אל, מלך, אב

                   אל, מלך, אב

 

אקסיומה: ספר "משלי" הוא מערך של משלים המבוטאים מפיו של מלך. משפט הפתיחה נועד לקבוע נתון יסודי זה: "משלי שלמה בן דוד מלך ישראל". הכתוב יכול היה להסתפק ב"שלמה בן דוד" (וראו: "שיר השירים אשר לשלמה"); אך, לא: הנתון המלכותי אינו רק יסודי, אלא אף מהותי. ומכאן גם חשיבות סיומו של "משלי" עם דבר המלך: "דברי למואל מלך משא…" (ל"א, 1).

 

אך, לא פחות מכן, דבר "משלי" הוא דְבַר האב. לאורך הספר, מרבה האב לפנות לבנו: "שמע בני מוסר אביך…" (א', 8). המילה "בני" חוזרת בראש משפטים רבים, בעיקר בתשעה הפרקים הראשונים, בבחינת פתיחת סעיף ותזכורת להיררכיה הסמכותית הברורה של אב ובנו. המלך הוא אב. האב הוא מלך.

 

מה היא תפישת המלכות ב"משלי"? קודם כל, מלכות היא חוכמה: "אני חוכמה (…) בי מלכים ימלוכו…" (ח', 15-12). משל בסיסי זה נתמך על ידי זיהוי מלכות עם צדק, המלווה בהגבהה מאגית של הכוח המלכותי. המלך הוא התגלמות החוכמה והצדק: "חסד ואמת יצרו מלך…" (כ', 28). עוצמתו המיתית של המלך כה רבה, עד כי במבט עיניו יפזר את הרע (כ', 8) ואת הרֶשע (כ', 26), דהיינו – יגרשם ויצמיתם. עוצמה מאגית, אמרנו: "קסם על שפתי מלך במשפט לא ימעל פיו. פלס ומאזני משפט לה' מעשהו כל אבני כיס. תועבת מלכים עשות רֶשע כי בצדקה יכון כסא. רצון מלכים שפתי צדק ודובר ישרים יאהב. חמת מלך מלאכי מוות ואיש חכם יכפרנה. באור פני מלך חיים ורצונו כעב מלקוש." (ט"ז, 15-9)  דבר המלך מזוהה עם קסם, משפטו עם שיפוט אלוהי, כעסו משול לזעמו של מלאך המוות, פניו קורנות חיים לנתיניו. המלך הוא ישות מיתית, ולפיכך, לצדק המלכותי בסיס ברמות על-אנושיות, המושוות לרמה האלוהית: "פלס ומאזני משפט לה'…".

 

המטפוריקה של המלך מגוונת. זעמו של המלך עשוי להיות מושווה לזעם האריה הטורף ואילו כוח רצונו מושווה גם לטל היורד ממרומים: "נהם ככפיר זעף מלך וכטל על עשב רצונו." (י"ט, 12)  ובמקום אחר: "נהם ככפיר אימת מלך…" (כ', 2).

המלך מועצם לכלל כוחות טבע, אך בהיררכיה הקוסמולוגית הגדולה, המלך כפוף לאלוהים, כשם שהטבע כפוף לבוראו: "פלגי מים לב מלך ביד ה' על כל אשר יחפוץ יַטֶנו." (כ"א, 1) משניותו של המלך לאלוהים היא גם אופן של קרבה והאצלת כוח. בה בעת, "כבוד אלוהים הַסתר דבר וכבוד מלכים חֲקור דבר." (כ"ה, 2) האלוהי הוא המופלא והנשגב משכל האדם, בעוד המלכות היא מושא לשיפוט ואנליזה הכרתיים. הגם, שמייד מסייג הכתוב את דבריו, על מנת להבטיח את הטרנסצנדנטליות המלכותית: "שמים לרום וארץ לעומק ולב מלכים אין חקר." (כ"ה, 3)  לאמור: שום הכרה אנושית לא תשיג את תחתיות הדעת המלכותית. ובה בעת, עוצמה מלכותית תלויה בהתנהגותו המוסרית של המלך: "אל תתן לנשים חילך ודרכיך למחות מלכין." (ל"א, 3)  רוצה לומר: דרכי תאווה (או שתייה לשוכרה, כנאמר בפרק הבא) מאיימים למחות את המלך כמי שמגלם את החוכמה והצדק.

 

                                       *

גם ספר "קהלת" פותח בהדגשת המלכות: "דברי קהלת בן דוד מלך בירושלים" (א', 1). ברם, תריסר פסוקים מאוחר יותר, מומר אזכור המלכות בזמן עבר: "אני קהלת הייתי מלך על ישראל בירושלים." (א', 12) כאילו גרמו הרהורי ה"הבל הבלים", המונוטוניות והשכחה לפיחות גמור בסטאטוס המלכותי בעיני בעל הסטאטוס. שהרי, בפרק ב' יספר שלמה במפורש כיצד הגדיל את מלכותו, עושרו ותענוגותיו בכוח חוכמתו, "והנה הכל הבל ורעות רוח ואין יתרון תחת השמש." (ב', 11) אין יתרון, אף לא יתרונו של מלך על נתיניו.

 

אף יותר מזה: פרשת המרד נגד המלך הזקן, כפי שנגולה בפרק ד', פסוקים 16-13), מחזקת את ההכרה בהבלותה של העוצמה המלכותית: צעיר, שישב בבית-סוהר, השתחרר מכלאו והדיח את המלך הזקן; אלא, שגם הצעיר בא יומו ואף הוא הודח: "טוב ילד מסכן וחכם ממלך זקן וכסיל אשר לא ידע להיזהר עוד. כי מבית הסורים יצא למלוך, כי גם במלכותו נולד רש. ראיתי את כל החיים המהלכים תחת השמש עם הילד השני אשר יעמוד תחתיו. אין קץ לכל העם לכל אשר היה לפניהם, גם האחרונים לא ישמחו בו; כי גם זה הבל ורעיון רוח." מיד לאחר פסוקים אלה בא תורה של הסמכות האלוהית בבחינת סמכות של ממש: "…כי האלוהים בשמים ואתה על הארץ על כן יהיו דבריך מעטים." (ה', 1) בהקשר זה, אנו מציינים לעצמנו, שאותו ספר שפתח בדבר המלך מסתיים בדבר אלוהים: "סוף דבר הכל נשמע את האלוהים ירא ואת מצוותיו שמור כי זה כל האדם. כי את כל מעשה האלוהים יביא במשפט על כל נעלם אם טוב ואם רע." (י"ב, 14-13)

 

אכן, המלכות שהוגבהה בספר "משלי" לרמות מיתיות ומאגיות מונמכת ומושפלת בספר "קהלת". כך, את הפסוק "ויתרון ארץ בכל היא מלך לשדה נעבד" (ה', 8) נפרש כהמשך ישיר למילים הקודמות: "כי גבוה מעל גבוה שומר וגבוהים עליהם." (ה', 7) רוצה לומר, פסוק 8 יובן כהמשך להכתרתו של הקב"ה כמלך כל המלכים והגבוה שבהם, שלעומתו הארץ היא הרובד הנמוך מכל בחלד ואשר גם המלך "נעבד לו", משמע – משועבד לו.

 

מסובכים יותר הם הדברים בהמשך "קהלת", פרק ח', פסוקים 4-2: "אני פי מלך שְמור ועל דִברַת שבועת אלוהים. אל תיבהל מפניו, תלך אל תעמוד בדבר רע, כי כל אשר יחפוץ יעשה. באשר דבר-מלך שלטון ומי יאמר לו מה תעשה." על פניהם, ובמילים פשוטות ביותר, ינוסחו הדברים כך: אני אומר: ציית לצו המלך, שדבריו מחייבים כשבועה שנשבעת לאלוהים. אל תנסה להימלט מיד המלך, מאחר שאין גבול לכוחו ולשררתו.

 

ואולם, השאלה התבקשת היא, מה עושות העצות הללו בפתח פרק ח'? פסוקי הפרק הבאים מיד מספקים את התשובה: עניינם ערך השלטון, כאשר עמדתו של המלך, קהלת, נחרצת: "ואין שלטון ביום המות" (ח', 8); או: "את כל זה ראינו ונתון את לבי לכל מעשה אשר נעשה תחת השמש עת אשר שלט האדם באדם לרַע לו." (ח', 9)

 

וכך אנו מגיעים אל משל המלך שמָלַך ב"עיר קטנה ואנשים בה מעט". אנחנו כבר סמוכים למדי לסוף המגילה ותפישת המלכות של שלמה אמורה להתבהר כאבן מלוטשת. ובכן, המלך בא לעיר וביצר אותה. כאן התגורר "איש מסכן חכם" שהוברח מן העיר עד כי נשכח. הבה נרכז יחד את כל פסוקי המלכות שמציע "קהלת" מכאן ועד סוף המגילה:

א.     "עיר קטנה ואנשים בה מעט ובא אליה מלך גדול וסבב אותה ובנה עליה מצודים גדולים. ומצא בה איש מסכן וחכם ומלט-הוא את העיר בחוכמתו ואדם לא זכר את האיש המסכן ההוא." (ט', 15-14)

ב.     "אי לך ארץ שמלכך נער ושרייך בבקר יאכלו. אשרייך ארץ שמלכך בן-חורים ושרייך בעת יאכלו בגבורה ולא בַשתי." (י', 17-16)

ג.       "גם במַדָעֲךָ מלך אל תקלל ובחדרי משכבך אל תקלל עשיר כי עוף השמים יוליך את הקול…" (י', 20)

 

לפסוק הראשון מהשלושה הנ"ל עונה קהלת במילים: "ואמרתי אני טובה חוכמה מגבורה וחוכמת המסכן בזויה ודבריו אינם נשמעים." (ט', 16) לאמור: גבורתו של המלך (בונה המצודים) נחותה מחוכמתו של האיש המסכן, גם אם דבריו של זה האחרון אינם נשמעים (שכזכור, "ואדם לא זכר את האיש המסכן ההוא."). כי יחסו של קהלת ל"מושל" או ל"שליט" או ל"שרים" אינו נתון בספק, כל עוד שררה מזוהה עם כסילות ואילו נחות-המעמד מזוהה עם חוכמה: "דברי חכמים בנחת נשמעים מזעקת מושל בכסילים." (ט', 17)  מכאן הביקורת על המלך הנער (הפסוק השני בשלישיית הציטטות הנ"ל), שפירושה מלך לא חכם.

 

האם שבנו אל שבחי החוכמה נוסח "משלי", זו שבוזתה וזולזלה כ"הבל הבלים" בפתיחת "קהלת"? האם סיום "קהלת" שוכח את ראשיתו? ומה עושה כאן העצה לא לקלל מלך ולו גם במחשבה בלבד("במדעך")?

 

באשר לחוכמה, ברורה עמדתו הביקורתית של קהלת, כפי שסוכמה בסוף פרק ח': "וראיתי את כל מעשה האלוהים, כי לא יוכל האדם למצוא את המעשה אשר נעשה תחת השמש, בשל אשר יעמול האדם לבקש ולא ימצא, וגם אם יאמר החכם לדעת, לא יוכל למצוא." (ח', 17)  ללמדנו, שגם שבחי החוכמה הבאים לאחר מכן בהקשר למלך הנבון אינם כי אם יחסיים ומוגבלים. בזאת אין ספק, גם אם אין קהלת טורח לסייג את מושג החוכמה. ובמילים אחרות: גם מלך חכם הוא אדם מוגבל בכושר הבנתו את סודות הטבע והקיום. ובדיוק במסגרת זו של מלכות שהורדה מכיסאה המיתולוגי והנשגב באה העצה המעשית שלא להתגרות במלכות, ולו במחשבה.

 

כי "קהלת" מסיים בשתי רמות מקבילות של – א. פרקטיקת חיים. ב. מלכות שמים. המלצות נוסח "שלח לחמך על פני המים…" (י"א, 1), או נוסח גמילות חסדים ("תן חלק לשבעה וגם לשמונה…" – י"א, 2) – משלימות עם אורחות חיים שוויתרו על חקר היש והשלימו עם ה"הבל הבלים". את פרקטיקת החיים מסיימת תמונת האימה של בגידת הגוף – ההזדקנות, הגסיסה, המוות (י"ב, 7-3). אכן, המגילה שהחלה בתהייה על משמעות ופשר עליונים, מסיימת בגופניות מרה.

 

אך, אותה מגילה שהחלה באדם ובאני ("אני קהלת הייתי מלך…"; או: "אמרתי אני בלבי") מסיימת בסמכות האלוהית ובחוכמה האלוהית: "דברי חכמים כדרבנות וכמַשְמְרות נטועים בעלי אסופּות נִתנו מרועה אחד." (י"ב, 11)  והמפרשים פרשו: הרועה האחד הוא הקב"ה, ודברי החכמים הם דברי אלה ששרתה עליהם רוח הקודש. כנגד חוכמה עילאית זו מתגמדת לה חוכמת האדם המקובצת בספרים שהאדם כותבם. ולכן: "יותר מהמה בני הזהר עשות ספרים הרבה…" (י"ב, 12)

 

                                           *

הנה פגשנו, סוף כל סוף, במילה "בני", אשר, באורח מופגן, נעדרה מכל ספר "קהלת". כלומר, מלבד האזכור הפותח – "דברי קהלת בן דוד…" – בו עוד העניק הבן את הכבוד לאביו, קהלת הזקן נפרד מכל אותה הידרשות אינטנסיבית למוסר הנמסר מפי אב לבנו, זו ההידרשות שגדשה את ספר "משלי". עד כי דומה, שהמלך הזקן והמפוכח נואש ממוסר האב ומצייתנות הבן גם יחד. מן הסתם, התפכחויותיו המרות מאשליות הקיום כוללות גם את ההתפכחות ממודל האב-בן, אשר ב"משלי" היה עדיין אנלוגי למודל מלך-נתין ולמודל אלוה-אדם. הנה כי כן, ספר "קהלת" הוא מרחב הקריסה של האבהות ושל המלכות, ששלטו בגאון בספר "משלי". "קהלת" מותיר אותנו עם יחסי אדם ובוראו, ותו לא. ואין קהלת מתיימר לתאר יחסים אלה במונחי אב ובן ואפילו לא יחסי נתין ומלך. כאילו הופקעו יחסי אדם ואלוה מכל מסגרות ויחסים מוכרים ברמות שבין אדם לחברו.

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: