המלך דוד ובעיית הנבצרות הזמנית

         המלך דוד ובעיית הנבצרות הזמנית

 

פרק זה נכתב בבקר שלמחרת החלטת היועץ המשפטי לממשלה להגיש כתב-אישום נגד נשיא המדינה באשמת אונס, בעילה תוך כפיית מרות והטרדות מיניות. למשמע החדשות המסעירות והמעיקות, נמצאתי מהרהר לי בדוד המלך ובסוגיית יחסיו הפרובלמאטיים עם נשים. כפיית מרות? לפרשה המביכה של דוד ובת-שבע לא נחזור: שירים וציורים רבים מדי טפלו חזור וטפל במתח הנאמנות המפוקפקת של אישה לבעלה, ניצול הסמכות המלכותית והפעלתה המינית על האישה, שלא לומר ההתעללות הבלתי נסבלת של דוד באוריה החתי, בעלה של בת-שבע וקורבן תאוותו וחמדנותו. אלא, שחטאיו המיניים של דוד ושאלת נאמנותה של אישה נשואה אינם מצטמצמים לסיפור המפורסם והחמור של המתרחצת הירושלמית על הגג. לא, כי גם אישה נוספת, שתלוקט להרמונו של דוד – אביגייל ("והאישה טובת שכל ויפת תואר…","שמואל א'", כ"ה, 3) – גם היא מטילה צל כבד, הן על המלך והן על עצמה. מה קורה להן לנשים כשהן רואות מלך יפה-עיניים?!

 

לכאורה, אביגייל עושה מעשה ראוי של ניסיון להציל את חיי בעלה, את ביתה (ואת עצמה…). כי, משנודע לה על כוונת דוד לפשוט על החווה הכרמלית (והכוונה לכרמל שביהודה) עם מאות אנשיו, וזאת בתגובה זועמת על סירובו המתנשא והמלגלג של נבל הכרמלי להיכנע לסחיטת הפרוטקציוניזם של דוד וכנופייתו, היא מטעינה את חמוריה בכמות מרשימה של דברי מזון משובחים, ומבלי לדווח מילה לבעלה, היא יוצאת למחנה דוד. האם לא דיווחה לו למען שלא לפגוע בכבודו העצמי? או, אולי, כבר התרוצצו במוחה אי-אלו תוכניות? כך או אחרת, נבל (שבעצם, ראוי למלוא הסימפטיה שלנו על עוז רוחו כנגד השיטה ה"סיציליאנית" הנוהגת בסביבתו) אינו יודע דבר, בשעה שזוגתו שמה פעמיה אל עבר מחנה דוד. "ותרא אביגייל את דוד (…) ותיפול לאפי דוד על פניה ותשתחו ארץ ותיפול על רגליו ותאמר: (…) אל נא ישים אדוני את לבו אל איש הבליעל הזה, על נבל, כי כשמו כן הוא, נבל שמו ונבלה עמו." (כ"ה, 25-23) ולאחר שהשמיצה את בעלה באוזני הבריון האזורי, היא נוטלת על עצמה את אשמת ה"טעות" שבאי-היענותו של בעלה ל"בקשת" שליחי דוד, ולא רק שמעתירה על דוד את שפע הכיבוד שנשאה עמה, אלא שעוטפת את המלך באינספור מחמאות, התרפסויות ואיחולים, מבלי שתשכח לסיים את חלקלקות-לשונה במילים: "והיטיב ה' לאדוני, וזכרתָ את אמתך." (כ"ה, 31)

 

למה מתכוונת אביגייל כשהיא מבקשת מדוד לזכור אותה, לאחר שהכלימה את שם בעלה באוזני מי שכה רוממה ושיגבה? תאמרו: אישה פקחית וערמומית, אישה עצמאית ובעלת יוזמה, שהשכילה להציל את נפשות משפחתה ורכושה. אך, מה תאמרו על מה שאירע למחרת אותו יום, למחרת המשתה שערך נבל בביתו (היכן הייתה אביגייל במהלך אותו משתה, בו השתכר בעלה עד אובדן חושים) ולאחר שהתפכח מן היין, כאשר סיפרה לו אביגייל את שספרה? – "ותגד לו אשתו את הדברים האלה וימת לבו בקרבו והוא היה לאבן. והיה כעשרת הימים ויגוף ה' את נבל וימות." (כ"ה, 38-37) מה בדיוק סיפרה אביגייל לבעלה שגרם לו לשבץ ולמוות? בתור "איש קשה ורע מעללים", כפי שהוצג האיש בידי סופרי המלך (דוד) (כ"ה, 3), אין לנבל שום סיבה של ממש לקבל שבץ-לב למשמע כוונותיו של דוד לתקוף אותו ואת ביתו. סביר שלקח זאת בחשבון משסירב ל"בקשת" השליחים. אני נוטה יותר להניח, שלבו של נבל פקע בקרבו מששתפה אותו רעייתו הטובה באי-אלה דברים שהתרחשו או שכמעט-התרחשו בינה לבין הרועה בשושנים. שהאישה היפה והמחניפה הייתה טרף קל ליפה-העיניים החשקן. ועתה אמרו-נא: מיהו כאן הנבל הכרמלי האמיתי.

 

כי איך אחרת נסביר את העובדה, שלא חלף זמן רב מאז מת נבל, ובעצם חלף לו זמן קצר ביותר, "וישמע דוד כי מת נבל (…) וישלח דוד וידבר באביגייל לקחתה לו לאישה. (…) ותקם ותשתחו אפיים ארצה ותאמר: הנה אמתך לשפחה, לרחוץ רגלי עבדי אדוני. (…) ותלך אחרי מלאכי דוד ותהי לו לאישה." (כ"ה, 42-39)  כך. פשוט כך. וקשה לו לכותב שלא להיזכר בריצ'רד השלישי, גדול נבליו של שיקספיר, מפתה האלמנה בשעת קבורת בעלה, קורבנו של ריצ'רד…

 

כי דוד לא עשה חשבונות מוסריים מרגע שנחו עיניו על נשים יפות, ותהיינה אלו נשואות או רווקות (כאותה אחינועם מיזרעאל, שגם אותה לקח לו דוד לאישה). ואביגייל? גם היא אינה יוצאת זכה וברה מדי מהסיפור הזה, בו מסתחררת אישה נשואה מגבר זר ומושך, ובפרט שהוא מועמד למלכות.

 

ומה קרה בין דוד למיכל, בתו הקטנה של המלך שאול? כזכור, הועיד שאול את בתו הבכירה, מירב, לאישה לדוד, אך סופו של דבר, העניקה לאחר, לעדריאל המחולתי ("שמואל א'", י"ח, 19). בנקודה זו אומר לנו הכותב: "ותאהב מיכל בת שאול את דוד." (שם, פסוק 20) אלא, שאין די באהבה: דוד רוכש את זכותו כחתן לנסיכה הקטנה במאתיים עורלות פלשתים שמביא לחותנו-לעתיד (עורלות, לא פחות. חשבו על השק המלא בבדלי בשר מדממים. וחשבו גם על הסמליות של החתן הסוּפּר-פאלי המכריע עורלות האחרים במאותיהם). "ויתן לו שאול את מיכל בתו לאישה." (שם, פסוק 27)  ובכן, דוד נשוי למיכל וחי עמה. זוגיות מוצלחת לכל הדיעות. שהלא, מיכל אף מפגינה אהבתה ונאמנותה לדוד בעזרה שמגישה לו במהלך מנוסתו מפני אנשי אביה המבקשים להתנקש בו (פרק י"ט). אלא, שאז מסתבר לנו, ששאול – האב הנבגד על-ידי בתו – החליט לשים קץ לנישואי מיכל לדוד, אויבו: "ושאול נתן את מיכל בתו אשת דוד לפלטי בן ליש אשר מגלים." (כ"ה, 44) על התנגדותה החריפה או האחרת של מיכל לזיווג כפוי זה איננו שומעים דבר. באשר לדוד, גם הוא מפתיע אותנו באופן בו קיבל את גזר-הדין: שום חטיפת האישה לעת לילה, שום התנכלות לפלטי(אל). האם העלים מאיתנו הכתוב נתונים מסוימים על נישואין שהחלו כגן של שושנים והמשכם קוצים? אין לדעת.

 

ובכל זאת, דוד לא שכח את אשתו. מאוחר יותר, לאחר מות אביה, ומשמציע לו אבנר בן-נר, שר צבאו של שאול, לכרות עמו ברית, מַתְנֵה זאת דוד בהשבת מיכל. יתר על כן, "וישלח דוד מלאכים אל איש-בושת בן-שאול לאמור: תנה את אשתי את מיכל אשר אירשתי לי במאה ערלות פלשתים.[1] וישלח איש-בושת ויקחה מעם פלטיאל בן-ליש. וילך אתה אישה הלוך ובכה אחריה עד בַחֻרים. ויאמר אליו אבנר: לך שוב, וישב." ("שמואל ב'", ג', 16-14)

 

הפעם הבאה שאנו פוגשים במיכל תהייה עת יעלה דוד את ארון ה' לירושלים והוא מפזז ומכרכר לפני הארון. מיכל צופה מבעד לחלון ארמונה בבעלה המחולל והמקפץ – "ותבז לו בלבה." (שם, ו', 16) את אשר על לבה היא תוציא מיד על בעלה, כאשר תצא לקראתו ותגדיר את התנהגותו כ"אחד הריקים" (שם, פסוק 20). תוך שלושה פסוקים נקרא את העונש: "ולמיכל בת-שאול לא היה לה ילד עד יום מותה." (פסוק 23)[2]

 

הלב מתקשה להשלים עם התנהגותם ההדדית של דוד ומיכל. מה שראשיתו אהבה טהורה בין השניים, המשכו תמיהות. כגון: איזה מין נישואין היו נישואי מיכל ופלטי(אל) בן-ליש? האומנם אך ורק נישואין כפויים מטעם המלכות? מדוע לא נמלטה מיכל מפלטי(אל)? והרי הכרנוה כאחת שיודעת להמרות פי אביה. ואיך תוסבר התמונה הנוגעת ללב של אותו פלטי(אל) המשתרך בוכה אחר אשתו הנלקחת ממנו בכוח ומוחזרת לדוד? הרושם המתקבל הוא של אהבה לפחות מצדו של הבעל. באשר לאישה, זו מהווה אך כלי וחפץ בידי האב-מלך, שאול. התנהגותה המאוחרת בנושא בעלה המכרכר מול ארון-ה' נראית, לא רק כסנובה של נסיכה מתנשאת, אלא גם כקשיחות-לב, התנכרות ואי-קבלתה את בן-זוגה  בשלימותו המורכבת (ודוד, כידוע, ידע גם להשתטות, כזכור לנו מ"השתגעותו" זבת-הריר מול אכיש, מלך גת – "שמואל א'", כ"א). הן זה מבחנה של אהבה וזוגיות – קבלת האחר על מורכבותו. והרושם המתקבל הוא, שמיכל היא אישה נוספת מארסנל נשותיו של דוד, שאינה כורכת עד תום את נפשה בנפש הבעל, לו היא נשואה.

 

ודוד? חרף כל הסתייגותנו הנ"ל מקבלתו השקטה את "העברת" מיכל לאחר, יכולים אנו להבין-משהו את הנתק הזמני בינו לבינה בדין המנוסה המתמדת לה הוא נידון. אך, מה קורה כאשר שאול מוחל לדוד ואף מברכו בחום: "ויאמר שאול אל דוד: ברוך אתה בני דוד, גם עשה תעשה וגם יכל תוכל." ("שמואל א'", כ"ו, 25)? הנה כי כן, גם עכשיו דוד אינו שם פעמיו אל אשתו הגזולה, המתגוררת בגלים, עיר בצפון ירושלים, לא רחוק מדי. גם כשחותנו השיב לו את התואר "בני", מבכר דוד להמשיך בחיי הנמלט ופונה אל עבר גת שבצפון הנגב, בה יתיישב דוד עם אנשיו ועם שתי נשותיו האחרות, אחינועם ואביגייל. ואפילו כשמעניק אכיש מלך-גת לדוד את העיר צקלג לשבת בה, לא מביא לכאן דוד את מיכל. אותו דוד שדולק אחר הפלשתים, שפשטו על צקלג וחמסו את שתי נשותיו, אותו דוד שנלחם בפלשתים מלחמת חורמה למען שחרר את השתיים, אינו עושה דבר בכיוון מיכל ופלטי(אל). כך אהב דוד את מיכל.

 

 

רק עם מות שאול, כשמלכותו שלו כמעט ונכונה, נזכר דוד במיכל ועושה להשבתה (עניין של כבוד מלכותי?), ולו במחיר פגיעה מרה בבעלה האוהב. אלא, שכזכור, לדוד אין סנטימנטים רבים מדי כלפי בעלים פגועים, ולפחות במקרה של בת-שבע ואוריה הוא עובר על "לאו" חמור מאד ב"משנה תורה" של משה: "כי יימצא איש שוכב עם אישה בעולת בעל ומתו גם שניהם האיש השוכב עם האישה והאישה…" ("דברים", כ"ב, 22). משום מה, נמחל לדוד.

 

התנ"ך מדווח לנו על תשע נשים שהיו לו לדוד: בת-שבע, אביגייל, אחינועם, מיכל, מעכה (בת תלמי, מלך גשור), חגית, אביטל, עגלה ובת-שוע. ובנוסף לאלו, היו הפילגשים ("כל בני דוד מלבד בני פילגשים" – "דברי הימים א'", ג', 9) כיצד התנהג דוד עם נשותיו, שמלבד השלוש הנ"ל, איננו יודעים, כשם שאיננו יודעים מה עוללו הן. השורה התחתונה היא של תחושת אי-נחת מהתנהגותו של דוד כלפי נשים וכלפי בעליהן החוקיים. במונחים משפטיים מודרניים וברוח הימים האחרונים, היינו מצפים מדוד להכריז על נבצרות זמנית.  


[1] כזכור, הגם ששאול תבע מדוד מאה עורלות, הביא לו דוד מאתיים. איש נדיב היה.

[2] וברור, שחמישה הילדים שמייחס לה הכתוב ב"שמואל ב'", כ"א, 8, אינו אלא טעות שהחליפה את מירב במיכל.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: