האדרת הנעדרת

            ה א ד ר ת   ה נ ע ד ר ת

 

ראו אותו, את אליהו התשבי, ניצב על הר חורב, מטולטל ברוח גדולה, נרעש ברעש אדיר, נלהט באש רבה (הדוחקת את הנביא לתוך מערה סמוכה, כפי שנבין מיד) , ולבסוף – "ואחרי האש קול דממה דקה." ("מלכים א'", י"ט, 12) קולה מחריש-האוזניים של הדממה מקפיא את אליהו על עמדו. לא ברוח ה', לא ברעש ה', לא באש ה', כי אם בשקט הדובר את האינסוף: "ויהי כשמוע אליהו וילט פניו באדרתו ויצא ויעמוד פתח המערה…" (י"ט, 13). עתה, הוא מגיח החוצה, נכון לפגוש באלוהיו על ההר והוא מסתיר פניו באדרת לבל יחזה באלוהים פנים אל פנים. אלא, כפי שנראה, האדרת המרחיקה היא גם האדרת המקרבת, היריעה החוצצת והמקדשת, מעין גרסה של הטלית והפרוכת.

 

זוהי הפעם הראשונה בה אנו פוגשים באדרתו של אליהו ובתפקודה המיוחד כמחברת וכמבודדת בו-בזמן בין אדם לבין אל. אדרת מאגית היא אדרתו של אליהו: די שישליכה אל עבר אלישע ("וישלך אדרתו אליו." –  י"ט, 19) בכדי שהנער יחדל באחת ממעשה החריש ויחוש להיפרד מהוריו על מנת לצאת אל דרך הנבואה. שהלא, הקב"ה ציווה את אליהו – "ואת אלישע בן שפט מאבל מחולה תמשח לנביא תחתיך." (י"ט, 16) שמעשה השלכת האדרת הוא אקט של משיחה, בו עובר אדם מרמת יוגב לרמת נביא, לא פחות. האדרת, אנו אומרים, ניחנה בכוח תקשור בין הסופי לאינסופי, בין הארצי לשמימי, הגם שכל מהותה אומרת הבדלת גוף אדם מהעולם. בה בעת, משהו מטריד בסיפור: כיצד זה שאלישע לא נבהל, אף לא הופתע, מאותו איש זר ומוזר שלפתע משליך אליו אדרת? וכיצד זה שקיבל את השליחות ההרפתקנית החדשה כדבר מובן מאליו, כאירוע שאינו תובע התלבטות, לא מצדו ולא מצד הוריו? האם תעודת נבואה היא דבר של מה בכך?

 

אליהו דווקא אינו מוכר בציבור כבעל אדרת: "ויאמרו אליו: איש בעל שיער ואזור-עור במותניו. ויאמר: אליהו התשבי הוא." ("מלכים ב'", א', 8) אלא, שלאליהו הייתה-גם-הייתה אדרת וזו שבה ושימשה אותו כאביזר מאגי בתפקידו כנביא. כך, אליהו ואלישע מגיעים מיריחו אל הירדן – "ויקח אליהו את אדרתו ויגלום ויכה את המים ויחצו הנה והנה ויעברו שניהם בחרבה." (ב', 8) מה שחולל משה במעשה הרמת ידו ומטהו על ים סוף ("שמות", י"ד, 16, 21) ומה שחוללו דגלי הכוהנים, נושאי ארון-הברית, שנגעו בירדן ומימיו נעמדו נד מול נד ("יהושע", ג', 16-15) – עושה אליהו במעשה הכאת מי הירדן באדרתו. אמרו אפוא: אדרת אלוהית. את האדרת הרטובה הזו לובש אליהו כאשר הוא נלקח למרום ברכב אש וסוסי אש. אלישע המבועת ממאן להיפרד ממורו הרוחני הגדול, העולה בסערה השמימה, והוא נאחז בכל כוחו באדרת רבו: "ויחזק בבגדיו ויקרעם לשניים קרעים. וירם את אדרת אליהו אשר נפלה מעליו וישב ויעמוד על שפת הירדן." (ב', 13-12) 

 

אליהו נעלם, אך אדרתו בידי אלישע. כלום עדיין ספוגה האדרת בכוח המאגי המופלא? שמא נפגמה סגולתה כיון שנקרעה? אלישע אינו בטוח, והוא אץ לנסות את הבגד. אף הוא יכה במי הירדן ויראה אם נחצים הם אם לאו. הנס מתרחש פעם נוספת, ולבני הנביאים הצופים מנגד מוחוור ללא כל ספק: "נחה רוח אליהו על אלישע ויבואו לקראתו וישתחוו לו ארצה." (ב', 15)  ובמילים אחרות: פעם נוספת "משחה" אדרתו של אליהו את אלישע לנביא.

 

באורח מוזר, לא עוד נשמע על האדרת. כאילו נפטר ממנה אלישע ככלי אין חפץ בו. הנה כי כן, כשיחולל אלישע את נס החייא בן-השונמית, הוא יניח על פני הנער המת את "משענתו", מטהו מן-הסתם (שאינו מחולל את הנס! רק גהירת אלישע על גופת הילד תְחָיֶיה). הוא, אלישע, שגם עליו ייאמר מפי יואש מלך ישראל את שאמר אלישע לאליהו – "אבי אבי רכב ישראל ופרשיו" (י"ג, 14; ב', 12), עושה מעשי אליהו בשוּרָה ארוכה של נסים, אך לא עוד משמשת אותו האדרת. ודומה, כי הכוח הפלאי עבר מן האדרת אל גופו של אלישע. שהרי, זהו הגוף שעמו גהר על הנער המת להחיותו, וזהו הגוף הנקבר בקבר אך מחייה גופה אחרת שהושלכה לאותו קבר: "וישליכו את האיש בקבר אלישע ויילך ויגע האיש בעצמות אלישע ויחי ויקם על רגליו." (י"ג, 21)

 

כיצד זה שאלישע לא נצר את אדרת אליהו, ה"רליקוויה" הקדושה של הנביא הדגול, בן-המרום? כיצד זה שלא עשה בה שימושים נוספים לאחר נס חציית הירדן? או, שמא נידָרֵש למדרש שלנו, לפיו נקבר אלישע עם האדרת שהייתה לו לתכריך?

 

את התשובה דומה שנמצא בהקשר לחידה אחרת שמקורה בשני ספרי "מלכים": חידת המוני הנביאים המתרבים תחת כל עץ רענן בישראל וביהודה דאז. שכן, משהו תמוה אירע לה לנבואה בין ספרי "שמואל" לספרי "מלכים": לאחר נוכחותו המונומנטאלית והבלעדית של משה, אבי הנביאים, ולאחר פסק זמן ארוך בו לא ידענו נביאים במהלך ספר "שופטים" (ולכל היותר, פגשנו ב"נזירי אלוהים" – דוגמת שמשון, או בכוהנים ביתיים נוסח הלויי המכהן בבית מיכה – "שופטים", י"ז, 13-8), הכרנו בספר "שמואל" את שמואל כנביא: "וידע כל ישראל מדן ועד באר-שבע כי נאמן שמואל לנביא לה'." ("שמואל א'", ג', 20) שמואל, נציין, היה גם נביא וגם שופט (כמודגש פעמיים ב"שמואל א'", ז', 17-16). שמואל הוא הראשון המגלה לנו על אודות תופעת ה"מתנבאים": לשאול בן-קיש הצעיר, התר אחר אתונותיו, הוא מספר: "אחר כך תבוא גבעת האלוהים אשר שם נציבי פלשתים ויהי כבואך שָם העיר ופגעת חבל נביאים יורדים מן הבמה ולפניהם נבל ותוף וחליל וכינור והמה מתנבאים. וצלחה עליך רוח ה' והתנביתָ עמם ונהפכת לאיש אחר." (י', 6-5) 

 

אכן, גם שאול חווה את הנבואה. ואם עוד תמהו בני-הנביאים – "הגם שאול בנביאים?", הרי ששנים רבות אחר כך, נשוב ונקרא: "ויהי ממחרת ותצלח רוח אלוהים רעה אל שאול ויתנבא בתוך הבית…" (י"ח, 10; ופעם נוספת: י"ט, 24-23). מסתבר, שנבואה הייתה באותה עת מין מתת שאינו שמור לנדירים בלבד. הנה כי כן: "וישלח שאול מלאכים לקחת את דוד וירא את להקת הנביאים נבאים ושמואל עומד ניצב עליהם ותהי על מלאכי שאול רוח אלוהים ויתנבאו גם המה. ויגידו לשאול וישלח מלאכים אחרים ויתנבאו גם המה ויוסף שאול וישלח מלאכים שלישים ויתנבאו גם המה." (י"ט, 21-20) והרושם המתקבל הוא של נביא-על (שמואל) המפעיל-מדריך-מכשיר נביאים רבים אחרים בבחינת גורו המנהל "אָשְרָם". ולא פחות מכן, הרושם המתקבל הוא, שנבואה נקוטה באותה עת כמכשיר רוחני-מעשי רווֵח למדי: "וישאל שאול בה' ולא ענהו ה' גם בחלומות גם באורים גם בנביאים." (כ"ח, 6) מעין טכניקה מאגית, שאינה נופלת מהליכה אל בעלות-אוב (כפי שאכן עושה שאול מיד בעקבות נבואת האכזב של הציטוט האחרון), או מהליכה אל כהן והידרשות לה' באמצעות אפוד (כמעשה דוד, פרק ל', פסוק 7).

 

אלא, שאז אנו פוגשים בנתן הנביא ("שמואל ב'", ז', 2). שלא כמשה ושמואל, אשר על הולדתם וילדותם סופר לנו בפרוטרוט, מוצג בפנינו נתן כנביא בבחינת עובדה מוגמרת. אלא, שהתנ"ך לא היה נדיב מדי כלפי נתן, למעט הזכות הגדולה של משל כבשת-הרש.

לאחר הפוגה ארוכה לאורך הקריירה של דוד, נתוודע אל נביא חדש: "ודבר ה' היה אל גד הנביא חוזה דוד…" (כ"ג, 11). אך, גם לגד לא נכונו עלילות רבות, כאשר בפתח "מלכים א'" אנו חוזרים לפגוש בנתן הנביא (א', 10), מי שגם יזכה להמליך את שלמה.

 

האמת היא, שלשלמה לא היה צורך בנביא. הוא שוחח ישירות עם הקב"ה ואף זכה לבנות לו את בית-המקדש ללא כל תיווך נבואי. אלא, שמכאן אילך, לאחר סיפור האהבה בין שלמה ואלוהים, על כל הגמול הטוב שגמל האל, גל חדש של נבואה שטף את מלכויות יהודה וישראל. תחילה, הפגישה המקרית בין ירבעם לבין הנביא אחיה השילוני ("מלכים א'", י"א, 29) – בה מובטחת לו המלכות על עשרה שבטים. לאחר מכן, "ויהי דבר האלוהים אל שמעיה איש האלוהים" (י"ב, 22), הנושא מסר אלוהי לרחבעם מלך יהודה. ואז, תחילת הפרק הבא: "והנה איש אלוהים בא מיהודה בדבר ה'…" (י"ג, 1). אין הכתוב מספר שמו של "איש-האלוהים" זה, המתנבא בבית-אל  על ירבעם ועושה לשיתוק זרועו של המלך.[1] ומיד בהמשך: ונביא אחד זקן יושב בבית-אל…" (י"ג, 11). ואם נותר בנו ספק לגבי זהותו של "איש-האלוהים" הקודם כנביא, נשמע את הנביא הזקן מודיע לאותו אדם: "גם אני נביא כמוך…" (י"ג, 18). ומסתבר, שבאותה עת ממש, אף כי בעיר קדושה אחרת, שילה, יושב לו נביא זקן נוסף, "אחיה הנביא" (י"ד, 2), מי שיבשר לאשת-ירבעם על קץ מלכות ירבעם ועל מות בנה.

 

רק אז נפגוש באליהו הנביא, איש גלעד. אלא, שסמוך ביותר לפגישה הראשונה עמו, אנו מופתעים לקרוא על מאה נביאים שהחביא עובדיהו, אשר על בית אחאב, מפני איזבל המבקשת להכריתם (י"ח, 4). ומרמז הכתוב שרבים היו הנביאים הנוספים שלא זכו להגנת עובדיהו. נביאים, אנו למדים, היו תופעה שכיחה ביותר באמונות המזרח-תיכוניות דאז, שהרי ארבע מאות וחמישים נביאי בעל וארבע מאות נביאי אשרה כינס אליהו על הר הכרמל לאותה תחרות ידועה. לא נופתע, לפיכך, לקרוא ש"והנה נביא אחד ניגש אל אחאב מלך ישראל" (כ', 13), או "ויגש איש האלוהים ויאמר אל מלך ישראל" (כ', 28) – שני נביאים שאינם מזוהים בשמם ואשר אין הכרח לזהותם עם אליהו. שהלא, מיד בסמוך, נקרא: "ואיש אחד מבני הנביאים אמר אל רעהו בדבר ה'…" (כ', 35). כן, נביא נוסף.

 

מספרם של הנביאים באותה עת היה, אכן, עצום. במפגש הפסגה בין אחאב מלך ישראל לבין יהושפט מלך יהודה נספור מאות נביאים: "ויקבוץ מלך ישראל את הנביאים כארבע מאות איש…" (כ"ב, 6). לאלה יצורף נביא נוסף, מיכיהו בן ימלה (שם, 8), נביא אמיץ במיוחד, הצופה לאחאב את מותו הקרוב בקרָב עם מלך ארם. כה פופולארית הייתה אופנת הנביאים באותה עת, שכל עיר התנאתה בקבוצה הגונה של נביאים. עובדה, בדרכו האחרונה של אליהו, מלווה באלישע, "ויצאו בני הנביאים אשר בית-אל…" ("מלכים ב'", ב', 3), ואחר כך – "ויגשו בני הנביאים אשר ביריחו…" (שם, 5). חמישים מאלה יחזו ברכב האש וסוסי האש הנוטלים את אליהו השמימה. וכך, גם בגִלגָל נפגוש את בני הנביאים (ד', 38), ואילו בהר אפרים נפגוש "שני נערים מהר אפרים מבני הנביאים…" (ה', 22), ועוד. כל העם  נביאים.

 

מה אנו למדים מאופנה זו של מאות ואולי אלפי נביאים, המפוזרים, להקות להקות, בערי הארץ? וכיצד קשורה התופעה לעניין אדרת-אליהו בה פתחנו? ובכן, אנו מבקשים להציע, שלרקע אינפלציה שכזו בתופעת הנביא, גם איש כאלישע לא יראה את עצמו כפוף בהכרח לכוח הנבואה של אליהו. כי, בימים בהם בני נביאים כה רבים מתנבאים בשם ה' ועושים מעשים על-טבעיים, גם אלישע יכול לשכנע את עצמו שאין הוא פחות נביא ממורו ורבו (ולכן, גם לא היה מן הטראומה עניין הפגישה הראשונה בינו לבין אליהו): אליהו היה נביא? גם הוא, אלישע, יהיה נביא, לא פחות מהמוני המתנבאים ברחבי ישראל ויהודה. ובפרט, שביקש מאליהו, טרם הסתלקותו, "ויהי נא פי שניים ברוחך אלַי." (א', 9) עתה, בטוח הוא שכוחו הנבואי כפול מכוח אליהו, וכיון שהוכיח כוח זה בנס חציית הירדן בעזרת האדרת, הוא פטור מכאן ואילך מאביזרי הקסם של אליהו. מה גם שמתאימה לו האמביציה להוכיח את עצמו כעצמאי ובלתי תלוי בכוחות של פטרונו. כבן המבקש לגבור על הישגי אביו. מִפה ולהבא, הוא יפעל, לפיכך, בכוח גופו בלבד, וללא כל אביזרים.

 

וכך, בזכות הסוציולוגיה המדהימה של אופנת הנבואה, ואולי גם בעזרת הפסיכולוגיה הידועה של "רצח אב", בא סיפור האדרת אל סופו.

 

 

 

 

 


[1] בפרק "עונשו המר של עידו" אנו מזהים את איש-האלוהים הנדון עם עידו הנביא.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: