את אשר יאהב יוכיח

        א ת   א ש ר    י א ה ב    י ו כ י ח

 

על חידת זהותו של הנביא מלאכי עמדנו במקום אחר[1], בו גם זיהינו את הנביאים מלאכי ועובדיה כשניים שהם, בעצם, אחד. עתה אנו חוזרים אל שני פרקי ספר "מלאכי" על מנת לנסות להבין את מושג האהבה האלוהית לבניו. כי הצהרת אהבה שכזו, כפי שמבוטאת מפי הקב"ה מיד בפתח "מלאכי", לא פגשנו לכל אורך התנ"ך:

"משא דבר ה' אל ישראל ביד מלאכי. אהבתי אתכם אמר ה'." (א', 2-1)

 

אלוהים אוהב הוא רעיון היאה לנצרות יותר מאשר ליהדות, ולכן פליאת-מה אוחזת בקורא למקרא גילוי אמוציונאלי וישיר זה. רק בקריאה שנייה עולה בקורא התהייה: האם המילים "אהבתי אתכם" מתארות מצב הווה – "אני אוהב אתכם", או שמא מתארות מצב עבר: "פעם אהבתי אתכם". בשורות להלן אבקש לטעון, שהפרשנות השנייה היא-היא הנכונה.

 

לא פעמים הרבה מצוינת בתנ"ך אהבת אלוהים לעמו. שכיחה יותר היא התביעה (האלוהית) לאהבת העם את אלוהיו. מתוך מעט הפעמים של ביטויי האהבה האלוהית בולטת ההבחנה בין העם, נמענו של הביטוי, לבין אבותיו. את אהבתו, מסתבר, שומר הקב"ה לאבות, לא לצאצאים: "רק באבותיך חשק ה' לאהבה אותם ויבחר בזרעם אחריהם…", נכתב ב"דברים" י', 15. שש פרקים קודם לכן, באותו ספר, קראנו אותה הבחנה ממש: "ותחת כי אהב את אבותיך ויבחר בזרעו אחריו…" ("דברים" ד', 37). אם כן, הייתה אהבה, אז בימי אברהם, יצחק ויעקב, אך זו פגה. לכל היותר, שרידיה פעמו עדיין בלב האל בימי בלעם בן-בעור, ובזכותה הפך האל את קללת המכשף לברכה:

"ולא אבה ה' אלוהיך לשמוע אל בלעם ויהפוך ה' אלוהיך לך את הקללה לברכה כי אהבך ה' אלוהיך." ("דברים" כ"ג, 7)

אך גם עתה אין זה ברור לגמרי על איזה פרק זמן חל הפעל "אהבך": האם כוונתו – כי פעם, בעבר, אהבך אלוהים, או: כי אלוהים אוהב אותך, משמע – ממשיך לאהוב.

 

לא מקרה הוא, שמרבית הצהרות האהבה האלוהיות כלפי עם ישראל מרוכזות בספר "דברים", דהיינו במשנה-תורה שחובר בידי משה במהלך נדודי העם במדבר. בשלב היולי זה של היווצרות העם טרם נעכרו היחסים, ולשם המשל, טרם התנסה העם בשכנות הכנענית למיניה והתפתה לכמה מקסמיה הפגאניים. עדיין בימי ירמיהו, מאות רבות בשנים מאוחר יותר, יחבר הנביא את אהבת האל לעמו לזמן עבר, לאותם ימים שאותם תיאר אותו נביא במילים –  "…חסד נעורייך, אהבת כלולותייך לכתך אחרי במדבר…" ("ירמיהו" ב', 2):

"כה אמר ה' מצא חן במדבר עַם שרידי חרב הלוך להרגיעו ישראל […] ואהבת עולם אהבתיך: על כן משכתיך חסד." ("ירמיהו" ל"א, 2-1)

 

אך, האמת היא, שכבר במדבר, כלומר בספר "דברים", האהבה הגדולה של אלוהים לאבותינו הומרה באהבה על תנאי. זוהי אהבה התלויה בדבר, והדבר הוא נאמנות גמורה ו…אהבה מצד העם לאלוהיו. רוצה לומר: רק אם תאהבו אותי, אני אוהַב אתכם:

"והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה ושמרתם ועשיתם אותם […] ואהבך וברכך…" ("דברים" ז', 13-12)

והרי ספר "דברים" גדוש באיומים ובתוכחות, אף בקללות, שבצדן ברכות, הבטחות וגילויי אהבה המותנים כולם בהתנהגות ההולמת של בני ישראל. וכמי שסבורים, שאהבה על תנאי אינה אהבה של ממש (שהאוהב הגדול יאהב גם אם לא השיב לו אהבה מושא אהבתו), דומה עלינו שלא מושג האהבה יגדיר נכונה את יחסי היושב במרומים עם היושבים על הארץ (בציון). כי, הבה נודה על האמת: מה שאלוהים אוהב, בעצם, זה את החוק האלוהי ואת הציות לו: "כי אני ה' אהב משפט" ("ישעיהו" ס"א, 8), או: "כי ה' אהב משפט" ("תהלים" ל"ז, 28), ואפילו: "ה' אהב צדיקים" ("תהלים" קמ"ו, 8).

 

מה שמחזירנו אל פתח ספר "מלאכי" ואל הצהרת האהבה המפתיעה. נדגיש: הפרשנות המקובלת דחתה את פירוש הפסוק במונחי עבר: "אהבתי/ בכל הזמנים, ואין הכוונה: אהבתי בעבר, ועכשיו אינני אוהב."[2] קריאתנו האחרת תגוּבּה על ידי המשך דברי מלאכי, בו מובאת תגובת העם המופתע למשמע ההצהרה:

"במה אהבתנו? הלא אחת עשו ליעקב, נאום ה', ואוהב את יעקב." ("מלאכי" א', 2)

 

ראשית כל,  עצם התדהמה האוחזת בעם למשמע הצהרת האהבה. כאילו אין הדברים עולים בקנה אחד עם ניסיונו הלא-מלבב של העם ביחסיו ההיסטוריים עם אביו שבשמיים. אך, מעבר לזאת: הידרשות העם לאהבת אלוהים ליעקב והיעדר האהבה לעשו מחזירה אותנו אל ימי האבות. דברי הימים שמאז ועד תקופת המלכים, תקופת ספר "מלאכי", רצופה הוכחות-נגד, קרי – הוכחות לאי-אהבתו של אלוהים לעמו. כגון, העונשים שהשית אלוהים על אדום, ארצו של עשו, אחי יעקב ובנו של יצחק, אהוב האלוהים ומי שאלוהים ברך את זרעו (כולל עשו…).

 

אלא, שאהבת שמיים נתונה אך ורק ליראי שמים, ואין בעצם השייכות הגנטית משום כל ערובה לקבלת האהבה. ובהכירנו את תולדות העם ואת תולדות צאצאיהם השונים של האבות, ברי לנו שהאהבה המקורית הייתה קצרת מועד, אולי כדרכן של כל אהבות מקוריות, וכי זו פינתה מקומה לאהבה התלויה בדבר, אהבה פוטנציאלית שהיא פרס לאוהבים שמנגד, אהבה אלוהית אשר ספק אם מומשה אי פעם באורח קולקטיבי במהלך ההיסטוריה. אלא אם כן, נאמץ את הכתוב ב"משלי" (ג', 12): "את אשר יאהב ה' יוכיח"; וכל אותם גילויים רבים של אנטי-אהבה מצד הקב"ה לעמו לא היו אלא תוכחותיו של אוהב. שהלא, המשך הפסוק ב"משלי" הוא – "וכאָב את בן ירצה". ולא שכחנו: "חוסך שבטו שונא בנו".


[1] גדעון עפרת, "עשה לך תנ"ך", קובץ פרשנויות לתנ"ך, טרם פורסם.

[2] פירוש א.ש.הרטום לתנ"ך, עורך: מ.ד.קאסוטו, יבנה, תל-אביב, 1964.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: