אי אלו השגות על חוכמת שלמה

            אי-אלו השגות על חכמת שלמה

 

מבחן חוכמתו העילאית של המלך שלמה היה "משפט שלמה": "וישמעו כל ישראל את המשפט אשר שפט המלך ויראו מפני המלך כי ראו חוכמת אלוהים בקרבו לעשות משפט." ("מלכים א'", ג', 28) הנה כי כן, לא רק חוכמת אנוש נשגבה הוכיח המשפט שחרץ המלך, כי אם "חוכמת אלוהים", לא פחות. וכי איך אחרת, אם זמן קצר קודם לכן ביקש שלמה מאלוהים "לב שומע לשפוט את עמך להבין בין טוב ורע…" ("מלכים א'", ג', 9) ואלוהים נענה לבקשתו: "…הנה נתתי לך לב חכם ונבון אשר כמוך לא היה לפניך, ואחריך לא יקום כמוך." (שם, 12)  לאמור: משפט שלמה חייב להיות משפט חכם מאין כמותו. אך, האומנם היה כה חכם מעשה המשפט המפורסם והאומנם נעשה בו דין צדק? הבה נעיין בסיפור במדוקדק:

 

"אז תבואנה שתיים נשים זונות אל המלך ותעמודנה לפניו." (ג', 16) סביר להניח, ששלמה יושב לו בשער ירושלים, שמקום השער הוא מקום המשפט, ובין הטוענים למיניהם מגיע תורן של שתי הזונות. האם הרחקנו לכת בהנחה שמבנות הכנענים השתיים ולא מבנות העברים? כך או אחרת, צמד נשים מחוספסות מאד, נעדרות הליכות ודעת, פחותות-מעמד, "אחרות" שזכויותיהן מוגבלות ביותר. ואף על פי כן, הנה הן כאן, במעמד המכובד של המוסד הנעלה, בו מתקיים-לכאורה שוויון בפני מלך ואל.

 

מהו סיפורן של הזונות? ובכן, השתיים מתגוררות לבדן בבית אחד. מן הסתם, בית-זונות זוטא. שתיהן, אללי, בהריון מתקדם ביותר (האב, כמובן, אינו ידוע; קליינט כזה או אחר. וקיימת אפשרות, כמובן, שאותו קליינט הוא עצמו מהווה אב לשני ההריונות), עובדה שפגעה, ככל הנראה, בהכנסתן, וניתן להניח שמצבן הכלכלי רע מאד. בתנאים אלה, מצב רוחן אינו שפיר והעתיד אינו מבשר להן טובות. רשאים אנו להניח גם, שהאווירה בבית, בין שתי הזונות, קשה, גם אם מר-גורלן כופה עליהן את ברית הקורבנות. והנה, בהפרש של שלושה ימים זו מזו, הן כורעות ללדת ויולדות (כלום עזרו זו לזו במעשה הלידה?) שני תינוקות זכרים. עד כאן נתוני היסוד הנשמעים מפי אחת הנשים, ואין לנו או למלך כל סיבה להטיל ספק באמיתותן.

מכאן ואילך מתעוררים ספקות משפטיים, אשר תמוה כיצד זה ש"חוכמתו האלוהית" של שלמה לא נתפסה להם: שעתה, מעידה אחת מהשתיים, שלילה אחד, "וימת בן האישה הזאת לילה אשר שכבה עליו. ותקם בתוך הלילה ותקח את בני מאצלי ואמתך ישנה ותשכבהו בחיקה ואת בנה המת השכיבה בחיקי." (ג', 20-19)  בנקודה זו, היינו מצפים מהשופט החכם באדם לעצור לרגע את עדותה של הגברת ולפתוח בחקירת-נגד קצרה: "גברתי הנכבדה", צריך היה שלמה לומר, "אם ישנת כה עמוק, עד כי לא שמת לבך להמרת התינוקות (ובלילות ראשונים שלאחר הלידה, הנקת תינוק מחייבת עירנות יחסית לצורך הנקת-ליל), מהיכן לך הביטחון ששכנתך לדירה מחצה את בנה? ואולי מת התינוק מדום-לב, או מהסתבכות בריאותית אחרת? ומאין ביטחונך, גברתי, שלא את עצמך מעכת את תינוקך, הנתון בחיקך, ואָת ישֵנה?" [כאן נוסיף את תמיהתנו נוכח היעדר הבירור העובדתי האלמנטארי: כלום חזרה העדה לעבודתה כזונה זמן קצרצר לאחר הלידה, ואם כן – האם קיבלה לקוחות על מיטתה לצד תינוקה? רוצה לומר, שמא נפגע התינוק על-ידי לקוח להוט יצרים? עניין של בירור עובדתי בסיסי, למען הסר כל ספק].

 

אמת, אין בכל השאלות ובבירורים הללו משום הוכחה ניצחת כלשהי לאי-אמת בעדותה של הזונה, אך, בכל זאת, ברור שאין לקבל את דבריה כפשוטם כעדות משפטית, כפי שעושה שלמה. מה גם, שתחילת משפטה הבא של אותה עדה מעלה חשד-מה: "ואקום בבקר להיניק את בני והנה – מת…" (ג', 21). אלף נשים לשלמה, רבות מהן הביאו עוללים לעולם, ובחוכמתו כי רבה, שומה על שלמה לדעת שהנקת תינוק רך מתרחשת מספר פעמים במהלך הלילה (ולו גם במלך עסקינן, שחדר משכבו לבטח מבודד מההרמון ומהמיניקות העובדות בו). שופט קפדן גם היה שואל את העדה: את, שאומרת – "ואתבונן אליו בבקר והנה לא היה בני אשר ילדתי" (שם, שם) – מי תקע לכפך או לכפי שלא את היא זו שמעכה את בנה במהלך שנתה, ומסיבה זו בדיוק לא הכירה את וולדה המעוך, כחול-העור ומעוות-האיברים?!

 

אין לדעת כיצד הייתה עומדת העדה הזונה בחקירת-נגד שכזו, ובפרט אם הייתה זו מתנהלת בתוקפנות ובסמכותיות, כפי שהיינו מצפים במעמד שכזה ובסוגיה של דיני נפשות כמעט. אפשר גם אפשר, שהעדה האומללה הייתה נשברת ופורצת בבכי-תמרורים, מתוודה על עדות השקר שלה ועל שנאתה-קנאתה לחברתה למקצוע ולמגורים.

 

אבל, הבה נניח שהעדה הייתה שומרת על קור-רוח ועומדת על שלה, מתעקשת שנרדמה לאחר הנקת-לילה ואז התעוררה עם שחר וגילתה מה שכל אם, ולו אם טרייה, יודעת יותר מכל: מי הוא תינוקה האמיתי ומי לא. בסדר. כנגדה, הזונה-האם האחרת, סביר שהייתה טוענת (ואולי אכן טענה): "אדוני המלך, אין לי מושג מה האישה הזו רוצה ממני. זה כבר זמן רב שהיא מתנכלת לי, השקרנית המועדת הזו, ועתה היא הגיעה לשיא. שכן, ישנתי, התעוררתי, הנקתי, שוב נרדמתי, התעוררתי בבקר ולצדי בני היקר והאהוב, ואין לי צל של מושג מה רוצה ממני המנוולת הזו, שמעלילה עלי כזאת עלילה." נניח, אם כן, ששלמה המלך נקלע, כפי שמספר לנו הכתוב, לדילמה קשה מאד של הכרעה בין שתי עדויות סותרות. הכרעתו זכורה לנו היטב: "…גזרו את הילד החי לשניים…" (ג', 25). על פניו, טריק פסיכולוגיסטי חכם ביותר, הכופה מצב-מבחן רדיקאלי על שתי האימהות. אך, אין הדברים כה פשוטים:

 

נפתח ונטען, שצו שחיטת התינוק בחרב וביתוקו לשניים נגוע בברוטאליות שאין כדוגמתה, שילוב של חוסר רגישות, היעדר אנושיות וביטוי של תוקפנות זכרית (הנוקטת בחודרנות של חרב). וגם אם לא נתכוון שלמה לדבריו, אין ספק שהדברים הללו נשמעים בשער-העיר כפקודה של אמת, אשר די בה בכדי להעביר כל אדם, שלא לומר אֵם, על דעתם. המשפט, מכאן ואילך, נידון לעיוות-דין (מחמת ערעור מצבן הנפשי של הטוענות), גם אם הכתוב מתנאה בעשיית צדק מהמעלה הראשונה.

 

אנחנו זוכרים את ההתרחשות התנ"כית: האישה האחרת חסה על חיי התינוק ומוותרת על אימהותה לטובת הצלתו, בעוד האם השנייה אומרת: "גם לי גם לך לא יהיה גזורו." (ג',26)  וכאילו הוכיחה האם הרחמנייה שהיא היא האם האותנטית. אך, האם חובה עלינו לקבל גילויים אלה של רגשות מצד שתי הנשים כהוכחה ניצחת לאימהות מהימנה של זו ולא אחרת?! כלום לא נוכל להניח, שיתעוררו באם הלקחנית רגשות רחמים (וחרטה סמויה) והיא תוותר על התינוק ולו רק למען לא יישחט? והאם לא ייתכן מצב נפשי קיצוני ביותר – והסיטואציה היא, כאמור, רדיקאלית, על גבול הללא-נשוא – בה האם האמיתית, השבורה לרסיסים מגניבת בנה, המעורערת מחמת צו ביתוק הבן (אולי אף סובלת מדפרסייה פוסט-הריונית) והשונאת את יריבתה שנאת-מוות, מה גם שיודעת היא שפקודת הזוועה של המלך אינה נתונה למשא ומתן, – האם לא ייתכן שאם אותנטית זו, שעולמה חרב עליה, זועקת במרי-נפשה: "גם לי גם לך לא יהיה גזורו"? שלא לומר, שתיתכן גם אפשרות, שהאם המקורית, זונה שנכפה עליה הריון בלתי רצוי, לא הייתה מאושרת מלכתחילה מאימהותה, משמע – שנפשה לא הייתה כה קשורה בתינוקה, ובשנאתה הנוראה לקולגה שלה, אמרה את שאמרה.

 

אודה ואתדווה: איני מאמין שאלה הם טיעוני ברזל, ברם סבור אני שחוכמתו האלוהית של שלמה דורשת יותר מהכרעה פשטנית וברברית, גם אם מבריקה. שאם פסק-דין הסמוך לדין-נפשות תובע מהשופט הסרת כל צל-צלו של ספק – אין במשפט שלמה משום הסרה שכזו. מחכם כשלמה הייתי מצפה ליותר, ובפרט שאין מעליו שום בג"צ לערעורים.

 

ועתה, הגם, שלצערי, לא זיכני הקב"ה בחוכמת-על, וחוכמתי – במקרה הטוב – חוכמת אדם מן היישוב, ארשה לעצמי להציע הכרעה שיפוטית שונה, הגונה יותר, לדעתי, כזו המשלבת טובת הילד וטובת האם. והרי הצעתי: יצווה המלך להעניק קצבה חודשית קבועה לכל החיים ובית נאה (למשל, את כרם נבות היזרעאלי השייך למלכות) לאחת משתי הטוענות, בתנאי שתוותר על התינוק. זו שתעדיף את ה"רנטה" על פני התינוק – או שאין היא האם האמיתית, או שאין היא ראויה להיות אם. למעשה, הצעתי מהפכת על ראשה את הכרעת ה"גזורו" האכזרית של שלמה, בהעדפתה את הטיפול הנדיב על פני הטיפול האלים. ואם בצדק תאמרו שהפתרון המוצע מזכה את הזונה החמסנית בפרס שאין היא ראויה לו, אומָר: אִם מנוולת היא האישה, אין ספק שתנאיה המשופרים ימציאו בהקדם מעשי נבלה נוספים מעשה-ידיה. יעקבו-נא אנשי המלך אחר אורחותיה של זו האישה וימתינו למוקש. עוד יבוא יום והחשבון ייסגר.

 

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: