המסכן ויצר הרע

                 המסכן ויצר-הרע

 

המילה "מסכן" מוזכרת בתנ"ך ארבע פעמים בלבד, וזאת בשני מבעים המרוכזים בספר אחד, "קהלת":

א.     "עיר קטנה ואנשים בה מעט ובא אליה מלך גדול וסבב אותה ובנה עליה מצודים גדולים; ומצא בה איש מסכן חכם ומלט הוא את העיר בחוכמתו ואדם לא זכר את האיש המסכן ההוא. ואמרתי אני: טובה חוכמה מגבורה וחוכמת המסכן בזויה ודבריו אינם נשמעים." ("קהלת", ט', 16-14)

ב.     "טוב ילד מסכן וחכם ממלך זקן וכסיל אשר לא ידע להיזהר עוד." (שם, ד', 13)

 

כיצד נבין את משלי "קהלת" אלה שבנושא המסכן החכם? פרשנות היסטוריוסופית, המחברת את שני משלי "קהלת" בנרטיב אחד, הוצגה על ידינו במסגרת דיון אחר.[1] אלא, שהפרשנות השלטת בתולדות המדרש היהודי לדורותיו התמקדה יותר באפיק היצרי, האֶרוס-סופי, אשר לו אנו מקדישים פרק זה.

 

"מדרש רבה קהלת" מלמד:

"טוב ילד מסכן וחכם זה יצר טוב. ולמה נקרא שמו ילד? כי אין מזדווג לאדם אלא מבן י"ג שנה ולמעלה. ולמה שמו מסכן? שאין הכל שומעין לו. ולמה קורא אותו זקן? שהוא מזדווג לו מילדותו ועד זקנתו. ולמה קורא אותו כסיל? שהוא מלמד לאדם לדרך רעה אשר לא ידע להיזהר עוד. שאינו יודע כמה צער וכמה יסורין באים עליו, והוא אינו נזהר מהם. (…) כי גם במלכותו נולד רש: במלכות יצר טוב נולד רשותו של יצר הרע."[2]  ומהיכן "מסכנותו" של יצר הטוב? – "שאינו מצוי בכל הבריות ואין רובן של בריות נשמעין לו."[3]

 

רש"י תמך בפרשנות הארוס-סופית, עת זיהה את המלך הזקן והכסיל עם יצר הרע, השליט על איבר האדם (ומכאן "מדרש זוטא קהלת": "עיר קטנה, זה הגוף. ואנשים בה מעט, אלו רמ"ח איברים שבאדם. ובא אליה מלך גדול, זה יצר הרע. ובנה עליה מצודים גדולים, אלו מעשים רעים."). זקנותו של המלך הובנה גם על-ידי רש"י במונחי הפיתוי ארוך-הטווח שמפתה היצר את האדם, מילדות ועד זקנה; שנאמר: "לפתח חטאת רובץ". וגם כסילותו של המלך, הלא היא יצר הרע, הובנה ברוח "מדרש קהלת": "שמתעהו בדרך רעה". הילד המסכן והחכם הוא יצר הטוב, הנולד באדם כמענה ליצר הרע: "משמָלַך (יצר הרע/ג.ע) באדם נולד הרש המסכן הטוב ממנו ובא מתוך טהרה ולא מתוך טינופת הרחם…"[4]

 

יוסר כל ספק: יצר הרע הנדון הוא יצר מין. המקורות היהודיים ראו ביצר זה את ניגודה הגדול של התורה, שהיא קיר המגן האולטימטיבי בפני התאווה: "כך הקב"ה אמר להם לישראל: בני בראתי יצר הרע ובראתי לו תורה תבלין, ואם אתם עוסקים בתורה – אין אתם נמסרים בידו."[5]  ומכאן המשפט הידוע ונטול הפשרות: "לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע."[6]  הבהרה חשובה מובאת ב"שולחן ערוך", המבחין בין תאווה מינית מותרת, שתכליתה "פרו ורבו", לבין תאווה מינית לשמה (ששיאה המגונה מכל הוא אוננות) ואשר סופה השחתת זרע: "כי אבר קטן יש באדם: מרעיבו, שבע; משביעו, רעב; אבל מי שאינו צריך לדָבָר, אלא שמעורר תאוותו כדי למלאות תאוותו, זו היא עצת יצר הרע, ומן ההיתר יסיתנו אל האיסור. ועל זה אמרו רבותינו ז"ל: המקשה עצמו לדעת יהא בנידוי."

 

כה חרדו חז"ל מן התאווה המינית לשמה, עד כי המליכוה על גוף האדם. מאות בשנים לפני זיגמונד פרויד, הומשל גוף האדם למלכות הנתונה מלידה לשררתו של יצר הרע. לפיכך, גיל י"ג שנים, גיל הבר-מצווה[7], נקבע מחמת התעוררות התאווה ותשוקת האוננות. שהמצוות אמורות להבטיח את המהפכה, בה ימרוד יצר הטוב (עשיית המצוות) בשלטון יצר הרע וייטול רסן השלטון בידיו:

"…ולזה אמרו נקרא יצר מלך גדול, ונקרא יצר טוב ילד מסכן וחכם כמשל הנשוא לגוף בן אדם והתחלף כוחותיו, באמרו עיר קטנה ואנשים בה מעט וגו' (…). ואחר שבארו לך שיצר טוב ואחד רע, הרע ניתן בו משעה שנולד, והטוב ניתן בו משעה שנתחייב במצוות (…) ועל כן נקרא יצר הרע, מלך זקן וכסיל, ויצר טוב, ילד מסכן וחכם…"[8]

 

ניצחונו של הילד המסכן והחכם (יצר הטוב) על המלך הזקן והכסיל (יצר הרע) מתרחש בזכות "ומלט הוא את העיר בחוכמתו". כי מילוט זה או הימלטות זו הם "תשובה ומעשים טובים"[9], בה במידה ש"ואדם לא זכר את האיש המסכן ההוא" יובן כמיגור יצר הרע בידי החוכמה: "החוכמה תעוז לחכם."[10] ולכן, גם "קהלת רבה" מפרש את "ומלט הוא את העיר בחוכמתו" במילים – "שכּל השומע ליצר טוב נמלט…"[11]

 

                                      *

הפופולאריות הרבה של הפרשנות הארוס-סופית למשלי "קהלת", בהם פתחנו, לא מנעה בעד הדרשנים היהודיים להידרש להמוני נמשלים, שלא הניחו כמעט לשום פרק מרכזי בתולדות האדם ועם ישראל לחמוק מתחת ידיהם. כמו היה כל פרק היסטורי בקורות אדם וישראל משול לסיפור העיר, המלך והילד.

 

כך, הומשל המשל הנדון לסיפור גן-עדן ("עיר קטנה" – גן עדן; "ואנשים בה מעט" – אדם וחווה; "מלך גדול" – נחש; "איש מסכן וחכם" – אדם; "ומלט הוא" – הגירוש מגן עדן; "ולא זכר" – ואדם לא זכר[12]). בהקשר קרוב בחלקו, מזהה ספר הזוהר את העיר הקטנה עם ציון, את האנשים המעטים עם ששת ימי בראשית, ואילו את האיש המסכן והחכם עם משיח בן דוד ("עני ורוכב על חמור"[13]). הראשית והאחרית אוחדו במשל האחד. וכך, גם הומשל המשל לסיפור נוח והמבול ("עיר קטנה" – תיבת נוח; "ואנשים בה מעט" – נוח, אשתו ובניו; "ובא אליה מלך גדול" – יצר הרע; "איש מסכן וחכם" – נוח; "ומלט הוא" – אברהם אבינו העתידי, שבעבורו "מלט" אלוהים את נוח בתיבה[14]).

 

המשל גם הומשל  לאבות (העיר הקטנה היא ירושלים, "אחות לנו קטנה"; מעט האנשים הם האבות – אברהם, יצחק ויעקב; המלך הגדול הוא "פלוני, שר של עשו"[15]; המסכן החכם הוא יעקב (מסכנותו היא אומללותו, שיסודה במעשים שעוללו בניו ליוסף); "ומלט הוא את העיר בחוכמתו" – זהו משה, שיצא והוציא ממצרים.[16] במקביל, המשל הומשל גם לסיפור יציאת מצרים (עיר קטנה – מצרים; מלך גדול – פרעה; המצודים הגדולים שבנה המלך – ערי המסכנות; מסכן וחכם – משה; "ומלט הוא את העיר" – יציאת מצרים[17]). עתה, כבר הומשל המשל למסעם של בני ישראל במדבר (העיר הקטנה – המדבר; מעט האנשים – דור המדבר; המלך הגדול – הקב"ה; המסכן החכם – משה רבנו[18]).

 

כך גולגל לו המשל הקטן של "קהלת" עד אל גדולי מלכי ישראל – דוד (ה"מסכן") ושלמה (ה"חכם")[19], משיח ראשון (מסכן וחכם) ומשיח אחרון (שמלט הוא את העיר בחוכמתו)[20], ועד אל בית הכנסת המקומי בכל קהילה יהודית באשר היא: "…ודרשו במדרש עיר קטנה ואנשים בה מעט (…), עיר קטנה זו היא בית הכנסת, ואנשים בה מעט זה ציבור, ובא אליה מלך גדול זה הקב"ה ומצא בה איש מסכן וחכם ומלט הוא את העיר בחוכמתו זה ש"צ, וכשם שמחשבה פוסלת את העבודה כשאינה מחשבה ראויה לקורבן כך התפילה…"[21]. ההידרשות לשליח הציבור, לחזן, בבחינת "מסכן וחכם", חוזרת במקורות[22] והיא מעניקה לחזן עוצמה מרובה לישועת הציבור: כי מילוט העיר מובן כאן כהצלת העיר, הצלת המתפללים: "…אפילו יש להקב"ה שטר גזירות של מאה שנה, מוחל הוא על כל עוונותיהם (…) ושליח ציבור שאינו הגון עונשו גדול…"[23]. ויש גם, שחוכמת המסכן הבזויה הורחבה אל כל המלמדים דברי תורה, בעוד הם עצמם אינם ממלאים אחר צוויה.[24]

 

צא ולמד: פירושי משל המלך והמסכן הם תרגיל מאלף בהרמונויטיקה, עד כי זו עצמה הופכת לנמשל הגדול מכל. כי רשאי הטוען לטעון, שהעיר הקטנה אינה כי אם המשל כפרד"ס, שמיעוט מילותיו  (עציו) הוא "ואנשים בה מעט". המלך הבא אל העיר לבנותה הוא הפרשן המסורתי והסמכותי, הבונה תלי-תלים של מבנים פרשניים ומייחס להם מעמד של "פשט" מחייב. האיש המסכן והחכם היוצא מן העיר הוא איש ה"דרש", שחוכמתו היא בעצם המילוט ממלכודת העיר המלכותית. הביטוי – "ואדם לא זכר את האיש המסכן ההוא" – יובן כהיבלעותו הבלתי נמנעת של הדרשן ב"קבר" האינסופי ורב השכבות הארכיאולוגיות של הפרשנות הפתוחה.

 

                                         *

למעמד מיוחס במיוחד במסכת הפרשנויות למשל הקטן זכה יוסף. ב"קהלת רבה" מצאנו, שהמסכן החכם הוא יוסף: ש"מבית הסורים יצא למלוך" הוא יוסף היוצא מבית הכלא והופך לנסיך-מצרים; ואילו המלך הזקן הוא פוטיפר. ב"מדרש זוטא קהלת" מצאנו, שהעיר הקטנה היא מצרים, שאנשיה המעטים הם בני ישראל, שהמלך הגדול הוא פרעה (המצודים הגדולים שבנה הם חלומותיו…), ושוב, שהאיש המסכן והחכם (שבכוח חוכמתו היה למלך במצרים) הוא יוסף. יוסף זה, שגבר על יצר המין בסיפור הפיתוי של אשת-פוטיפר קסם מאד לדרשנים לדורותיהם. פעם אחר פעם, הוא זוהה עם יצר הטוב המביס את יצר הרע. כך, ב"פסיקתא דרב כהנא" קראנו את הפרשנות הזכורה מ"קהלת רבה": "כי מבית האסורים יצא למלוך, זה יוסף (…). אמרו על יוסף הצדיק: בשעה שאמרה לו אשת פוטיפרע שכבה עמי והוא מיאן (…) אמרה לו אני אחבשך בבית האסורים. (…) ואל תתמה על יוסף, שהרי ר' צדוק גדול ממנו: כשנישבה לרומי נטלתו מטרונית גדולה ושיגרה לו שיפחה יפה. כיון שראה אותה נתן עיניו בכותל והיה יושב ושותק כל הלילה. (…) כשהלך ר' עקיבא לרומי ניכלו קורצין לפני הגמון ושיגר לו נשים יפות מאד (…) והיו מתנפלות עליו כל הלילה. זאת אומרת חזור אצלי וזאת אומרת חזור אצלי, והיה יושב ביניהן ומרקק להם…"

 

הנה כי כן, לפנינו גרסה עברית לפיתויי אנטואן, הקדוש הנוצרי.

 

בהתאם, "ילקוט שמעוני" שב ומציע פרשנות דומה למדי לאותו משל זעיר מ"קהלת"[25], ולפיה – העיר הקטנה היא מצרים; מיעוט האנשים בה הם אחי יוסף; המלך הגדול שבא למלוך בה הוא יוסף; המסכן והחכם הוא יהודה, אחיו של יוסף (בזכות שהבטיח ליעקב, אביו, בנושא בנימין הקטן שיוסף תבע הבאתו למצרים, "אנוכי אערבנו מידי…" – "בראשית", מ"ג, 9). וראו כיצד, באותו מקום בדיוק ב"ילקוט שמעוני", מפורש המשל פעם נוספת בתיקונים קלים: המסכן החכם הוא יוסף והוא אף זה שמלט מן העיר (אל ארץ מצרים), ואילו "אדם לא זכר" חל על שר המשקים הנשכח.

 

הצבתו החוזרת ונשנית של יוסף כנמשלו של המשל ב"קהלת" מחזירה אותנו אל מלחמת יצר הרע ויצר הטוב. שהלא, במרכזו של נמשל זה ניצבת גבורתו/התגברותו של יוסף אל מול קסמיה הארוטיים של אשת-פוטיפר. קריאה נוספת וחוזרת בנמשלים האחרים של המשל תעלה, שאומנם, עניין יצר הרע המיני אורב ורוחש ברבים מהם. הנה כי כן, ב"בראשית רבה", משמפורשת העיר הקטנה כעולם ומיעוט אנשיה כדור המבול, והאיש המסכן והחכם כנוח, ברי לנו שצדיקותו של נוח היא התשובה ל"השחתת הבשר", לאוננות ולקרי של דור המבול.[26] ומכיוון שונה ורחוק: המדרש של רמח"ל ל"כולך יפה רעייתי" נדרש לאיש המסכן והחכם שמלט את העיר בחוכמתו. ומהו מילוט זה אם לא מילוט השכינה מירושלים וזיהוייה עם איילת-אהבים של "שיר השירים". לאמור: האיש המסכן והחכם (היודע את סוד החוכמה העילאה והתָתָאה של הקבלה) הוא המשיח. והרי לנו טרנסצנדנציה מטאפיזית של הזיווג הארוטי בין המלך (הקב"ה) והשכינה, ומילוט השכינה מעיר הקודש בכוח החוכמה המשיחית. ניצחון חוכמתו של המסכן (כזכור, "עני ורכוב על חמור"…) בלמה, אם כן, את מעשה הזדווגותם של האל והשכינה. מה שמותירנו בתחום המיניות, שאומנם איננה יצר רע ברמה זו של ארוס שמימי.

 

                                        *

במבט אחורנית, גם פירוש המשל הקטן של "קהלת" בסימן אדם, חווה והנחש הותירנו בספירת יצר הרע. בה במידה שפירוש המשל בסימן משה ויציאת מצרים הובילנו אל מתן תורה בבחינת הסכר הגדול מכל בפני יצר הרע (כאמור לעיל). מבחינות אלו, אין ספר "קהלת" נופל מ"שיר השירים" בכוח הארוס המבוטא בו. אלא, שבעוד "שיר השירים" נתן דרור לארוס, "קהלת" ביקש לגבור עליו ו"למלטו מהעיר" בכוח החוכמה העל-אנושית.

 

קשר לא חשוב לענייננו בספרות החוכמה הוא זה המצוין ב"מגן אבות" לרשב"ץ, בו מחובר עניין יצר הרע של המשל מ"קהלת" לספר "איוב": "…כי איוב היה מתריס כנגד מידת הדין, לפי שהקב"ה ברא יצר הרע ואם כן אם האדם חוטא מאת י"י היה זאת, וזהו 'על דעתך כי לא ארשע' (איוב י', ז')…"[27]

 

ספר "קהלת" נתפס אפוא כתשובה לספר "איוב": אומנם, יצר הרע נברא על-ידי הקב"ה, אך אין לראות בזאת הצדקה לחטאי האדם, באשר אפיק החוכמה הנעלה פתוח בפני האדם באמצעות התורה, והאדם הפוסע בנתיביה יידע לגבור על יצר הרע. שלעומת מלכות שמים, כל אחד מאיתנו נתבע להיות מסכן וחכם ולמלט מעיר הגוף ויצר הרע… וכך, אם בפרק אחר בספרנו זה ראינו ב"איוב" את התשובה ל"קהלת", הרי שעתה התהפכו היוצרות, שלא לומר היצרים.


[1] ראה הפרק "קהלת: משל השמש", בתוך ספרי "כבתוך שלו", ידיעות אחרונות, תל-אביב, 2006, עמ' 243.

[2] "מדרש רבה קהלת", פרשה ד', פסקה ט'.

[3] "קהלת רבה" (מהדורת וילנא), פרשה ט'.

[4] רש"י, קהלת, ד', י"ג.

[5] "תלמוד בבלי", מסכת קידושין, דף ל, ע"ב.

[6] "תלמוד בבלי", מסכת קידושין, דף כ"א, ע"ב.

[7] ספר הזוהר בחר בגיל 12 כגיל יצר הרע: "טוב ילד דא הוא יצר טוב דהוא ילד מיומי זעירין עמיה דב"נ דהא מתלֵיסָר שנין ואילך (עמיה) כמה דאתמסר, ממלך זקן וכסיל, ממלך דא הוא יצר הרע…" ("זוהר", כרך א' (בראשית), פרשת וישב, דף קעט, ע"א).

[8] "מגן אבות לרשב"ץ", על אבות, פרקים ב', ד'. וראה גם רמב"ם, "ספר מורה נבוכים", חלק שלישי, פרק כ"ב.

[9] רי"ף, מסכת נדרים, דף מ"א, ע"א.

[10] שם, שם.

[11] "קהלת רבה"(מהדורת וילנא), פרשה ט'.

[12] "אגדת בראשית" (מהדורת בובר), פרק ע"ט.

[13] זיהוי "מסכן" עם "עני" רווח בטקסטים עבריים בימי הביניים.

[14] "זוהר חדש", כרך א' (תורה), פרשת אחרי מות, דף ע"ט, ע"א.  

[15] מאלה שמלכו בירושלים, לפי ספר "דניאל", פרק ב'.

[16] "זוהר חדש", כרך ב' (מגילות), מגילת רות, דף ל"ה, ע"ב.

[17] "קהלת רבה" (מהדורת וילנא), פרשה ט'.

[18] "ילקוט שמעוני", קהלת, רמז תתקפט.

[19] ספר "זוהר חדש" פיצל אכן את "מסכן וחכם" לדוד ושלמה: כרך ב' (מגילות), מגילת רות, דף ל"ה, ע"ב.

[20] שם, שם.

[21] "ספר כלבו", סימן ס"ה.

[22] וראו "קהלת רבה" (מהדורת וילנא), פרשה ט'.

[23] "מדרש רבה קהלת", פרשה ט', פסקה כ"ד.

[24] וראו: "קהלת רבה" (מהדורת וילנא), פרק ט'; ו"רות רבה" (מהדורת לרנר), פרשה א'; ועוד.

[25] "ילקוט שמעוני", קהלת, רמז תתקפט.

[26] "ועיקר חטאם היה בהשחתת זרעם על הארץ." (האר"י, "שער הפסוקים"); או: "חייב אדם לפקוד את אשתו קודם שיצא לדרך (יבמות ס"ב) כדי שלא יהיה בבחינת כי השחית כל בשר את דרכו…" (ר' נחמן מברסלב, "ליקוטי מוהר"ן").

[27] רשב"ץ, "מגן אבות", על אבות, פרק ב', משנה ט"ז.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: