אז, איפה, איפה הן הבחורות ההלן?

     אז, איפה, איפה הן הבחורות ההן?

 

לו רק ניחנתי בכישרון (ובחוצפה), כותב הייתי את התנ"ך האלטרנטיבי, התנ"ך הסמוי מן העין, התנ"ך על סך כל אותן אימהות, רעיות, אחיות ובנות – כל אותן הנשים ההן שהודחו מההיסטוריה התנ"כית והן נוכחות נפקדות.

 

והרי, עוד קודם לסימפטיה פמיניסטית ובטרם קורקטיות זכרית, דברי הימים האַל-נקביים של התנ"ך פשוט אינם נסבלים. שאִם ילדה חווה את הבל, קין ושת – שלושה בנים בלבד – אין זאת אלא שהבנים קיימו יחסים עם אמא לצורך התרַבות הגזע. במחשבה שנייה, גם הנחה סבירה של קיום (מוכחש) של אחיות לצד שלושת הבנים, גם היא אינה פוטרת את שחר ההיסטוריה האנושית מגילוי עריות. מה שמספק, כמובן, חומר למחשבה פרוידיאנית בסגנון האגדה הקדומה של "טוטם וטאבו".

 

אלא, שקראנו: "וידע קין את אשתו ותהר ותלד את חנוך…" ("בראשית", ד', 17). מי היו הוריה של אותה אשת-קין מסתורית (אשר את דמותה תוכלו לראות בציור ענק שצייר ב- 1880 פרננד קורמון, האקדמיסטן הפאריזאי)? אך, הנה, שוב: בנים, בנים, רק בנים נולדים לחנוך בן-קין, ורק בנים נולדים לבניו ולבני-בניו. אז, כיצד זה שבן נינו של חנוך, למך, נישא לשתי נשים – עדה וצלה?

 

היסטוריה בלתי נסבלת. בנות כמעט שאינן מוזכרות. נעמה, אחות תובל-קין דווקא מוזכרת (ד', 22), נכון, אבל היא תשלם על כך בזיהויה המדרשי המאוחר יותר כאֵם-שדים. לא נאה להם, לכותבי העתים התנ"כיים, לציין קיומן של בנות לא דמוניות ולא לחינם גרסאות שונות של התולדות הקדומות חלוקות ביניהן על נוכחותן או היעדרותן של נשים: הנה, בגרסה ב' של בריאת העולם ("ספר תולדות אדם") נכתב לפתע על אדם הראשון – "ויולד בנים ובנות" (ה', 4). היכן היו הבנות הללו עד כה ומי הן, בעצם? מה שמן? מה סיפורן? ואותן שאלות ממש מתבקשות לגבי שת ("ויולד בנים ובנות" – ה', 7), ולגבי אנוש ("ויולד בנים ובנות" – ה', 10) וכך הלאה לכל אורך פרק ה', עד לימי למך ונוח, הכל הולידו "בנים ובנות", אלא שרק הבנים זכו לשֵם, משמע לזֶכר.

 

להלן, ורק מחמת קוצר היריעה, נתמקד בתורה. דומה, שכדי שנשים תתוארנה בתורה בשמן, שלא לומר בסיפורן האישי, או שעליהן להיות מקורבות למנהיגים ולאבות הגדולים (ציפורה ומרים של משה, שרה והגר של אברהם וכיו"ב), או ששומה עליהן להיות זונות (רחב), או נאנסות (דינה) או מפתות (אשת-פוטיפר, נטולת השם האישי). במילים אחרות, אישה מן היישוב, או מוטב – מן המחנה – אישה החיה חייה בצנעה, יושבת אוהל – אין שום סיכוי שהמקרא יכיר בקיומה. תאמרו: וכי מדוע שהתנ"ך יספר סיפורן, אם עניינו בגיבורי העתים? ואנו נאמר: גם כך, יחסית לנוכחות הזכרית, זכר האישה נמחק.

 

האמת היא, שמשהו השתבש שם, באותם סיפורים קדומים, בכל הנוגע ליכולת ההכרה באישה. כי, כתיבת ההיסטוריה הארכאית אינה עקבית, משום מה, לגבי הנוכחות הנקבית. הנה, קראנו על בני נוח – שם, חם ויפת – שלושה זכרים, זכרים בלבד. האם שכבו בני נוח עם אמא (המסתורית, זו המצוינת רק כאשת נוח – ו', 18)?  כלום זו הסיבה ל"ותשחת הארץ לפני האלוהים…" (ו', 11)? כך או אחרת, לאחר ציון הולדת שלושה הבנים, מציין לפתע הסיפור הקדום – "ויהי כי החל האדם לרוב על פני האדמה ובנות יולדו להם." (ו', 1). כאילו רק עתה הופיעו נקבות על פני האדמה (ואלו, לא לחינם, כה קסמו ל"בני האלוהים", שלקחו להם אותן לנשים וילדו את הגיבורים – ו', 4-2). אבל, שלושת בני נוח נישאו, כמצוין ב"בראשית" (ו', 18). משמע, היו נשים, שהיו להן אימהות. מי? היכן? מתי?

 

סיפור קשה עניין הנשים בתורה. כי, שוב, רק זכרים נולדו, לכאורה, לשם, חם ויפת, להם ולבניהם ולבני-בניהם וכיו"ב (פרק י'); ואם נתקלת עין הקורא בשם "דקלה" (י', 27), נותנת דעתו שבשם-זכר עסקינן. אלא אם כן, פעם נוספת, מגיעה גרסה שנייה (פרק י"א) ומציינת את הביטוי החוזר – "ויולד בנים ובנות" וזאת ביחס לבני נוח וצאצאיהם הזכריים. כך עד תרח, המופיע כמי שהוליד בנים בלבד – אברם, נחור והרן.

 

שרה והגר הן הנשים הראשונות בתורה שהתנ"ך מתפנה לספר משהו מסיפורן, וגם זאת במשורה. אך, מהו סיפורן אם לא זה של עקרות, קנאה ונקמנות, שאינו מותיר לאישה מרחב אישיותי מרשים במיוחד. הוסיפו את ההדרה הבלתי נסבלת של שרה מפרשת העקידה (התנ"כית, להבדיל מהמדרשית) ואת אי השמעת קולה בכל הקשור למסירתה הכפולה לידי (ולגופם של) מלך גרר ופרעה – והרי לכם דוגמא למפעל ההדחה והמחיקה של נשים מהתנ"ך.

 

אני מנסה להרהר כיצד היה נראה המקרא הסובלני, המקרא של זכרים ונקבות גם יחד: אם היו אחיות להבל, קין ושת – כלום לא היינו זוכים לטעום מטעם החמלה והרוך נוכח רצח הבל והוקעת האח האחר? וכלום לא היינו חווים טעם נדיר של משפחתיות חמה באותם ימים שלאחר הגירוש המר מגן-עדן, בהם היו אלו הנשים – כך אני מניח – שהחזיקו את התא המשפחתי לבל יתפרק? כיצד היה נראה המקרא ואיזה משקע הוא היה מותיר בנו אילו הכרנו יותר את חווה, ולמשל, היינו מתוודעים לאבלה כאם שכולה? ומכיוון אחר: מרתקת וחשובה לאין-ערוך יכולה הייתה להיות עדותה האינטימית של אשת-נוח על אודות תנאי המגורים והחיים בתיבה. או, חשבו על פרק ב"בראשית" בו היה ניתן פתחון-פה לשרה בנושא מחשבותיה על אברהם כאב וכבעל. והעלו בדעתכם מונולוג חושפני של הגר בנושא בדידותה וגעגועיה למשפחתה שבמצרים והפקרתה על-ידי אברהם.

 

אינספור שאלות מתדפקות על שער נעול מחמת סתימת הפה הנשי בתורה: איזה מין יחסים מורכבים נטוו בין משה, הנסיך הנמלט שהפך לרועה במדבר, לבין ציפורה, בת הכוהן הגדול של מדיין? ומה חשבה כאשר שולחה לפתע ובאמצע הדרך על ידי משה, היא ושני בניה, בחזרה אל בית אביה (מבלי שהתנ"ך אף ידווח על כך, אלא ברטרוספקטיבה – "שמות", י"ח, 2)? ואיזה מין יחסים יכולים היו להתרקם בין יוסף לבין אסנת בת פוטי פֶרע כוהן און? כוונתי למתחים של מנטאליות, ערכים, דת. ומה עבר על בת-שבע, משקיבלה את הזמנתו של דוד ומשהבינה, מאוחר יותר, את הפח שטמן לבעלה, אוריה? ואשת-איוב חסרת-השם (זו שדוד שמעוני העניק לה ב- 1923 מונולוג פיוטי בשם "אשת-איוב") – מה חלקה בצדיקותו של איוב ומה עבר עליה כאם שכולה ושבורה עד שהדיחה את בעלה לקלל את אלוהים ולשים קץ לחייו?

 

אני כותב על המאמץ להומניזציה של התורה. אני כותב על הקול הנשי הנעדר: קולן של פועה ושפרה, למשל, שתי מיילדות אמיצות, שסירבו לציווי שציווה אותן פרעה להרוג את התינוקות העבריים הזכריים שהן עוזרות ליילד. אני מתכוון לקולה האילם של יוכבד, אם-משה, המפקירה את תינוקה בן השלושה חודשים על שפת היאור: מה היא חשה? ומה חשה אלישבע, אשת אהרון הכוהן ואחות נחשון נשיא-יהודה, נוכח אובדן שני בניה, נדב ואביהוא (היא, שידעה עד אז רק טעם הצלחה וכבוד)? ומרים, אחות משה, שהייתה נביאה ("שמות", ט"ו, 20), הגם שהתורה אינה מעניקה לה שום מעשה התנבאות  – מהו קולה של משוררת מופלאה זו ("שירת מרים") שהתורה מנעה מאיתנו הצצה אל עולמה הפיוטי והרוחני? ומה באמת קרה בינה לבין ציפורה, אשת משה, שעליה ריכלה ועל כן הוכתה בצרעת (ישראל אלירז חדר אל המסכת המורכבת הזו במחזהו מתחילת שנות השישים, "שלוש נשים בצהוב"). וכיצד חשה מרים הנביאה, אחות המנהיג הדגול, כשהוצאה אל מחוץ למחנה והושמה בהסגר? לא, אין גבול לשאלות הבלתי פתורות שהמקרא מעלה בקוראיו האקטיביים.

 

אך, יותר מכל, מחשבותי נתונות לכל אותן אלפי נשים נטולות שם, מעמד וייחוס, כל אותן פשוטות-עם שאפילו שם כללי-קולקטיבי לא נתנה להן התורה: לא בנות-ישראל, לא נשות-ישראל, לא רעיות, לא אימהות. אך, אלו הן אותן הנשים שכיבסו את בגדי המשפחה – בגדי הזכרים והנקבות גם יחד – ערב מעמד הר סיני; ואלו הן הנשים שקוננו יותר מכל על רעב ילדיהן ולחצו על בעליהן (שלחצו על משה) לשוב מצרימה; ואלו הן הנשים שהסירו עגיליהן, טבעותיהן ונזמיהן לטובת התכתם לעגל-הזהב; וכו' וכו'. רק חשבו על כך: ארבעים שנות נדודים במדבר, והבעל – מובטל. חשבו על כך: הבעל יושב באוהל חסר מעש, בעוד רעייתו עמלה על הכנת אוכל, ניקוי, טיפול בילדים וכיו"ב. כאן מסתתר המקרא האמיתי. פה רוחשת התורה. וזו כל התורה על רגל אחת, הרגל הנשית.

 

אלא אם כן, נודה לה לתורה ונודה לו לתנ"ך על שהותיר את החללים הללו, שמהווים השראה לסופרים, למשוררים, לציירים וכו' ולמלאם בכוח דמיונם. כי מה שלא עשה התנ"ך – עשתה האמנות.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: