בין "פילבוס" ל"קהלת"

           בין "פילֶבּוס" ל"קהלת"

 

את החיבור בין הדיאלוג האפלטוני לבין המגילה התנ"כית גיליתי בספרון ישן-נושן, שנפל לידי בחנות ספרים משומשים: "מקרן זווית" מאת ד"ר דוד ניימרק (ניו-יורק, 1917). המחבר, שתר אחר יחסי "יפת" ו"שם", אפלטוניזם ויהדות, הפתיעני במילים: "השפעתו של אפלטון גלויה היא גם בספר 'קוהלת', שאינו אלא 'פילבוס' של אפלטון במטבע יהודית. מחקרו של קוהלת: מה טוב, 'חוכמה' או 'הוללות'? הוא מחקרו של פילבוס: מה טוב, 'סופיה' (חוכמה) או 'הֶדוֹנֶה' (הוללות, שמחה, תענוג)? תשובתו של אפלטון היא: 'חוכמה', בעוד שתשובתו של קוהלת, תחת השפעתם המהרסת של ההתפתחות המאוחרת שביוון, היא: 'נסה גם שניהם, שניהם יחדיו הבל הבלים המה!'…" (עמ' 11-10)

 

"פילבוס" ו"קהלת"? הדיאלוג האפלטוני נכתב מתי-שהוא בתחילת המאה ה- 4 לפנה"ס.[1] המגילה התנ"כית נכתבה סביב מחצית המאה ה- 3 לפנה"ס.[2] לאמור, אפלטון קדם למחבר "קהלת" בכמאה שנים. אך, האומנם "קהלת" הוא השתקפות או גלגול של "פילבוס"?

 

לפי ח.א.גינצברג, תמצית "קהלת" היא: "הכל הבל, ואפילו החוכמה, וכל שכן קלות הראש; ואין לאדם ממש אלא ההנאה שהוא מהנה את גופו מפרי עמלו."[3] אם אומנם כזה הוא ספר "קהלת" הרי שהוא מהווה ניגוד חריף ל"פילבוס", דיאלוג בו מבקר סוקרטס את זיהוי ההנאה והתבונה עם טוב עליון ומציע נתיב-ביניים בין השתיים.[4] לדעתו, לא ההנאה כשלעצמה ולא התבונה כשלעצמה היא הטוב העליון בחיי אדם; באשר החיים הטובים ראויים שישלבו תבונה והנאה, הגם שבין השתיים, התבונה היא הפרטנר המועדף. ובמילים אחרות, יחסי הספר התנ"כי והדיאלוג האפלטוני אינם מאשרים, לא השתקפות ולא גלגול.

 

מספר שורות ב"פילבוס" עשויות להיראות, אכן, כתמצות של "קהלת": "…העושים את מלאכתם שלא מכוחה של אומנות שבידם, אלא מתוך מרירות מסוימת של תכונתם הטבעית שיש בה משום אצילות: הם שונאים את מהות ההנאה שנאה יתירה, ומאמינים שאין בה שום ממש, עד שעצם כוח המשיכה שבה – לדידם הוא קסם ולא הנאה."[5]

 

לכאורה, בדומה ל"קהלת", "פילבוס" הוא מתקפה על ההנאה. שהרי, לאורך הדיאלוג כולו מנסה סוקרטס לשכנע את ידידיו בטעותו של פילבוס, הטוען שההנאה היא הטוב. על פניו, גם המתח הגילי בין סוקרטס הקשיש לבין בני שיחו הצעירים (פרוטארכוס: "וכי אינך רואה, סוקרטס, כמה מרובים אנחנו, וכולנו צעירים לימים."[6]) תומך ברוח "קהלת" של "פילבוס".

 

נשוב ונדגיש: לפי סוקרטס של "פילבוס", לא התבונה ולא ההנאה הן הטוב העליון: "ואומנם אף אחד משניים אלה לא יוחזק מתוך כך להיות הטוב, אך אפשר שאחד מהשניים יוחזק להיות גורמו של הטוב."[7] זאת ועוד: "ובכן: אמרנו שאורח החיים המעורב מהנאה ותבונה נוחל את הניצחון, לא כן?"[8] יתר על כן: "שכּל מזיגה שבעולם, ותהא אשר תהא, אשר אין בה מתכונת וסימטריה, בהכרח שתאבד את הממוזג בה ואת עצמה; (…) והנה מתוך כך מצא לו כוחו של הטוב מקלט בטבעו של היפה; שהרי מתכונת וסימטריה יהיו בכל תחום ותחום ליופי וסגולה טובה. (…) שהנאה אינה קניין ראשון ולא שני במעלה; אלא הראשון כמוהו כמתכונת…"[9]

 

לפיכך: "ולאחר שגם משֵכל וגם מהנאה נשללה יכולת ההסתפקות במה שיש להם, ושניהם נמצאו חסרים ובלתי מושלמים, – כלום לא נפסלו מתוך כך שניהם מקבלת הפרס הראשון, ונתברר שאף אחד משניים אלו איננו הטוב גופו? (…) ומשנתגלה דבר שלישי, טוב יותר משניהם, נתברר זה-עתה, שמצד קרבתו והשתייכותו לדמות המנצחת עולה השכל לאין ערוך על ההנאה."[10]

 

לאור מסקנות "פילבוס", מהי עמדת "קהלת" בנושא ההנאה והשכל ובנושא ה"מתכונת" כערך העליון?

 

לאורך "קהלת", אין הדובר מציב את החוכמה ואת ההנאה כדו-קוטביות של "טוב". משמע, אין ההנאה סתירתה של החוכמה. עמדתו הקיומית של הדובר בוחנת את השתיים מול הפרספקטיבה של ההבל ולא מול זו של הטוב העליון. רק פסוק אחד מפגיש את השתיים: "תרתי בלבי למשוך ביין את בשרי, ולבי נוהג בחוכמה ולאחוז בסכלות, עד אשר אראה אי-זה טוב לבני האדם אשר יעשו תחת השמים מספר ימי חייהם." ("קהלת", ה', 3) לכאורה, הסוגיה של "פילבוס". אלא, שדו-הקוטביות של הפסוק היא זו של חוכמה וסכלות. קהלת נוקט בשתי אלה גם יחד כאשר הוא מתנסה בהנאות הגוף במטרה לשקלן כמעשה חכם או מעשה איוולת. שאלת ערכה של ההנאה היא היא הנושא, שעל אודותיו מתבטא קהלת פעמים רבות לכל אורך המגילה:

 

(1)   "שמַח בחור בילדותך ויטיבך לבך בימי בחורותיך והלך בדרכי לבך ובמראי עיניך ודע כי על כל אלה יביאך האלוהים במשפט." (י"א, 9)

(2)   "אי לך ארץ שמלכך נער ושרייך בבקר יאכלו. (…) לשחוק עושים לחם, ויין ישַמח חיים, והכסף יענה את הכל." (י', 16, 19)

(3)   "וגם לב בני האדם מלא רע והוללות בלבבם בחייהם, ואחריו אל המתים." (ט', 3)

(4)   "לֵך אכול בשמחה לחמך ושתה בלב טוב יינך כי כבר רצה האלוהים את מעשיך." (ט', 7)

(5)   "ראה חיים עם אישה אשר אהבת כל ימי חיי הבלך אשר נתן לך תחת השמש כל ימי הֶבלךָ…" (ט', 9)

(6)   "ושבחתי אני את השמחה, אשר אין טוב לאדם תחת השמש כי אם לאכול ולשתות ולשמוח…" (ח', 15)

(7)   "טוב ללכת אל בית אֵבל מלכת אל בית משתה, באשר הוא סוף כל האדם. (…) לב חכמים בבית אֵבל ולב כסילים בבית שמחה." (ז', 2, 4)

(8)   "הנה אשר ראיתי אני: טוב אשר יפה לאכול ולשתות ולראות טובה בכל עמלו שיעמול תחת השמש מספר ימי חייו אשר נתן לו האלוהים כי הוא חלקו." (ה', 17)

(9)   "ידעתי כי אין טוב בם כי אם לשמוח ולעשות טוב בחייו. וגם כל האדם שיאכל ושתה וראה טוב בכל עמלו מתת אלוהים היא." (ג', 13-12)

(10)                    "אמרתי אני בלבי: לכה-נא אנסכה בשמחה וראה בטוב, והנה גם הוא הבל." (ה', 1)

 

עמדת קהלת אמביוולנטית בנושא ההנאות: ככל שהוא מטיף למיצוי ההנאה בחיי אדם (סעיפים 4, 5, 6), בגיל הבחרות בעיקר (סעיף 1), יודע קהלת שהדוניזם הוא מרחב המחיה של הכסילים, שהמרחב קצוב וקיקיוני ביותר ושמשמעותו היא הבל-הבלים (סעיף 10). קהלת משבח, אכן, את הנאות החיים, אך יודע את עליבות ערכן. "פילבוס", נדגיש, אינו שופט את ההנאה במדד הקיומיות. מעל לכל, כאמור, אין קהלת מעמת את ההנאה עם החוכמה. כי גם יחסו לחוכמה אמביוולנטי, מחייב ושולל כאחד:

 

(1)   "ונתתי את לבי לדרוש ולתור בחוכמה על כל אשר נעשה תחת השמים, הוא עניין רע נתן לבני האדם לענות בו." (א', 13)

(2)   "כי ברוב חוכמה רוב כעס, ויוסיף דעת יוסיף מכאוב." (א', 18)

(3)   "וראיתי אני שיש יתרון לחוכמה מן הסכלות כיתרון האור מן החושך. החכם עיניו בראשו והכסיל בחושך הולך, וידעתי גם אני שמקרה אחד יקרה את כולם. (…) כי אין זיכרון לחכם עם הכסיל לעולם…" (ב', 16-13)

(4)   "כי לאדם שטוב לפניו נתן חוכמה ודעת ושמחה (…) גם זה הבל ורעות רוח." (ב', 26)

(5)   "טוב ילד מסכן וחכם ממלך זקן וכסיל אשר לא ידע להיזהר עוד. כי מבית הסורים יצא למלוך (…) גם האחרונים לא ישמחו בו; כי גם זה הבל ורעיון רוח." (ד', 17-13)

(6)   "כי מה יותר לחכם מן הכסיל"…" (ו', 8)

(7)   "טוב לשמוע גערת חכם מאיש שומע שיר כסילים." (ז', 5)

(8)   "טובה חוכמה עם נחלה…" (ז', 11)

(9)   "כי בצֵל החוכמה בצֵל הכסף…" (ז', 12)

(10)                    "כל זאת ניסיתי בחוכמה, אמרתי אחכמה, והיא רחוקה ממני." (ז', 23)

(11)                    "מי כהחכם ומי יודע פשר דבר? חוכמת אדם תאיר פניו, ועוז פניו ישֻנֶא." (ח', 1)

 

די במובאות חלקיות אלו משמונה פרקיו הראשונים של ספר "קהלת" כדי ללמדנו על היחס הדו-ערכי לחוכמה: זו שתאיר פני אדם (סעיף 10) וזו שעדיפה על כסילות (סעיף 6) – נידונה לתודעת ההבלות, עד כי ספק אם עולה היא על הכסילות (סעיף 5). הרוח התבונית נדרשת לחומר (סעיפים 7, 8) וביקוש החוכמה הוא "עניין רע" (סעיף 1), מוסיף כעס ומכאוב, וגם אם עדיפה חוכמה על כסילות, השתיים משתוות נוכח פני המוות (סעיף 2).

 

והרי לנו יסוד-היסודות של השוני התהומי בין "פילבוס" לבין "קהלת": בעוד סקורטס ("פיידון") רואה במוות הגשמה רוחנית מושלמת של השתחררות מכבלי הגוף ושיבת הנשמה אל מקורה, דהיינו – דרגת הכרה גבוהה מכל, קהלת רואה במוות רק חשיכה ואין. הבדל תהומי זה שורֵה על שתי ההגויות הנדונות: שכן, סוקרטס של "פילבוס" אינו רואה כל מחסום בפני התבונה (גם אם יסתייג ממנה בבחינת טוב עליון אחד ויחיד), בעוד קהלת מאפס את החוכמה בפני דין המוות.

 

וה"מתכונת"? נעמוד, תחילה, על המשמעות האפלטונית של מושג זה ויחסו המדויק לשאלת הטוב העליון: ובכן, פסגת החיים הטובים היא תערובת של פעילות שכלית ושל תחושת הנאה. התערובת נדרשת לעקרון-ממזג, שהוא המידה הנכונה. כי כל תערובת טובה נדרשת למידה ולפרופורציה. לפיכך, הטוב הוא צורה של יופי, באשר מידה ופרופורציה (או "מתכונת וסימטריה") "יהיו בכל תחום ותחום ליופי וסגולה טובה".[11] בהתאם, מתכונת, יופי ואמת הם שלוש "צורות" הנמצאות בטוב ומבטיחות את התערובת הטובה.[12] לאור שילוש זה, מתגלה עדיפותה היחסית של התבונה על פני ההנאה, בהיות האחרונה נוטה לעודף וחוסר מידה (שלא כתבונה, הנוטה למידה הנכונה). אמור לפיכך: מתכונת היא הערך העליון; היופי והסימטריה יהיו הערך המשני; ורק אז יבואו השכל והתבונה, אחריהם המדעים והאומנויות ורק אחריהם – ההנאות הטהורות. עד כאן "פילבוס".

 

האם מבטא קהלת עמדה כלשהי ביחס ל"מתכונת" או ל"מידה" או ל"פרופורציה"? ההנאה מוצגת על ידו כתחושה דיס-פרופורציונאלית, המכוננת על תשוקה לשפע גובר: "כנסתי גם כסף וזהב וסגולת מלכים והמדינות, עשיתי לי שרים ושרות ותענוגות בני האדם, שידה ושידות. וגדלתי והוספתי מכל שהיה לפנַי בירושלים, אף חוכמתי עמדה לי. וכל אשר שאלו עיני לא אצלתי מהם, לא מנעתי את לבי מכל שמחה…" (ב', 10-8)

 

עיקרון הסדר שמור לקב"ה: "לַכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמים." (ג', 1) או: "את הכל עשה יפה בעתו…" (ג', 11).  סוד היופי הזה אינו נתון לאדם (שם, שם). כי ההכרה האנושית מאתרת אבסורד ופרדוקס ("מקום המשפט שמה הרֶשע" – ג', 16) בַמקום בו שורר סדר אלוהי ("את הצדיק ואת הרשע ישפוט האלוהים… על דִברַת שלא ימצא האדם אחריו מאומה." – ז', 14). התשובה לשאלת המתכונת שמורה לחוכמה האלוהית. חוכמת האדם לא תדע את המתכונת, ואחריתה – המוות – מבטיחה היעדר כל מתכונת. "כי אין מעשה וחשבון ודעת וחוכמה בשאול אשר אתה הולך שמה." (ט', 10)

 

מכאן, ברור הפער הרעיוני הגדול בין "פילבוס" לבין "קהלת", למרות שאמביוולנטיות כלפי תבונה וכלפי הנאה משותפת לשתי היצירות. ש"קהלת" אינו רואה בתערובת התבונה וההנאה את הטוב העליון. יותר מכל, "קהלת" אינו מייחס למתכונת מעמד עליון בחיי אדם, באשר זו שמורה לחוכמת אלוה בלבד. צָרֵף לכל האמור את הפער המהותי ביחסם של סוקרטס ושל קהלת אל המוות – והרי לך תפיסה תנ"כית שאינה פוסעת במשעול ההלניסטי.


[1] A.E.Taylor, Plato,Methuen,London, 1960, p.410.

[2] כך לפי ח.א.גינצברג, "קהלת", מ.ניומן בע"מ, תל-אביב, תשכ"א, עמ' 53-50.

[3] שם, עמ' 19.

[4] לעיל, הערה מס' 1, עמ' 409.

[5] "כתבי אפלטון", כרך ג', הוצאת שוקן, ירושלים ותל-אביב, תשכ"ז, תרגום: יוסף ליבס, עמ' 482.

[6] שם, עמ'436.

[7] שם, עמ' 445.

[8] שם, עמ' 453.

[9] שם, עמ' 512, 514.

[10] שם, עמ' 516.

[11] לעיל, הערה מס' 5, עמ' 512.

[12] שם, עמ' 513.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: