הסולם הוא של יעקב

              הסולם הוא של יעקב

 

חלום הסולם – מה כבר לא נכתב עליו, ובכל זאת, אין הוא חדל לטרוד את מנוחתנו. אנחנו מתלווים אפוא ליעקב, הנמצא בראשית דרכו הארוכה מבאר-שבע לחרן (הממוקמת בין עירק לתורכיה דהיום), מגיעים ללוז, צפונית-מזרחית לירושלים, "ויפגע במקום". מה כבר לא נכתב על הביטוי המסתורי הזה, ואף על פי כן, טרם רווינו את המשמעות. השמש שקעה, יעקב תשוש, הוא משתרע, שם אבן שטוחה כלשהי למראשותיו ונרדם עד מהרה. הנה הוא יעקב: שרוע פרקדן על הארץ (מן הסתם, העונה קיצית והשכיבה בחוץ נעימה אף ללא שמיכה), מתחתיו פרושה האדמה, מעליו פרושים השמים. בעוד גופו מאוחד כולו עם הארץ, אינסוף השמים שמעל ואלוהים בקדקודם עונים את תשובת האינסופי לסופי, הרוחני לגופני, המופשט לקונקרטי. אלא, שבין קטבי-היסוד הללו של ההכרה והישות ("בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ") מקשר עתה סולם חלומי ו"מלאכי אלוהים עולים ויורדים בו." ("בראשית", כ"ח, 12)

 

לשם מה צריכים מלאכים סולם? הן יש להם כנפיים לעופף בהן מעלה-מטה. אלא אם כן, וזוהי טענת הפרק הנוכחי, הסולם הוא סולמו של יעקב ולא של המלאכים, הסולם בבחינת הסיכוי האנושי לטפס ולהתעלות מהארצי אל השמימי.

 

בסולם נשמה עסקינן, שהעולה במעלותיו אל אלוה אפשר שיזכה גם לירידת האלוהי אליו. "מי עלה שמים וירד?", שואל ספר "משלי" (ל', 4) ומתכוון למוגבלות הדעת האנושית. אלא, שחלום הסולם מציע ליעקב ולאדם בכלל פתיחתו העקרונית של שער, "שער השמים" (כ"ח, 17), אליו ודרכו יכול אדם להגיע ולחלוף ואשר דרכו עשוי אלוהים לרדת אל אדם ועולם. חז"ל אתרו זהות גימטריא בין המילה "סֻלם" לבין השם "סיני". ואף שמדרשי גימטריא נראים לנו כנחותים שבמדרשים, נאחז בשעשוע המתמטי הזה כמקפצה קלילה אל הר סיני, בו מתממשת תנועת עלה-ורד של אדם ואלוה:

(א)   "ומשה עלה אל האלוהים ויקרא אליו ה' מן ההר…" ("שמות", י"ט, 3).

(ב)   "והיו נכונים ליום השלישי כי ביום השלישי ירד ה' לעיני כל העם על הר סיני." (י"ט, 11)

(ג)    "וירד משה מן ההר אל העם ויקדש את העם…" (י"ט, 14).

(ד)   "וירד ה' על הר סיני אל ראש ההר ויקרא ה' למשה אל ראש ההר ויעל משה." (י"ט, 21)

(ה)   "ויאמר אליו ה' לך רד ועלית אתה ואהרון עמך…" (י"ט, 24).

(ו)     "וירד משה אל העם ויאמר אליהם:" (י"ט, 25).

 

במהלך שש הפעולות הנ"ל של הפרק האחד, משה עולה ויורד, יורד ועולה, ושוב יורד. בו באותו פרק זמן, אלוהים יורד פעם אחת אל ראש ההר לעיני העם. משה הוא דוגמא לאדם העולה ויורד ב"סולם". עלייתו של אדם, נשים לב, מותנית בקריאה אלוהית: "ויקרא אליו ה'…". זוהי ראשיתה של התעוררות הנשמה ויקיצת הלב ממצב הארציות (זו השכיבה המאוחדת עם הקרקע, נוסח שכיבת יעקב). ורק עם התעלות הנשמה אל האלוהי – רק אז "וירד ה' על הר סיני". עתה תיתכן הפגישה בין רוח האדם לרוח האל, זו המקדשת את האדם עד כי הוטען בתעודת השיבה מטה אל הארצי/אנושי למען לקדשו: "וירד משה מן ההר אל העם ויקדש את העם…".

 

אלוהים היורד ב"סולם" הוא כוח החסד והשפע; אדם העולה ב"סולם" הוא כוח האחדות הרוחנית הגוברת. הא בהא תליא. סולם-יעקב הוא תמונת מסלול הרוח וקידושה.

 

אלא, שיעקב החולם בלוז (בית-אל) טרם הבין את עומק המסר. שבעבורו, הסולם הוא למלאכים ולא לאדם. יידרשו לו ליעקב מספר שלבים בטרם יפנים את הקריאה האלוהית ובטרם ימיר את המלאכים באדם, בו עצמו. אמת, הקריאה האלוהית נשמעת כבר בחלום יעקב (כ"ח, 13), אך יעקב מבין קריאה זו במונחים אינסטרומנטאליים של עסקת תן-קח: "אם יהיה אלוהים עמדי ושמרני בדרך הזה אשר אנוכי הולך ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש ושבתי בשלום אל בית אבי והיה ה' לי לאלוהים." ("בראשית", כ"ח, 21-20)

 

מעתה ואילך, לאורך הפרקים הבאים, ישהה יעקב ארבע-עשרה שנים אצל לבן, ומשיידרש להוכיח עמידה אמונית, "וישבע יעקב בפחד אביו יצחק" (ל"א, 53). יעקב נשבע בפחד ההוא של העקידה ולא באמונתו של אברהם! בהתאם, בדרכו ארצה, "ויפגעו בו מלאכי אלוהים. ויאמר יעקב כאשר ראם מחנה אלוהים זה ויקרא שֵם המקום מחניים." (ל"ב, 1) אם כן, פעם נוספת, יעקב רואה מלאכים. אפשר, שאלה הם אותם מלאכים שעלו וירדו בסולם-חלומו, אך עתה הוא רואה אותם על הארץ, ברובד קיומו הארצי. אלא, שעדיין אין יעקב בשל לטיפוס ב"סולם", משמע טרם בשל להכרה שהמלאכים הם מסמני נשמתו-הוא. רק במעבר-יבוק, שוב לבדו, בלילה האחר, רק שם יגיע יעקב להכרה. ברם, לצורך הארה זו שומה עליו לפגוש במלאך נוסף:

"ויוותר יעקב לבדו וייאבק איש עמו עד עלות השחר. וירא כי לא יכול לו ויגע בכף ירכו ותֵקַע כף ירך יעקב בהאבקו עמו. ויאמר שלחני כי עלה השחר ויאמר לא אשלחך כי אם ברכתני." (ל"ב, 26-24)

 

מלאך? אכן: "כי ראיתי אלוהים פנים אל פנים ותנצל נפשי", אומר יעקב (ל"ב, 30). אין הכתוב מוסר לנו סיבת המאבק. כל שאנו יודעים הוא, שהמאבק חייב להסתיים עד עלות השחר, משמע מאבק שמשכו כמשך הלילה, זמן השינה. דומה, שיעקב חולם חלום נוסף. אלא, שבניגוד למצבו הנייח והסביל בחלומו הקודם, יעקב החדש הוא איש אקטיבי. מאבקו הלא-מנומק עם המלאך הוא מאבק-עצמי, מאבק פנימי בין כוחות הארץ והגוף לבין כוחות הנשמה והרוח. מאבק זה יכריע אם יצליח יעקב לזהות את הפוטנציאל המלאכי שבו ואם יבין סוף-כל-סוף את מהות הסולם כסולמו שלו. סיום המאבק באי-הכרעה, בתיק"ו ובנקע בירכו של יעקב אומר את מס הכאב והקורבן שנתבע אדם לשלם ביציאתו למסע על סולם נפשו, המסע שפירושו פרידה מהארצי/גופני/פרוזאי אל הבדידות והטרנסצנדנציה. במונחים קירקגוריאניים, היקיצה וההחלטה לטפס על הסולם כמוה כפרידה מ"המצב האתי" לקראת המעבר אל "המצב הדתי".[1]

 

"ויזרח לו השמש כאשר עבר את פנואל והוא צולע על ירכו." (ל"ב, 31)  ומהי שמש זו אם לא קרינת ההארה העצמית.  


[1] עוד על מעבר זה, ראה הפרק "מעבר יבוק", בספרי: "כבתוך שלו", ידיעות אחרונות, תל-אביב, 2006, עמ' 122-119.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: