הסתר הפנים של משה

             הסתר-הפנים של משה

 

מדי עת, במהלך מסעותי בשבילי התנ"ך, אני נמצא תוהה עד כמה הוחמצו אירועים ומצבים תנ"כיים מרהיבים, שלא זכו לייצוג הולם, בין אם על-ידי מורַי לתנ"ך בבית-הספר ובין אם על-ידי אמנים בארץ ובעולם שביקשו השראתם בספר-הספרים. בשעתי, למשל, קָבַלתי על היעדרו של ציור כלשהו המייצג את אברהם הפוסע אל הר-המוריה, בידו האחת מאכלת ובידו השנייה לפיד. תמונה עוצרת נשימה. עתה, אני מֵצר על היעדר כל ציור (למיטב ידיעתי) המייצג את משה הדובֵר אל העם ופניו לוטות. איזו תמונה עתירת מסתורין והוד!

 

כוונתי לפרק ל"ד בספר "שמות", לתיאור הפותח בירידתו של משה מארבעים יום וארבעים לילה של שהייה במחיצת אלוהים. ארבעים יום של צום, שבסופם מתגלה המנהיג במורדות הר סיני, אוחז בלוחות-הברית – "והנה קרן עור פניו." ("שמות", ל"ד, 30)

 

מוכרת לנו פרשנותו הפיסולית המגוחכת של מיכלאנג'לו ("משה", 1516-1513) ל"קרן עור פניו". לא, לא בקרני תייש זערוריות עסקינן, אלא בקרינה של אור, כמובן. שבמהלך מפגש הפסגה, תרתי משמע, משה ספג קרינה אלוהית עצומת-אנרגיה, ועתה פניו יוקדות נהרה, מין דלקת שלא נראתה כדוגמתה, וזו מבהילה את העם הצופה בו. "וייראו מגשת אליו." (שם, שם) רק אט-אט הולכים וקרבים אליו האנשים: תחילה, אחיו, אהרון; אחריו, נשיאי העדה; ולבסוף, שאר העם. הם ניצבים פעורי פה מול מנהיגם, שפניו כשמש: פרצוף סנוורין שכזה טרם חזו בחייהם.

 

משה בבעיה: באמתחתו מסר אלוהי שאין חשוב ממנו, אך מראהו המוזר, ה"חיזרי", מרחיק ממנו את הציבור. מה יעשה? "ויתן על פניו מסווה" (ל"ד, 33). מה היה בדיוק ה"מסווה" הזה, אין לדעת: כלום עטה משה מסיכה על פניו? האם הסתפק בצעיף או ברעלה כלשהי שעטפה את פרצופו? מבחינתנו, אין ספק: הדרמה הפולחנית עזה בהרבה עם מסיכה (אולי, בהשפעה אפריקאית ששורשיה בפרק המצרי של משה; אולי, השפעת תרבותם הפגאנית של עמים זרים אחרים), אך גם לרעלה כוחה הדרמטי. הנקודה היא, שאין מדובר באירוע חד-פעמי וקצר-מועד, כי אם באקט מתמשך שהפך לנוהג, כך נדמה: "ובבוא משה לפני ה' לדבר איתו יסיר את המסווה עד צאתו ויצא ודיבר אל בני ישראל את אשר יצווה. וראו בני ישראל את פני משה כי קרן עור פני משה והשיב משה את המסווה על פניו עד בואו לדבר איתו." (ל"ד, 35-34)

 

הנה כי כן, הנאום של "ויקהל" (פרק ל"ה) נמסר כולו מעבר ל"מסווה". ואין לדעת אם לא המשיך המסווה לשמש את משה בהופעותיו הפומביות (הנדירות, כמצוין להלן) מכאן ועד תום חייו. כי למשה עם המסווה סמכות ורושם עזים יותר מאשר למשה ללא המסווה. אלא, שמשמעות הסתרת הפנים של המנהיג עולה בהרבה על עניין ה"דלקת" המבהילה ואפילו על שיקול ה- performance הפוליטי. כי עניינה קשור באידיאה של הסתר וגילוי פנים באלוהים ובאדם.

 

משה זוכר משפט שאמר לו פעם פרעה, מלך מצרים: "…הישמר לך אל תוסף ראות פָנַי כי ביום ראותך פני תמות." ("שמות", י', 28) כבר אז הבין משה, שראיית פני מלך צופנת בחובה ברכה או קללה, חיים או מוות. "ויאמר משה כן דיברת לא אוסיף עוד ראות פניך." (שם, פסוק 29) מאוחר יותר, שמע משה מפי אלוהים על איסור המבט בו. תחילה, היה זה איסור כללי לגבי העם המתגודד בשולי הר סיני במעמד קבלת התורה; לאחר מכן, היה זה איסור ספציפי כלפי אישים כאהרון, יהושע, הזקנים ועוד; ולבסוף, היה זה איסור חלקי למשה. כי, לעומת השלב הראשון, בו דיבר משה עם אלוהים "פנים אל פנים כאשר ידבר איש אל רעהו" (ל"ג, 11), השלב המאוחר יותר הוא: "לא תוכל לראות את פני כי לא יראני האדם וחי. (שם, 20) הסידור החדש הוא: "…וראית את אחורַי ופני לא יירָאו." (שם, 23)

 

משה קיבל שיעור  במהותה וערכה של הסתרת פנים. מבחינתו, הסתר פנים הוא מידה עליונה של אותוריטה, אלוהית ומלכותית גם יחד.   ראוי לזכור, שבתרבות בה גדל משה, מנהיג עָם הוא בחסד אלים והוא עצמו מעמדו אלוהי. אין משה שותף אפוא לתפיסת פנים מסוג זו של עמנואל לוינאס, לפיה גילוי פני אדם הוא גילוי של מוסריות במו המפגש עם אנושיותו של הזולת והבנת אחריותי כלפיו.[1]  ניתן לומר, שבמידת מה, שותף משה לתפיסת פנים כפי שתנוסח ב- 1921 בידי פרנץ רוזנצווייג:

"מאור פני אלוהים הוא לבדו האמת. אין הוא דמות המרחפת ערטילאית, אלא מאור פני אלוהים. ברם מי שאלוהים מאיר לו את פניו, אליו הוא גם נושא פנים. ועם שהוא נושא אלינו את פניו, יכולים אנו להכירו. ואין זו הכרה על דרך ההעברה בלבד. אלא מכירה היא את האמת כהווייתה, היינו כמות שהיא הווה באלוהים: כפניו וכחלקו. בכך שפנים אלה נישאים אלינו, שחלקו של אלוהים נופל בחלקנו, אין היא נעשית לאמת שלא-כהווייתה; שכן גם כאמת-כהווייתה  וכעיקר-הווייתה לא הייתה אלא – חלק ופָנים.",[2]

 

משה המסתיר את פניו, את פני אורו, נמצא בדרגה עליונה של הארה, בה הוא אוחד עם האמת הנשגבה מכל. המושג האנושי-חברתי של "להאיר פנים" קיבל מעתה מעמד אחר לחלוטין, הסמוך ל"יאר ה' פניו אליך…" ("במדבר", ו', 25), משמע סמוך לכוח האצלה של ברכת שמים. במקביל, מעתה, מושג הסתרת הפנים צופן בחובו גם את כוח העונשין: "והסתרתי פני מהם והיה לאכול ומצאוהו רעות רבות וצרות (…) ואנוכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא על כל הרעה אשר עשה…" ("דברים", ל"א, 18-17). משה מבין עתה מושגים חדשים של "גילוי פנים" ו"הסברת פנים". דווקא בזיקה אל האור הנשגב, הוא גילה את כוח הצל (בצל-אל[3]) ככוח של הכרה בדרגתה הגבוהה, והוא יודע שמוטלת עליו חובת הסתרת האור.

 

משה למד להכיר את האור האלוהי כאש, עוד מאז הסנה הבוער, דרך אירוע מתן תורה (ההר העשֵן) ומראה ראש ההר – "ומראה כבוד ה' כאש אוכלת בראש ההר לעיני בני ישראל." (כ"ד, 17)  עתה, דבקה בו קרינת האש האלוהית, ואף כי למדנו להכירו כאדם ענו, משה למד להבין את החשיבות המנהיגותית והאונתו-תיאולוגית שבהסתרת פנים. ולכן, מעתה ולאורך פרקים ארוכים איננו פוגשים במשה: הכתוב מתמסר לתיאור בניית המשכן ואביזריו. ומהו המשכן אם לא "מסווה" גדול ובו שוכן כבוד האל נסתר מעיני אדם. גם מסך בשער המשכן ו"מסך שער החצר" (מ', 33) מסתירים אף יותר את הנסתר. ומהי הפרוכת אשר על ארון הקודש אם לא מסווה בתוך מסווה: "ויבא את הארון אל המשכן וישם את פרוכת המסך ויסך על ארון העדות כאשר ציווה ה' את משה." (מ', 21)

 

מכאן אילך, איננו שומעים את משה דובר אל העם, אלא רק את אלוהים מדבר אל משה. כך עד סוף ספר "שמות" וכך בספר "ויקרא", עד לפרק ט', אשר בו נחנך המשכן ובו מומתים שני בני אהרון על שום שההינו להביט בדמות האל.[4] משה אינו רק מליט פניו, אלא נעלם כמעט כליל מעיני העם. לאורך עשרות פרקים ב"ויקרא" וב"במדבר" נחזור ונפגוש בביטוי הפותח –  "וידבר ה' אל משה לאמור". גם כשהממוענים הם בני ישראל ("דַבֵּר אל בני ישראל…"), מסתפק הכתוב בדיבור האלוהי אל משה (ואין לדעת  אם הדברים נמסרו הלאה לעם ישירות מפי משה או באמצעות אהרון, למשל). כמו מנע מאיתנו הכתוב את המופע של המנהיג המדבר ישירות אל עמו. וכאשר, סוף-סוף, מדבר משה אל העם ב"במדבר" י"א, 25-24, איננו יודעים אם עדיין שימש לו המסווה אם לאו. משה הנסתר מעיני העם הפך ל"אלוהי" עוד בטרם נלקח השמימה כבן-מרום. מבחינת העם, משה הפך ל"רוח" רואה ואינו נראה. לו אני יועצו של משה, הייתי משכנעו להישאר בצללי המסווה והנתק: נישא מעם, מסתורי ובלתי מושג, מקור האמת.  


[1] עמנואל לוינאס, "אתיקה והאינסופי: שיחות עם פיליפ נמו", מאגנס, ירושלים, 1995.

[2] פרנץ רוזנצוויג, "כוכב הגאולה", תרגום: משה שווארץ, מוסד ביאליק, ירושלים, 1970, עמ' 432.

[3] ראה הפרק: "האמן הצל", בספרי: "כבתוך שלו", ידיעות אחרונות, תל-אביב, 2006, 25-16.

[4] כמפורט על ידי בפרק "על מה נהרגו הבנים".

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: