בית המקדש, או: מבוא לצמחונות

    בית-המקדש, או: מבוא לצמחונות

 

כשאני מעלה בדמיוני את ניחוחות בית-המקדש, אין בי שום געגוע להקמתו של הבית השלישי. לא שקננו בי געגועים שכאלה (שלתפיסתי, יופייה של היהדות בערגה הרוחנית והבלתי-ממומשת למקום), ברם כשאני קורא את ספר "ויקרא", על סך דיני הקורבן (עדיין, בהקשר לאוהל-מועד ולמזבח שבחזיתו), אני מתחלחל מהחוויה האקולוגית הבלתי-נסבלת של שילוב צחנת הסוּפּר-מָנגָל עם באשת הדשן, הוא הבשר הנרקב של האיברים הבלתי-שרופים (שבטרם הוצאתם אל מחוץ למחנה ושריפתם שם).

 

הבה נבין לאשורה את הדינאמיקה של בית-המטבחיים ובית-הצלי-רבתי בבית-המקדש. כל אדם מן היישוב, איש ואישה, משחפץ לבו או לבה, נוטל עמו אל הר-הבית בן-בקר כלשהו (פרה, פרה, עגל, עגלה) או בן-צאן (כבש, כבשה, תיש או עז) או עוף (תור או יונה) או סולת – תלוי באפשרויותיו הכלכליות. רוצה לומר, עוד קודם לצו הקורבנות של טקסי חג ומועד, הומה המקדש, יום אחר יום, מנושאי בהמות ועופות בהמוניהם העומדים בתור וממתינים לכוהן שישחט וימלוק, יפשוט את העורות וימרוט את הנוצות (ערימת העורות הנערמת בצד שייכת לכוהנים), יזה את הדם על המזבח, ימרח עליו את השומן (פדר), יפריד בסכינו בין אברים ראויים לאברים פסולים (המושלכים לערימת הדשן), ישטוף במים את האברים הפנימיים, ימליח כנגד הדימום ויתחיל במלאכת השריפה. עם ריחות הסולת הבלולה בשמן, הנשרפת על המזבח, או ריחות השיבולים הקלויות – אין לי בעיות איסטניסיות, שהרי מדובר בניחוחות של מאפה. אך, איני יכול שלא לשמוע בדמיוני את צווחות האימה והכאב של אינספור החיות הנטבחות, איני יכול שלא לראות בדמיוני את שלוליות וכתמי הדם (אלה שניתזו מעבר לאקט יציקת הדם אל המיכל שביסוד המזבח), וכאמור, איני יכול שלא להריח בדמיוני את הריח אשר דבק אל-נכון בירושלים, עיר-הקודש, כולה.

 

בית חרושת של דם ובשר צלוי. כל הקורבנות שיסודם בנדר שנדר אדם, כל הקורבנות האמורים לכפר על חטא שחטא אדם, ולו בשגגה (ולו גם היה עד ראייה לחטא) – כל אלה גודשים את רחבת בית-המקדש, המטונפת בדם. ולא רק זאת: ראו את בגדי הפשתן של הכוהנים המגואלים במיצי גוף למיניהם (ככל שיכובסו הבגדים, כמצוות התורה); וראו את מראה הכוהנים בכלל – עם הדם על תנוך אוזנם הימנית, על בוהן ידם הימנית ועל בוהן כף-רגלם הימנית (ח', 24); וראו גם את הפרוכת שבפני ארון-הקודש, זו שהפכה זה מכבר לבד מוכתם כולו ומסריח בדין "וטבל הכוהן את אצבעו בדם והזה מן הדם שבע פעמים לפני ה' את פרוכת המקדש." (ד', 6)  "ריח ניחוח לה'", הביטוי הזה חוזר פעמים רבות ב"ויקרא"; ואני תוהה אם מה שהנו ניחוח לה' (את אפו של הקב"ה – מסוגיית הריח ועד לחרון אפו – חדלתי להבין מזמן) הוא גם ניחוח לאדם. ואני תוהה כיצד חוזר אדם מבית-המקדש לביתו והוא ספוג כולו בריחות העשן – עשן סמיך המכסה את כל הר-הבית, ולא פחות מכן, כשהוא תשוש ממראות האימים של השחיטה ההמונית, גלי העצמות וכיו"ב.

 

בנוסף לכל הנודרים והחוטאים הנ"ל, בל נחמיץ את ההיקף הסטטיסטי העצום של מקריבי הקורבנות: כל מי שנגע בדבר טמא, כל מי שנשבע ושכח שבועתו, כל מי שנהנה בטעות מדבר כלשהו שקודש לה', כל מי שחפץ להודות בתודת קורבן, כל מי ש"כחש בעמיתו בפקדון או בתשומת יד או בגזל או עשק את עמיתו את מצא אבדה וכחש בה ונשבע על שקר." (ה', 22-21) – ובקיצור, כל אדם, כל אחד, כולם מחויבים לבוא ולהקריב קורבנות בבית-המקדש. לאמור: אלפי אנשים ביום, אלפי שחיטות ביום. סרט-נע (סרט נא?) של עריפות ומליקות, של ביתורים וקריעת אברים. בית חרושת של דם ועשן יומם ולילה ("היא העולה על מוקדה על המזבח כל הלילה עד הבקר…" – ו', 21).

 

אני מזועזע מכל הזוועה הסביבתית, וזאת עוד בטרם קראתי על כל אותם קורבנות רבים שהוקרבו דרך-קבע בשבתות, בראשי-חודש, בפסח (ולאורך השבועות שקדמו לו), ביום העומר, בחג הביכורים, בראש-השנה, ביום-הכיפורים, לכל אורך חג-הסוכות ובשמיני עצרת. בכל אחד מהטקסים הללו, תובע מאתנו התנ"ך (בגרסאות הבלתי חופפות של ספרי "ויקרא", "במדבר" כ"ח-כ"ט ו"יחזקאל" מ"ה-מ"ו) כמויות עצומות של קורבנות (לדוגמא, לאורך שבעת ימי חג-הסוכות אנו נדרשים להקריב – ביום הראשון, שלושה-עשר פרים; ביום השני, תריסר פרים; ביום השלישי, אחד-עשר פרים ושני איילים; ביום הרביעי עשרה פרים וארבעה-עשר כבשים; ועוד ועוד). וטרם אמרנו – קורבן התמיד, שהוא מעשה של יום ביומו שמקריב הכוהן – כבש אחד בבקר וכבש אחד בערב. וטרם אמרנו – קורבן יולדת, קורבן הזב או הזבה, קורבן נזיר שנטמא, ועוד. ואם אין די בעשן הדוחה, שאינו חדל להיתמר מהמזבח והממלא את הר-הבית, מלמדנו הנביא יחזקאל על "מבשלות (…) מתחת הטירות סביב. (…) אלה בית המבשלים אשר יבשלו שם משרתי הבית את זבח העם." ("יחזקאל", מ"ו, 24-23)  רוצה לומר, אותם חלקי זבח שהותרו המקריבים לאוכלם (מלבד אלה שהוקצו לכוהנים, שלא לומר – לקב"ה) – עברו תהליך בישול במבשלות שמסביב לחצר בית-המקדש. מה שתרם, כמובן, לחוויה הארומאטית המופלאה של הביקור בהר.

 

דומני, שהמחשנו לקורא את שביקשנו להמחיש: חוויה אנתרופולוגית ופיזיונומית בלתי נסבלת, טראומטית במונחי זמננו ואורחותינו המערביים-המודרניים (חוויה מהסוג התנ"כי ניתן לטעום עדיין במקדשי נפאל, שם ממתינים לשחיטתם גם כלבים וחתולים). זהו בית-המקדש. לא עוד חוויית המוסד המרהיב, עתיר קישוטי-זהב, אשר לויים מזמרים בו לצלילי נבל, גיתית וכו'. לא עוד מקום קדוש שבקדושים, שכבוד האל שוכן בו וממלאו מכותל עד כותל (וכי נותר מקום לכבוד-האל מרוב העשן?). לא, כי אם משחטה ומשרפה שאינה יודעת שובע. וכשאני קורא את חזון ישעיהו על כבש וגדי ועגל ומריא ופרה הרובצים יחדיו עם זאב, נמר, כפיר ודוב, וזאת פסוק אחד בלבד קודם ל"לא יָרֵעו ולא ישחיתו בכל הר קודשי." ("ישעיהו", י', 9) –  ברור לי, שהכבש, הגדי, העגל, המריא והפרה ימצאו עצמם, תוך זמן קצר, בתור לשחיטה על הר-הבית. ומה שלא יעשו הזאב, הכפיר, הנמר והדב – יעשו הכוהנים.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: