ארון בסאלון

                א ר ו ן   ב ס א ל ו ן

 

אני עוקב אחרי ארון ה' מרגע כניסתו ארצה ועד להצבתו בירושלים, בבית-המקדש. לא צורת הארון מעניינת אותי, לא תוכנו ואף לא הכרובים הקבועים בשני אגפיו.[1] מאז התקנת ארון העץ המוזהב ("שמות", כ"ה, 22-10), דרך הובלתו את בני ישראל במדבר סיני ("במדבר", י', 33) ועד לטקס חציית הירדן בנס החרבה, עם הכוהנים והארון המקדימים את העם מרחק אלפיים אמה ("יהושע", ג', 17-14) – ארון הקודש, ארון הברית, נמצא בתנועת נדודים מתמדת, כשהוא מוטען בסגולות מאגיות מופלאות. ארון ה' מוביל, מגן ומושיע, אפילו שיר-פולחן מיוחד חובר עבורו ולכבודו: "ויהי בנסוע הארון ויאמר משה קומה ה' ויפוצו אויביך וינוסו משנאיך מפניך. ובנוחׂה יאמר שובה ה' רבבות אלפי ישראל." ("במדבר"" י', 36-35). כל זאת על מנת להדגיש את מעמדו המכריע של ארון ה' בהתנהלותו של עם ישראל במדבר סיני.

 

עתה, משבא העם לארצו המובטחת ופסקו, לכאורה, נדודיו, עולה שאלת מיקומו של הארון. לא עוד יכול הארון להתבדל בראש המחנה ולפניו, שכן מעתה הוא נידון להימצא בתוך המחנה הכובש/מתיישב. אלא, שמסתבר, שהארון לא חדל מנדודיו. תחילה, הוא מוצב בין הר-עיבל להר-גריזים, בסמוך לשכם: פה בונה יהושע מונומנט מרשים בצורת "מזבח אבנים שלימות" ("יהושע", ח' 31), שעליהן כתובה (חקוקה?) "משנה תורת משה אשר כתב לפני בני ישראל." (שם, פסוק 32) בטקס, בו ייקראו "כל דברי התורה הברכה והקללה ככל הכתוב בספר התורה" (שם, פסוק 34), ניצבים בני ישראל ומנהיגיו כנגד הארון, שלצדו עומדים הכוהנים והלויים, וכל זאת – "חציו אל מול הר גריזים והחציו אל מול הר עיבל…" (שם, פסוק 33) – בין הר הברכה לבין הר הקללה! המיקום הגיאוגרפי מסמן, כך נדמה, גם את פוטנציאל הרע והטוב הגלום בארון הקדוש.

 

הארון אינו יכול להישאר באתר הנ"ל שבין ההרים מהסיבה הפשוטה שבני ישראל עודם בתנועה בתוך כנען. הם נעים בין גבעון ובנותיה (בהן, נציין, את קריית-יערים, שנפגוש בה להלן) ומשם הלאה ללבנה וללכיש ולחברון ולדביר ולחצור ועוד ועוד – ומילה אחת איננו שומעים לכל אורך הדרך על ארון ה'. הגם שהכתוב מדגיש-גם-מדגיש את החסות האלוהית על מלחמות ישראל: "כי מאת ה' הייתה לחזק את לבם לקראת המלחמה את ישראל…" ("יהושע", י"א, 20) ואין לדעת אם נשאר הארון כל אותה עת בסמוך לשכם, שמא בגִלגָל (שם חנה העם ימים ארוכים) ואולי ליווה את הכובשים ועשה לניצחונותיהם.

 

שומה עלינו להמתין עד ל"שופטים" פרק כ' כדי לשוב ולפגוש בארון ה': "ויעלו כל בני ישראל וכל העם ויבואו בית-אל (…) וישאלו בני ישראל בה' ושָם ארון ברית האלוהים בימים ההם." (כ', 27) כיצד הגיע הארון לבית-אל – איננו יודעים. אך, יכולים אנו להניח שמקום קדוש זה, המסגיר קדושתו במו שמו, ינק מהיסטוריה עתיקת-יומין המוכרת לנו עוד מאז "בראשית": כאן, בסמוך לעי – הראשונה בערי הארץ שתיכבש בידי יהושע – בנה אברהם מזבח לה' לרגל הבטחת הארץ לזרעו ("בראשית", י"ב, 8); לכאן גם יחזור למען קרוא בשם ה' ("בראשית", י"ג, 3). לכאן מגיע גם יעקב וכאן הוא חולם את חלומו המפורסם וקובע: "אין זה כי אם בית אלוהים וזה שער השמים." ("בראשית", כ"ח, 17) פה גם מסתבר לנו, ששמו המקורי של המקום הוא לוז וכי יעקב הוא זה שהעניק לו את השם "בית-אל". לכאן גם יחזור יעקב ויזכה בדיבור מפי הקב"ה ("בראשית", ל"ה, 15).

 

אם כן, כל הסיבות הטובות להצבת ארון ה' בבית-אל. וגם אם לא ידוע לנו היכן בדיוק בבית-אל מוקם הארון, סביר להניח קיומו של אתר-מקדש מקומי המיוסד על זיכרון קדושתו ההיסטורית של המקום ואשר בו הוצב אוהל-מועד. הצבת הארון בבית-אל היא מימוש וסגירת מעגל ההבטחה, כפי שניתנה בבית-אל מפי אלוהים לאברהם. אין ספק שהיות פנחס בן-אלעזר בן אהרון (אחי משה) הכהן הגדול בבית-אל ("שופטים", כ', 28) תומכת במעמדו הדתי העליון של המשכן.

 

אלא, שפגישתנו הבאה עם ארון ה' היא כבר בשילה: כאן ממוקם אוהל-מועד הקרוי "בית ה'" ("שמואל א'", א', 24), מעין מקדש שבו מצוי ארון הקודש: "ושמואל שוכב בהיכל ה' אשר שם ארון אלוהים." (שם, ג', 3) באוהל-מועד זה משמשים עלי הכהן ושני בניו, חפני ופנחס, ולכאן מובא שמואל הילד לשמש בקודש. שילה, מסתבר, נסמכה לבית-אל בפרק שסיים זה עתה את ספר "שופטים". כאן, בפרק כ"א, קראנו על בני העם הבאים לבית-אל לבַכות את מלחמת האחים האיומה הניתשת בינם לבין שבט בנימין. האיסור שגזרו על עצמם שלא לחתן בנותיהם עם בני שבט בנימין (על שום חטא פילגש בגבעה) נפתר באותו אירוע בבית-אל משהם מציעים לבני בנימין לחטוף את בנות שילה היוצאות לחולל בכרמים ("שופטים", כ"א, 21). והנה, מיד עם פתיחת "שמואל א'" הסמוך, נמצא ארון ה' בשילה. מדוע ולמה, מתי וכיצד עבר לכאן הארון – איננו יודעים. מה שברור הוא, שלא זמן ארוך מדי חלף עד למיסודו של אוהל-מועד בשילה כאתר לאומי של זבח: "ועלה האיש ההוא מעירו מימים ימימה להשתחוות ולזבוח לה' צבאות בשילה…" ("שמואל א'", א', 3).

 

האם ישנו קשר כלשהו בין אירוע חטיפת הנשים לבין העתקת האוהל והארון לשילה? קשה לראות את הקשר. עם זאת, ברכת יעקב מציבה את שילה כפסגתו הגדולה של יהודה: "לא יסור שבט מיהודה ומחוקק מבין רגליו עד כי יבוא שילה…" ("בראשית", מ"ט, 10). יתר על כן, למרבה מבוכתנו, מגלה לנו ספר "יהושע" כי אוהל-מועד (מן הסתם, כולל ארון הקודש) כבר הוקם בשילה עוד בטרם הגיע לבית-אל: "ויקהלו כל עדת בני ישראל שילה וישכינו שם את אוהל מועד והארץ נכבשה לפניהם." ("יהושע", י"ח, 1) כאן גם הטיל יהושע גורלות בנושא חלוקת הארץ לשבטים (שם, י"ח, 10). אם כן, ארון ה' חוזר מבית-אל לשילה כמי ששב אל מקומו. וסבירה ההנחה, ששהיית-הביניים בבית-אל הייתה קשורה למאבק בין מקומות קדושים על קדושה יתירה. כך או אחרת, נכון לעכשיו, ההסבר לשאלת מיקומו של ארון ה' הוא הסבר גיאוגרפי-דתי: מקומות קדושים.

 

סיפור חטיפת ארון ה' בידי הפלשתים , הצבתו במקדשי הפלשתים באשדוד, בגת ובעקרון, האסונות שהמיט על ערי הפלשתים עד להחזרתו לידי עם ישראל – הסיפור הזה דן את ארון הקודש לנדודים, ששיאם תיאטרלי ביותר: צמד פרות מושכות עגלה ובה ארון ה' בתוספת כמות נכבדה של צַלְמי עכברים וטחורים יצוקים בזהב… תמונה מדהימה, הנושאת את ארון הקודש אל מקום חדש ומפתיע: ביתו הפרטי של אדם בשם יהושע, המתגורר בבית-שמש ("שמואל א'", ו', 14). הנה כי כן, ארון ה' משוכן לתקופת-מה בבית-פרטי, שאינו יונק משום קדושה מקומית. ארון בסאלון. זמן קצר יהיה פה הארון, המסב צרות נוראיות לאנשי בית-שמש, הנספים בעשרות אלפיהם משום "כי ראו ארון ה'" (שם, ו', 19). באסונם כי רב, משלחים אנשי בית-שמש את הארון ליישוב אחר ולבית פרטי אחר – בית אבינדב אשר בקריית-יערים (שם, ז' 1). לא פחות מעשרים שנה יישאר הארון אצל אבינדב, המפקיד את אלעזר, בנו, על שמירת המיכל הנשגב.

 

ומעניין, כל אותה עת משמש שמואל כנביא ואין הוא עושה דבר להחזרת הארון לשילה, בה גדל והוכשר לתפקידו. סבירה ההנחה, שמותו של עלי (ברגע בו נודע לו על מות שני בניו ועל שוד הארון בידי פלשתים) הביא גם קץ על המשכן בשילה. כמו הותנתה הפעילות המקדשית באישיותם של הכוהנים המפעילים, שכוחם אף גבר על כוח קדושתו של המקום הקדוש. נשאלת אפוא השאלה: מה טעם ראו אנשי בית-שמש לפנות דווקא אל אנשי קריית-יערים שיבואו ויטלו מהם את ארון ה'?

 

קריית-יערים מוכרת לנו כאחת מנקודות-הציון של גבול נחלות יהודה ובנימין, לא רחוק מירושלים ("יהושע", ט"ו, 9; י"ח, 15). כאן אנו למדים על השם האחר של קריית-יערים – "קריית-בעל" (שם, ט"ו, 601 י"ח, 14)! והרי לנו נימוק סביר להצבת ארון ה' שם. שאם בקריית-בעל עסקינן, אין זאת אלא, שהמקום נחשב כמקום קדוש לעבודת-הבעל, דהיינו מקום שנוהגים להקריב בו קורבנות. בהתאם, ראוי שינוכס המקום הקדוש הזה לטובת הארון האלוהי, ולו בבית פרטי (בשלב זה, דומה שאוהל-מועד נעלם כלא היה).

 

לאורך עשרים השנים הבאות, לא יוזכר ארון ה' ולו פעם אחת. פסק זמן ארוך עד "שמואל ב'", פרק ו', מרחיק אותנו מסיפור הרהיט הקדוש, כאשר כבר נכבשה ירושלים בידי דוד וכאשר גמלה בו ההחלטה להקים כאן בית-מקדש.[2] עתה, יורכב הארון על עגלה חדשה ויועבר אחר כבוד מבית אבינדב ירושלימה, עת דוד וכל בית ישראל מנגנים ומרקדים לפניו ("שמואל ב'", ו', 5-3). אלא, שטרם בא הקץ על התלאות שנכונו לארון: שדוד מחליט להמתין בטרם יביא את הארון לעירו החדשה, עיר דוד (וזאת מחמת המכה שהכה אלוהים בעֻזָה, ששלח ידו אל הארון "כי שמטו הבָקָר" – שם, ו', 6). וכך מגיע הארון למשך שלושה חודשים לביתו הפרטי של עובֵד אֶדום הגתי, משמע לגת, העיר הפלשתית לשעבר. שוב נמצא הארון בסאלון.

 

במה זכה אותו עובד אדום שארון ה' יהיה מוצב אצלו בבית? והאם מסגיר שמו אדם שכלל אינו נימנה על מחנה בני-ישראל (הגם שזכה-גם-זכה אותו אדם לברכת אלוהים – שם, ו', 11)? ובכלל, כיצד נסביר את התופעה החוזרת של מיקום ארון הקודש בבתים פרטיים?

 

התשובה מחזירה אותנו ל"שופטים", פרקים י"ז-י"ח, ולסיפור פסל-מיכה. להזכירנו: מיכיהו מהר אפרים מחזיר לאמו כסף גנוב וזו משתמשת בחלק מהסכום להתקנת פסל ומסיכה המוצבים בביתם: "והאיש מיכה לו בית אלוהים ויעש אפוד ותרפים וימלא את יד אחד מבניו ויהי לו לכהן." (שם, י"ז, 5) מאוחר יותר, יחליף מיכה את בנו בבן שבט לוי המזדמן למקום, ומכאן ואילך פועל לו בית מיכה כמקדש מזדמן על אם-הדרך, המספק שירותי דת למעוניינים. כך מגיעים חמישה מרגלים מבני שבט דן ומבקשים מהלויי הכהן לשאול באלוהים "ונדעה התצליח דרכנו אשר אנחנו הולכים עליה." (שם, י"ח, 5) מעט מאוחר יותר, חוזרים החמישה, מלווים בשש-מאות חיילים בני שבט דן, ושודדים את פסל-מיכה ואת כוהנו. סופו של דבר, יכבשו את העיר הצפונית, לַיִש, ויכו בחרב את תושביה התמימים, ואף יכוננו מקדש-זוטא בעיר הכבושה ובתוכו פסל-מיכה: "וישימו להם את פסל מיכה אשר עשה כל ימי היות בית האלוהים בשילה." (שם, י"ח, 31)

 

שתי מסקנות אנחנו מסיקים מסיפור פסל-מיכה: האחת, שברכת אלוהים לא עמדה באותה עת בסתירה לפולחן האלילים. שכן, אלוהים העניק ברכתו לאנשי שבט דן והצליח דרכם המתנהלת באכזריות לאחר שנועצו בפסל שבבית מיכה. והמסקנה השנייה, שאותו עידן של "ואיש הישר בעיניו יעשה" אופיין בפעילות של מינִי-מִקדָשים בבתים פרטיים, וזאת מבלי להבחין הבחנה חדה מדי בין מקדש פרטי ובו פסל כנעני לבין מקדש פרטי ובו ארון ה'. בתנאים תרבותיים שכאלה, יכול ארון הקודש להתגלגל מאוהל-מועד של מקום קדוש אל ביתו הפרטי של אדם זה או אחר, ואפילו לא יימנה האדם על בני ישראל. רק בניית המקדש הירושלמי תשים קץ לנדודיו ולתלאותיו של הארון. כלומר, עד לחורבן ולגלות, בה ייצא הארון למסע ארוך, ממנו טרם שב.    


[1] על סוגיית צורת הארון והכרובים, ראה: יחזקאל קאופמן, "תולדות האמונה הישראלית", כרך ד', מוסד ביאליק, ירושלים, 1955, עמ' 354-349.

[2] ראה הפרק "למה ירושלים" ובו עיון בשורשיה הקדומים של ירושלים כמקום-קדוש, עוד קודם לימי אברהם! החלטתו של דוד מיוסדת אפוא על מסורת היסטורית עתיקת-יומין, שייחסה קדושה למקום.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: