אלגיה לאנשי המידות

            אלגיה לאנשי המידות

 

בנערותי נחשבתי ענק. גובהי – 1.89 מ'– הציבני משכמי ומעלה במגרש הכדורסל השכונתי, גן-עדן שנמשך זמן קצר יחסית, עד שהובאו ארצה נפילים אמריקאיים שחורים, שהציעו שירותם לקבוצות הליגה הישראלית, ואלה החזירוני לממדי האמיתיים. מאז, על כל פנים, יש לי חולשה מיוחדת לענקים, ובעניין רב אני עוקב אחריהם בתנ"ך. שהלא, ממש כאן, לא רחוק מביתי הירושלמי, התגוררו פעם יצורים אדירי מידות. כעדות מרגליו של משה שחזרו מכנען ודיווחו: "… ארץ אוכלת יושביה היא וכל העם אשר ראינו בתוכה אנשי מידות. ושם ראינו את הנפילים בני ענק מן הנפילים ונהי בעינינו כחגבים וכן היינו בעיניהם." ("במדבר", י"ג, 33-32)  המרגלים התכוונו לאחימן, שֵשַי ותלמי "ילידי הענק" (שם, פסוק 22; וראה גם "יהושע", ט"ו, 14 ו"שופטים", א', 20), המתגוררים בחברון. אך, האומנם עסקינן רק בשלושה אחים מגודלים ותו לא, אשר כה הטילו חיתתם על מרגלינו עד כי אלה חזרו על עניין הענקים הללו לא פחות משלוש פעמים לאורך דיווחם (וראה גם פסוק 28 באותו פרק י"ג של "במדבר")?  והאומנם אך ורק הטריאומווירט החברוני המפלצתי הוא שכה הפחיד אף את העם כולו, כפי שמספר משה בפתח ספר "דברים" ("…אחינו המסו את לבבנו לאמור… וגם בני ענקים ראינו שם." – פרק א', פסוק 28)?

 

האמת היא, שעוד קודם לדיווח המודיעיני, כבר נתקל משה בתופעת הענקים המזרח-תיכוניים. כאשר הנהיג את בני ישראל דרך מדבר מואב, הוא ידע על אודות הסיפורים המהלכים: "האֵמים (הם ה"אימים"/ג.ע) לפנים ישבו בה עם גדול ורב ורם כענקים. רפאים ייחשבו אף הם כענקים והמואבים יקראו להם אמים." ("דברים", ב', 11-10) אך, עתה, משעומדים בני ישראל לחצות את הירדן אל ארץ כנען, מכליל משה את דיווחם של המרגלים בבחינת נתון דמוגרפי כלל-אזורי: "עם גדול ורם בני ענקים אשר אתה ידעת ואתה שמעת מי יתייצב לפני בני ענק." (שם, ט', 2)  ואכן, האינטואיציה של משה עבדה היטב. כי בהתאם לנתוני התנ"ך המתארים את כיבושי יהושע וניצחונותיו, לא רק בחברון ישבו ענקים: "ויבוא יהושע בעת ההוא ויכרת את הענקים מן ההר מן חברון מן דביר מן ענב ומכל הר יהודה הר ישראל (…) לא נותר ענקים בארץ בני ישראל רק בעזה בגת ובאשדוד נשארו." ("יהושע", י"א, 22-21)  יצוינו גם בני האמורי, המוזכרים בספר "עמוס" כעם של ענקים: "ואנוכי השמדתי את האמורי מפניהם אשר כגובה ארזים גובהו וחסון הוא כאלונים…" ("עמוס", ב', 9)  אם כן, ענקים ביהודה, בישראל, בארץ פלשתים ועוד. ולא נַפלֶה גם את הבשן, שמלכו, עוג, היה שריד לגזע הענקים: "כי רק עוג נשאר מיתר הרפאים…" ("דברים", ג', 11). כאן גם מרמז לנו התנ"ך על מידותיה של המוטאציה האנושית הזו, כשהוא מתאר את גודל מיטתו של עוג: 4.5 מ' אורכה (9 אמות) ו- 2 מ' רוחבה (4 אמות). מפלצת של ממש. רק ספר "היובלים" (כ"ט, 9) הגביה עוד יותר את ענקי הארץ, ביחסו לרפאים תשע או עשר אמות, משמע קרוב לחמישה מטרים. פחד.

 

ועם זאת, חברון עלתה על כל השאר: "ושֵם חברון לפנים קריית ארבע האדם הגדול בענקים הוא…" ("יהושע", י"ד, 15). האם לענק-הענקים מחברון קראו "ארבע"? ככל הנראה, כן: "…את קריית ארבע  אבי הענק היא חברון." (שם, ט"ו, 13)

 

הדעת נותנת, שענקי הארץ והאזור היו שריד הולך ונכחד ליצורים קדומים שהמזרח-התיכון הקדום היה מאוכלס בהם, ולו ברובד המיתולוגי. מעין הקבלה אנושית קולוסאלית לחיות עצומות-הממדים – הממוטות, הדינוזאורים וכו' – שנכחדו אף הן. והרי סיפר לנו ספר "בראשית" על ימי נוח: "הנפילים היו בארץ בימים ההם וגם אחרי כן…" ("בראשית", ו', 4). בימיו של אברהם, נכחו הענקים (בני הנפילים, שנודעו גם כרפאים, כמצוטט לעיל מ"דברים", ב', 11) במקומות שונים בכנען, ובריכוזים בלתי מבוטלים: כדלרעומר וקואליציית המלכים האחרים הכו רפאים בעשתורת-קרניים אשר בבשן, הרגו אימים (כן, הם הגיעו ממואב עד הנה) בשווה-קרייתיים שבדרום-הגלעד  וקטלו זוזים בהָם, שהיא עיר בעבר-הירדן ("בראשית", ו', 4). הזוזים הם עם עמוני ושידוכם לרפאים ולאימים עשוי להסגיר את מידות גופם. ובעצם, התנ"ך עצמו מסלק כל ספק ביחס לענקיותם של הזוזים הללו: שבאותו נאום היסטורי מפורסם של משה בפתח ספר "דברים", משמתואר מסעם של בני ישראל מול בני עמון, מוסיף משה בנושא ארץ עמון: "ארץ רפאים תחשב אף היא רפאים ישבו בה לפנים והעמונים יקראו להם זמזומים. עם גדול ורב ורם כענקים…" ("דברים", ב', 21-20). אם כן, הזוזים הם הזמזומים, בני ענקים המשלימים את עבר הירדן המזרחי – ממואב צפונה לעמון ומשם צפונה לבשן – כגיאוגרפיה של ענקים.

 

אלא, כאמור, הענקים הלכו ונכחדו מעל פני האדמה. מלחמות אזוריות לא הותירו סיכוי רב לאלה ששמשו כנשק אנושי, הגם שלרגעים תחושתו של קורא התנ"ך היא גם של גיגָנטו-פוביה, שנאת הענק והתאווה להשמידו. עוג הוא האחרון לשושלת ענקי הבשן, שלושה בני ארבע הם אחרוני ענקי חברון, מהאימים כבר לא נותר אלא זיכרון, וגם קומץ הענקים שנותרו – נפילים, רפאים, אימים, זוזים – הושמדו בידי יהושע. אך, מה אירע לענקים הפלשתיים, שישבו בגת, בעזה ובאשדוד? אחד האחרונים שבהם היה מיודענו גוליית הפלשתי, בעל שש האצבעות בכל אחת מידיו ומרגליו ("דברי הימים א'", כ', 6) : "ויצא איש הביניים ממחנות פלשתים גוליית שמו מגת גובהו שש אמות וזרת." ("שמואל א'", ט"ז, 4)  למעלה משלושה מטרים גובה! לא ענק כעוג, אבל עדיין מתאים למכבי תל-אביב (אם כי מגושמותו הנרמזת בפרשת אבן-הקלע של דוד מסגירה ספורטיביות מוגבלת ביותר).

 

ברמת האינטלגנציה, הרושם שמותיר בנו גוליית הוא של מגושמות שכלית-רגשית. בדומה לו, עוג מוצג אך ורק כצמא-מלחמה, שמוכרע בידי בני ישראל ומומת. כמו היו הענקים התנ"כיים גושי בשר עצומים, אשר למעט כוחם הרב, לא ניחנו ב- I.Q מרשים. גוף ענק, מוח קטן.

 

וכך, נגוזו להם אנשי המידות הגדולות מכנען וסביבותיה, מותירים את הארץ למידות בינוניות ומטה. אך, עדיין מציקות השאלות: איזה מין בני אדם היו הענקים? מה אכלו? האם עשו אהבה עם ענקיות או גם עם נשים בגובה ממוצע? התנ"ך מקמץ במידע עליהם, כאילו היו יצורים לא אנושיים, חיות דוחות. אגדת "ענק בגנו" מספרת על נפיל המתנהג תחילה באטימות-לב, אך סופו שמגלה את רגישותו. כלום לא עשינו עוול לאחינו הענקים, אותם מגודלים בעל כורחם, שנותרו בזמן התנ"ך כשרידים בודדים ומוזרים בחברה של יצורים נמוכים מהם בהרבה? מלבד השימוש בהם כחיילים שנועדו להפחיד את האויב, ספק אם זכו ליחס נאות, אלא אם כן נסיק ממקרה מלכותו של עוג, שדווקא חריגותם (כוחם העצום והימנותם על גזע מיתולוגי) זיכתה אותם במעמד עליון. אין לדעת. כך או אחרת, לבי-לבי להם לאחינו הענקים, אבותי הגדולים, אשר כה הפחידו עד כי המילה "רפאים" הפכה מילה נרדפת לרוחות-מתים.   

 

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: