אשמת עשו?

 

 

                   א ש מ ת   עֵ שָ ו ?

 

"…הלא אח עשו ליעקב נאום ה' ואוהַב את יעקב. ואת עשו שנאתי ואשים את הריו שממה ואת נחלתו לתַנות מדבר." ("מלאכי", א', 3-2) מהי אשמת עֵשָו שכּׂה שנוא הוא על אלוהים? בנו האהוב במיוחד של יצחק – מה עולל ומה פשע שכך הִתְאנה לו גורלו? האם מחמת נישואיו לשתי בנות חתים, ליהודית בת-באר ולבשמת בת-אילון, שתיים שלא מצאו חן בעיני הוריו ("ותהיינה מורת רוח ליצחק ולרבקה." – "בראשית", כ"ו, 34). שמא מחמת נכדו – עמלק (ל"ו, 13)? חרף כל המטען השלילי של הזיכרון הלאומי המר בנושא עמלק, יהיה זה בלתי הגון להאשים את הסב בחטאי הנכד. גם הנישואין לשתי החתיות, הבלתי מקובלות על הורי החתן, אינם מתקבלים על הדעת כסיבה מספקת להפיכתו לשנוא-האל.

 

עשוי הקורא להיתלות בנבואת ה' לרבקה, אֵם התאומים, עשו ויעקב, "שני גויים בבטנך ושני לאומים ממעייך ייפרדו ולאום מלאום יאמץ ורב יעבוד צעיר." (כ"ה, 23) אם כן, אלוהים מנבא מלחמות בין שני האחים וניצחונו של הצעיר – הוא יעקב – על המבוגר ממנו, עשו. אלא, שהשאלה נותרה על כנה: במה אשם עשו שקולל עוד טרם לידתו? או, שמא לפנינו אנכרוניזם, לפיו המציא התנ"ך נבואה זו לאור ההיסטוריה המאוחרת יותר של העוינות המתמשכת בין ישראל לבין אדום ותבוסת אדום בימי דוד?

 

יצחק דווקא אהב מאד את בנו השעיר-אדמוני והאקטיבי, את עשו, שהיה נוהג להביא לאביו צייד מן השדות. רבקה העדיפה את יעקב, שהיה "איש תם יושב אוהלים" (כ"ה, 27). אלא, שסיפור מכירת הבכורה מציג דווקא את עשו כאיש תם ואילו את יעקב כנוכל, המנצל את עייפותו ורעבונו של עשו, כמו גם את זלזולו הקיומי בזכות הבכורה ("…הנה אנוכי הולך למות ולמה זה לי בכורה?" – כ"ה, 32). בינינו לבין עצמנו, יחסו זה של עשו לעובדת בכורתו – ודווקא לרקע ערכי הזמן והמקום ההם – מוכיח גדולה נפשית המייחסת טפלות ליתרונות של כוח, כבוד ועושר (הצפויים לאח הבכור לעת ירושה ואף קודם לכן).

 

 

ביחסים בין יצחק לבין עשו, האחרון הוא קורבן תמים לנוכלותו של אחיו (נוכלות כמעט-גנטית, אם נזכור את יעקב הוולד, התופס בעקב אחיו עוד ברחם אמו). ומה מוכיח זאת יותר מאשר סיפור הברכה הגנובה, שזוכה בה יעקב המחופש לאחיו השעיר. הגם שרבקה, האם האוהבת, היא המדיחה הגדולה בסיפור, אין ספק שיעקב שותף לפשע וכל ספקנותו מתמצה בטיעון הפושע – "הן עשו אחי איש שעיר ואנוכי איש חלק." (כ"ז, 11) העדפתו של יצחק את עשו ברורה לכל אורך הדרך: מלבד חשדותיו בהונאה, ברכתו ליעקב (זו שמבחינת יצחק מיועדת לעשו!) – "הווה גביר לאחֶיך וישתחוו לך בני אמך…" (כ"ז, 29) – מכַוונת במפורש ליתרונו של עשו על יעקב. האם איננו יכולים להזדהות עם עשו הפגוע, עת הוא מבקש את נפש אחיו הזדוני (כ"ז, 41)?

 

עשו שב ומתגלה כאדם הגון שהגורל התנכל לו על לא עוול בכפו. אפילו את כוונתו לחסל את אחיו הנבל הוא דוחה עד לאחר פטירת אביו, למען שלא לצערו. ומשהוא שומע על יעקב שנשלח לחרן למצוא לו שם אישה שאינה מבנות חתים (כשתי נשותיו הראשונות של עשו), מחליט עשו להקל על הוריו ולשאת אישה שלישית – את מחלת בת ישמעאל בן אברהם: משמע, אף הוא נושא אישה מתוך המשפחה העברית המורחבת (שהרי, לבן בן בתואל הוא בנו של הרן, אחי אברהם). וגם אם שתיים מתוך שלוש נשותיו הבאות יהיו כנעניות, עשו ישא אותן רק לאחר פטירת הוריו. במילים אחרות, עשו עושה הכל למען שלא לצער את הוריו הישישים, חרף כל הרעות שעוללה לו אמו וחרף הקללה שקללו אביו ב"ברכתו" אותו. ומאוחר יותר, בפגישה שבין יעקב לעשו, כלום אין מוכיח עשו גדלות-נפש מופתית במחילה שמוחל לאחיו – "וירץ עשו לקראתו ויחבקהו ויפול על צווארו וישקהו ויבכו." (ל"ג, 4)? ומשמבקש יעקב לשחדו (אכן, כך) ולשכך טינתו של אחיו במתת של מאות בני צאן, מגיב עשו באצילותו ובצניעותו האופייניות: "יש לי רב אחי יהי לך אשר לך." (ל"ג, 9)

 

כזה הוא עשו: אדם הראוי למלוא הערכתנו ואהדתנו. ובזכרנו את אהבתו של יצחק אבינו לעשו, אנו אף תמהים כיצד זה שאלוהים לא יצא לגונן על עשו מפני נכלולי יעקב. לאל פתרונים. מה לו אפוא לנביא ירמיהו לשאת דבריו התוקפניים כנגד עשו, מאות שנים מאוחר יותר: "לאדום כה אמר ה' צבאות (…) כי איד עשו הבאתי עליו עת פקדתיו. (…) כי אני חשפתי את עשו גיליתי את מסתריו ונחבה לא יוכל שודד זרעו ואחיו ושכניו ואיננו. ")ירמיהו", מ"ט, 10-8) מכאן ואילך, מחרים מחזיקים הנביאים האחרונים – עובדיה ומלאכי – ותוקפים בנבואות זעם ואבדון את … בני עשו. אלא, שכאן כל ההבדל: עשו לעומת "הר עשו", עשו לעומת אדום, עשו לעומת "הר שעיר". לאמור: נביאי ישראל נוקטים בשמו של עשו כתוארו של עם ומקום שעוינות היסטורית מרה נפערה בינם לבין עם ישראל. באשר לעשו ההיסטורי, הרי לנו עוד אנטי-גיבור תנ"כי שנפל קורבן להעדפה תנ"כית שרירותית את האחר, ולו נוכל הוא, כיעקב. אנו דוחים אפוא את הביטוי "לעשו הרשע", שנוקט בו רש"י (על במדבר פרק כ' פסוק כ"ג), גם אם רש"י מחליף אף הוא "אֶדום" (כשם ארץ ועם שלא הרשו לבני ישראל לחלוף דרכם) ב"עשו", האיש הצדיק והתמים. לבטח, נדחה בשאט נפש את שמייחס התלמוד הבבלי ליעקב: "…אמר יעקב לפני הקדוש ברוך הוא רבונו של עולם אל תתן לעשו הרשע תאוות לבו." ("תלמוד בבלי", מסכת מגילה, דף ו', ע"א). עשו הוא הרשע?!

 

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: