הפמיניסטית הראשונה

                 הפמיניסטית הראשונה

 

ההפתעה מרובה: אנו נמצאים בלב-לבו של דיווח גנאולוגי יבש בנושא שושלות בני-ישראל לדורותיהם. אנו מעיינים ב"דברי-הימים א'", פרק ד', קוראים על צאצאי בני כלב (בן-יפונה). משהגענו ליִשבַּח אבי אשתמוע, מציין פסוק 18 את המילים כדלקמן: "ואשתו היהודיה ילדה את יֶרֶד אבי גְדור ואת חֶבֶר אבי שוֹכוֹ ואת יקותיאל אבי זָנוחַ ואלה בני בִתיה בת-פרעה אשר לקח מָרֶד." כך.

 

לזאת לא ציפינו: לפגוש את בתיה בת-פרעה משולבת לה לפתע פתאום בלב-לבה של שושלת בני-יהודה. והרי, כמדומה, מדובר באותה בת-פרעה שמָשתָה את משה התינוק מן היאור, אימצה אותו לבן וגידלה אותו בביתה עד לבגרותו. עד הפסוק הנ"ל משוכנעים היינו שמשה גדל בבית מצרי-פגאני למהדרין, שאותו ימיר לימים בבית המדייני-פגאני של הכהן המדייני, יתרו. עתה, אנו נתבעים לעריכה מחודשת ובלתי צפויה של תפישתנו. כי, מסתבר לנו, שבתיה בת-פרעה נישאה לבן מבני העברים, מצאצאי כלב בן-יפונה. בן זוגה, מָרֶד, מצוין פסוק אחד קודם לכן: "ובן עֶזרָה יֶתֶר ומֶרֶד ועֵפֶר ויָלוֹן…" מָרֶד או מֶרֶד הוא אפוא נכד או נין של כלב בן-יפונה.

 

רגע אחד: נכדו או נינו של כלב בן-יפונה נישא לבתיה בת-פרעה שגידלה את משה?! לא ייתכן: שהרי כָּלֶב צעיר ממשה הישיש. כשנולד נכדו או נינו של כָּלֶב, מָרֶד או מֶרֶד, סביר שמשה כבר אינו בין החיים מזה עשרות בשנים. ומכאן, שנישואי מָרֶד או מֶרֶד לבתיה עניינם חייב להיות בזיווג מאוחר הרבה יותר בין עברי לבין נסיכה מצריה. שום קשר לבתיה ההיא, אמו המאמצת של משה.

 

אלא אם כן, אנו נכונים לקבל את פרשנותם של חז"ל (כגון, ב"תלמוד בבלי", מסכת מגילה, דף י"ג, ע"א) ורש"י לפסוק המפתיע ב"דברי-הימים א'" ולפיו – "כלב הוא מרד שמָרַד בעצת מרגלים…" בהתאם לפרשנות מדרשית נועזת זו, נישאה בתיה בת-פרעה, אמו המאמצת של משה, לכלב בן-יפונה. אם נקבל גרסה זו, נצטרך להניח אחת מן השתיים – או שהנישואין אירעו עוד במצרים, טרם יציאת בני-ישראל; או שבתיה בת-פרעה נתלוותה למשה ובני-ישראל במסעם במדבר… מדהים. ואם אמנם כך היה, הרי שהדבר יסביר הרבה לפחות בכל הקשור למעמדו המועדף של כָּלֶב בחוגו של משה.

 

פרשנים ודרשנים יהודיים לא מעטים לא היססו לחבר לאורך הדורות את משה רבנו לאותה בתיה המוזכרת ב"דברי-הימים א'". כך ב"חזקוני"[1] (על בראשית פרק מ"א פסוק מ"ה), כך ב"דעת זקנים" (מבעלי התוספות) בפרשנותם על אותו פרק ואותו פסוק, כך ב"ספר גור-אריה"[2] (על שמות פרק א' פסוק כ"ב), ועוד. בספר "מלבי"ם"[3], בקטע הדן בפסוק המעסיק אותנו מתוך "דברי-הימים א'", נטען שבתיה בת-פרעה הייתה אשתו הרביעית של כלב בן-יפונה.

 

מי, בעצם, אחראי לכך שלבת-פרעה המקורית – זו מסיפור הולדת משה – הוצמד השם "בתיה"? שהלא, התנ"ך אינו נותן לנו את שמה: "ותרד בת-פרעה לרחוץ על היאור (…) ותרא את התיבה בתוך הסוּף ותשלח את אמתה ותקָחֵהָ." ("שמות", ב', 5) וגם כשנגמל משה התינוק מהמינקת העברייה, עדיין איננו יודעים שמה של בת-פרעה מהו: "ויגדל הילד ותביאהו לבת-פרעה ויהי לה לבן ותקרא שמו משה…" (ב', 10) ובכן, מסורת השם "בתיה", כשמה של בת-פרעה, מסורת קדומה היא וכבר בימי-הביניים, ב"תלמוד הבבלי" (מסכת סנהדרין, דף י"ט, ע"ב) אנו מוצאים: "…יוכבד ילדה ובתיה גידלה…"

 

נישאר אפוא בתחומי הפרשנות המפתיעה והכמעט-דמיונית המזווגת את בתיה בת-פרעה עם כלב ה"מורד", הוא מָרֶד או מֶרֶד, ונהרהר לנו באותה אישה מצריה מיוחדת במינה ואמיצה מאין-כמותה, שחצתה את הקווים. בפרשנות למסכת מגילה (דף י"ג, ע"א) מציע רש"י ש"בתיה מרדה בגילולי בית אביה…", דהיינו שמרדה בדת המצרית והמירה אותה בדת העברית. "וזו מרדה בעצת אביה", מוסיף "מדרש רבה" (ויקרא, פרשה א', פסקה ג'). ובל נקל ראש במרדה הדתי של בתיה: שעסקינן בהעדפת דתם של עבדים נקלים על פני דת האימפריה. מה פלא, ש"מדרש רבה" אף יזהה את אשת-חייל של "משלי" עם בתיה בת-פרעה? ומה פלא, ש"ילקוט שמעוני" מרחיק לכת בפרשנותו לפסוקנו המפתיע מ"דברי-הימים א'" ומחבר את בתיה בת-פרעה לאותה "אשתו היהודיה", זו המצוינת בראשית הפסוק ההוא, משמע מייהד (מלשון בני יהודה) את בתיה, ואילו את יֶרֶד בן ה"יהודיה" הוא מזהה עם משה ("שהוריד מן לישראל…")… אכן, אין קץ לפלאי הפרשנויות.

 

כיון שכך, שומה עינו להרהר מחדש בדמויות ובפרשות למיניהן בהן עסקנו בעבר: לא רק בכלב בן-יפונה, שהופך כמעט לקרוב-משפחה של משה, שלא לומר – לאביו החורג (שנישא לאמו המאמצת…); ולא רק בסוגיית חינוכו הדתי של משה הילד, שלאור הנתונים החדשים, זכה לחינוך עברי בזכות המרידה הדתית שמרדה בתיה; לא רק באלה נהרהר, אלא גם באותה דמות מעוררת הערצה, בתיה, אמן הקדומה של הנשים המורדות והעצמאיות, שהעיזה ללכת בדרכה האחרת, חרף כל המחיר ששילמה בוויתור על חיי המותרות בארמון המצרי. חשבו עליה, על רעייתו זו של כָּלֶב, הנודדת עִמו ועם בני עַמו במדבר סיני, רואה את צבאו של אביה טובע בים-סוף, אולי אף מגיעה עם בעלה לארץ-כנען ומתיישבת עמו כאן באזור חברון (שפה הייתה נחלתו של בן-יפונה). והרי לנו "מזכרת-בתיה" אחרת.

 

 


[1] ספר הפרשנות של ר' חזקיה, צרפת, המאה ה- 13.

[2] ספר הפרשנות של המהר"ל מפראג.

[3] ספר הפרשנות של מאיר ליב בן יחיאל מיכאל, המאה ה- 19.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: