האבל והמלנכוליה של "איכה"

       האבל והמלנכוליה של "איכה"

 

בעוד פרקים א'-ב' של מגילת "איכה" עומדים בסימן האלמנה השכולה, פרק ג' עומד בסימן הגבר המעונה (תושב ירושלים הנענש על חטאיו והאָבֵל על גורל העיר, מי גם שזוהה על-ידי המסורת עם הנביא ירמיהו), פרק ד' חוזר אל האֵם ואילו פרק ה' כולו הוא דבר הבנים היתומים. מגילת "איכה" כמגילה של אבל ומלנכוליה.

 

הדפרסיה השורה על "איכה" ואשר מחלחלת לאורכה מאשרת את הפסיכולוגיה של האֵבֶל לפי זיגמונד פרויד.[1] בלב חוויית האבל ב"איכה" האישה המתאבלת – ציון – המתוארת "כאלמנה רבתי בגויים" (א', 1). אלמנה, אנו מציינים לעצמנו. ואף על פי כן, זו הדומה לאלמנה אינה חדלה מלבכות: "בכו תבכה בלילה ודמעתה על לחיה אין לה מנחם מכל אוהביה…" (א', 2). אכן, היא מצויה באבל כבד: "דרכי ציון אבלות (…) כהניה נאנחים בתולותיה נוגות והיא מר-לה." (א', 4) ועוד: "…נהפך לאבל מחולנו." (ה', 15)

 

על מה מתאבלת אלמנתנו?  בת-ציון, כך כתוב, מתאבלת על ההרס והחורבן, העינוי והאונס, התבוסה המרה, העוני, הרעב והשכול. ציון מתאבלת על חרפתה, על אובדן ימי גדולתה והדרה ("ויצא מן בת-ציון כל הדרה…" – א', 6), שנאמר: ותרד פלאים אין מנחם לה…" (א', 9). בעלה הזועם – הקב"ה – הענישה על מעלליה/חטאותיה ושילח בה אויב: "על כל אלה אני בוכיה עיני ירדה מים…" (א', 16)

 

בעלה של אלמנה? ובכן, "בעלה" לא מת, הוא אך רחק ממנה והענישה. זיגמונד פרויד על חוויית האבל: "האובייקט לא מת, חלילה, באמת, אך הוא אבד כאובייקט של אהבה…"[2] שיותר מאלמנה המתאבלת על מות בעלה, ציון (או בת-ציון, בת-עמי, בתולת-יהודה) היא אם שכולה: אומנם, נמסר לנו כי "עולליה הלכו שבי לפני צר." (א', 5), ברם רבים מבניה נהרגו בקרבות ו/או נטבחו במעשי נקם של הכובש: "כלו בדמעות עינַי חמרמרו מעי נשפך לארץ כבדי על שבר בת-עמי בֵעָטֵף עולל ויונק ברחובות קריה." (ב', 11) ועוד: "שכבו לארץ חוצות נער וזקן בתולותי ובחורי נפלו בחרב הרגת ביום אפך טבחת ולא חמלת." (ב', 21)

 

אך, תמצית סבלה הנורא של ציון האבלה הוא גלות: "גלתה יהודה" (א', 3); או: "תם עוונך בת-ציון לא יוסיף להגלותך…" (ד', 22). מהות המלנכוליה היא, אם כן, באובדן הבית וכיבושו בידי זרים: "נחלתנו נהפכה לזרים בתינו לנוכרים." (ה', 2) ורק עתה, מובהרת התשובה לתמיהתנו בנושא מעמדה האישי של בת-ציון: "יתומים היינו אין אב אמותינו כאלמנות." (ה', 3) פעם נוספת – אלמנות, כמו אלמנות. פרויד: האבל הוא, דרך קבע, תגובה לאובדנו של אדם אהוב או של אובייקט מופשט שהוצב במקומו, כגון "מולדת".[3]

 

לא פחות מכן, חוויית האובדן הקולקטיבי ב"איכה" היא זו של יתמות מאב, לכתו של אב, שהוא גם הבעל. המגילה אינה מבהירה פרשה זו של עזיבת האב, אלא רק מתמקדת בזעם-העונשין שלו. רמז נרמז לנו באמצעות "קראתי למאהבי המה רימוני." (א', 19) מן הסתם, עזיבת האב קשורה בבגידת האם.

 

מה מצבה הנפשי הספציפי יותר של ציון האבלה? ריקנות. האישה-עיר שוממה וריקה: "כל שעריה שוממין" (א', 4); או: "נתנני שוממה" (א', 13); או: "על הר ציון ששמם שועלים הלכו בו" (ה' 18). מצבה הגופני והנפשי של ציון ירוד ועומד בסימן התרוקנות עצמית: "…נשפך לארץ כבדי…" (ב', 11), "…שפכי לארץ לבך…" (ב', 19), "השופכים בקרבה דם צדיקים" (ד', 13). פרויד: "באבל מדובר בעולם הנעשה דל וריק…"[4]

 

אשת "איכה" האבלה היא זו שקודש וחג ממנה והלאה, יופייה אבד, כבודה נידף, ובעליבותה כי רבה, היא מנודה ומבוזה. עתה, היא חווה בדידות ("איכה ישבה בדד…" – א', 1), היא חווה אובדן חירות ("הייתי למס" – שם), היא חווה מוות מלבר ומוות מלגו, בבית, בלב ("…מחוץ שכלה חרב בבית כמוות" – א', 20). העולם סוגר עליה כמֵצר ("כל רודפיה השיגוה בין המצרים" – א', 3), והיא כמושלכת לבור ("קראתי שמך ה' מבור תחתיות" – ב', 55).

 

באבלה הכבד, נידונה בת-ציון לרגרסיה: "ותשב אחור" (א', 8), או: "השיבני אחור" (א', 13). פרויד: "ייחודה הנפשי של המלנכוליה מתבטא בדאבון לב עמוק, דהיינו בהסתלקות מכל עניין בעולם החיצוני, באובדן היכולת לאהוב ואף בבלימת כל הישג ובפגיעה בדימוי העצמי. פגיעה זו באה לידי ביטוי בתוכחות עצמיות ובגידופים עצמיים, והיא הולכת ומתגברת עד לציפייה מוטרפת לעונש."[5]  ואכן, תיאוריה הגופניים העצמיים של בת-ציון גובלים בהתפרקות המערכת הפיזיונומית, וראו לעיל ביטויי המעיים החמרמרים, הלב הנהפך, הכבד הנשפך. פרויד: "צלו של האובייקט (האבוד/ג.ע) נפל, אם כן, על האני (…). בדרך זו הומר אובדן האובייקט לאובדן האני…"[6]

 

ברם, ניתוחו ההשוואתי של פרויד את האבל והמלנכוליה מביא את התוגה העמוקה לנקודת המהפך: "הייחודיות של המלנכוליה (…) מצויה בנטייתה לחולל תפנית ולעבור למצב של מאניה…"[7] בהתאם, סיומם של מספר פרקים ב"איכה" עומד בסימן תפנית שכזו. כגון הפסוק המסיים את פרק א': "תבוא כל רעתם (של אויבי/.ג.ע) לפניך ועולל למו כאשר עוללת לי…" (א', 22); או, הפסוקים המסיימים את פרק ג': "תשיב להם (לאויבי/ג.ע) גמול ה' כמעשה ידיהם. תתן להם מגנת לב תַאֲלָתךָ להם. תרדוף באף ותשמידם מתחת שמי ה'." (ג', 66-64); או, הפסוק המסיים את פרק ד': "תם עוונתך בת-ציון לא יוסיף להגלותך…" (ד', 22); וכמובן, הפסוק הלפני-אחרון בפרק ה' בואך סופה של מגילת "איכה": "השיבנו ה' אליך ונשובה חדש ימינו כקדם." (ה', 21)


[1] זיגמונד פרויד, "אבל ומלנכוליה", תרגום: אדם טננבאום, רסלינג, תל-אביב, 2002.

[2] שם, עמ' 10.

[3] שם, עמ' 8.

[4] שם, עמ' 11.

[5] שם, עמ' 7.

[6] שם, עמ' 15.

[7] שם, עמ' 21.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: