות ה'תיאולוגיים' לבני 'העם הנבחר' בלבד ואת ה'סמליים' גם לבני שאר האומות. ביוון אנו מוצאים מעבר שבהתפתחות מן החלומות ה'תיאולוגיים' שב'איליאס' ל'סמליים' שבדראמות." (עמ' 145)

[6] חלום שר-המשקים: גפן בעלת שלושה שריגים הבשילה פירותיה, "… ואקח את הענבים ואשחט אותם אל כוס פרעה…" ("בראשית", מ1, 11). חלום שר-האופים: שלושה סלים קלועים מונחים על ראשו, עת בסל העליון דברי מאפה לפרעה, שאותם נוגס עוף.

[7] בחלומו האחד, חולם פרעה על שבע פרות שמנות ושבע פרות כחושות הרועות בסמוך ליאור. בחלומו השני הוא חולם על שבע שיבולים דקות ושדופות הבולעות שבע שיבולים בריאות.

[8] לעיל, הערה 4, עמ' 145.

[9] חלום א' (של נבוכדנצר): פסל גדול, ראשו זהב, חזהו וזרועותיו כסף, בטנו וירכיו נחושת, שוקיו ברזל וחרס. אבן פוגעת ברגלי הפסל והיא מפוררת אותו כליל, בעוד היא עצמה הופכת להר גדול.

חלום ב' (של נבוכדנצר): עץ גבוה צומח בלב הארץ. העץ מגיע עד לשמים ונראה מכל קצות הארץ. עץ יפה, עתיר פירות, שבצלו חוסות חיות וממנו חיות ניזונות. מלאך יורד משמים ומורה לכרות את העץ ולפזר ברוח את ענפיו, הגם שאת שורשיו הוא מורה להותיר בקרקע.

חלום ג' (של דניאל): ארבע חיות גדולות עולות מן הים: האחת נדמית לאריה בעל כנפי נשר (עד שהכנפיים נמרטות והחיה מתגלה כאדם), השנייה נדמית לדוב האוחז שלוש צלעות בפיו, השלישית נדמית לנמר מכונף בעל ארבעה ראשים וארבע כנפיים, והרביעית – חיה נוראה ולה שִנֵי ברזל ועשר קרניים (שלוש מאלו הקרניים ייעקרו, בעוד פניה יקבלו צביון אנושי בעיניים ובפה הדובר דברי רהב). דניאל ממשיך בחלומו ורואה מראה בית-דין של מעלה ובו יושב "עתיק יומין", הוא הקב"ה, "לבושו כשלג לבן, ושיער ראשו כצמר נקי, כיסאו שביבי אש, גלגיליו אש בוערת." ("דניאל", ז', 9) לפניו, נהר אש, אלפים עומדים עליו לשרתו ורבבות מתייצבים לפניו למשפט. בהמשך חלומו, נקטלת החיה הרביעית ואז בא זמנה של המלכות החמישית בדמות אדם הנישא על עננים ומגיע עד לכס-הכבוד האלוהי.

[10] ראה הפרק: "ראובן – כל הברכות וכל הקללות".

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: