אני מצליח משמע אני אמן

                     אני מצליח משמע אני אמן

המצליח צולח. הוא מגיע מנקודה א' לנקודה ב'. הוא חוצה, הוא מתגבר על נגפי הדרך שבין אל"ף לבי"ת. עניינו של הצולח אחד הוא: להיכנס למים בחוף צמח ולצאת מהמים בחוף עין-גב. לא, אל תשאלו את הצולח על יפי הכינרת, על שלוות הנוף בין מים לשמים, או על חוויית השחייה (למעט, כמובן, המהמורות בדרכו). כי שמחת הצולח וגאוותו אחת היא: לצאת כושל, תשוש אך גאה מהמים הרדודים של עין-גב לקול תשואות הציבור. אין זה ברור בדיוק מה תפקידו של בניין "הִפעיל" בפעל ההצלחה (דהיינו, מה מפעיל הצולח מחוץ לעצמו כשהוא נהפך מצולח למצליח), אך ברור שעקרון הצליחה עודנו תופס עד תום: שלהצליח פירושו "להגיע", להפגין תוצאה, בעוד הדרך היא אך האמצעי למטרה, ואם תרצו, הדרך, התהליך, היא ה"אויב" ששומה להדבירו על מנת להצליח. המונח האנגלי-צרפתי, success, מקורו בפעל הלטיני – succedere, שפירושו: לבוא אחרי. גם בגרמנית, המילה erfolg, הצלחה, מקורה בפעל folgen – לבוא אחרי…

אני חושב על אמנות. אני חושב על אקדמיות לאמנות. אני חושב על בתי הספר להצלחה אמנותית. בארץ ובעולם. הביטו סביב ומצאו אותם.

פעם, ועדיין בשחר המאה ה- 20, אקדמיה לאמנות נקראה "בית מדרש למלאכות אמנות" (Kunstgewerbe Schule). היה זה, אכן, מקום שדורשים בו, ולאו דווקא במובן של דרש חז"לי, כי אם במובן התביעה למיומנות אומנותית. באת ללמוד באקדמיה כי ביקשת אחר מקצוע, יֶדע, כושר. מאוחר יותר, בימי תור הזהב של המודרנה, עידן "האקדמיה לאמנות ועיצוב", הונף דגל הניראות, כאשר המעשי נעטף בחזות הצורנית ועת המחלקה לאמנות-למען-אמנות אישרה אוטונומיה צורנית בתוך עולם הפרקטיקה והתכלית.

לקראת שנות האלפיים, השתנה אופי האקדמיה לבלתי הכר: אצלנו, היו אלה, תחילה, תערוכות הקידום שהפיקו בשנות ה- 70 מורי האקדמיה לתלמידיהם ובוגריהם. מאוחר יותר, תעשייה אקדמית אמביציוזית, אגרסיבית ותמנונית, המנפקת אינספור בוגרים מדי שנה, הציבה בפני עצמה ובפני תלמידיה, מדעת או שלא מדעת, תעודה חדשה: הצלחה. מעתה, ערכו של המוצר המנופק, קרי – הבוגר, יימדד אם יצלח את תערוכת הגמר ויגיע אל חוף הגלריה או המוזיאון. וכך, בעוד פרסומי האקדמיה מתגנדרים בנוצות הבוגרים "שעשו את זה", הכשרת התלמיד לתערוכת הגמר הפכה להכשרתו לכיבוש יעד: לצוד את עין/לב בעל/בעלת הגלריה ו/או מנהלת המוזיאון הפריפריאלי של הצעירים; לאלף את האמן הצעיר ליצירת מושאים בעלי חזות פתיינית בחוגי הקידמה וה"in". לא עוד מי אני ומה אומרת יצירתי על חיי ועל עולמי הסובב, כי אם הבטחַת החֵפץ אשר ה"צבע טרי" חָפץ ביקָרו. פרח-האמן הצעיר בבחינת סַפָּק מוצרים "נכונים". ולכן: פרח-האמן הצעיר הוא עצמו כמוצר שאותנטיות ממנו והלאה. מנֵיה ובֵיה, תערוכת הסיום הייתה לחנוּת ממכר לקָניינים: צדתָ – הצלחתָ, משמע – צָלחתָ. צליחה מהירה, כמובן: שהרי, האתגר הוא להצליח מוקדם ומהר ככל האפשר. תהליכי הבשלה איטיים? העמקה הדרגתית אל שכבות-עומק של ידע עצמי ומקצועי? עזבו אותנו מכל זה: אנחנו צולחים, אנחנו רוצים להגיע, וכל הממהר זוכה. "פרס גוטסדינר" ממתין לצולח. מהר פן תאחר.

פרחי האמנים יודעים-ידוע-היטב: אם ברצונם להצליח, מוטב יירשמו לאקדמיה לאמנות. לא למען יקנו דעת, חלילה, ולא למען יפלסו נתיב אל עצמיותם, רחמנא לצלן, אלא למען ישפרו מקצים לקראת המרוץ הגדול, כלומר – הַצליחה הגדולה. כן, האקדמיה תסמן להם את הנתיב, תפתח בפניהם שערים, תגלה להם את הקוד הסודי. הזמן קצר, התחרות עצומה, האקדמיה בבחינת מדריך השחייה של "חוצה כינרת".

כן, כמובן: לא שכחתי את שיטפון הקפיטליזם הגלובליסטי, את האמריקניזציה, את היסחפותה של החברה הישראלית (והעולמית), ברמות השונות של תרבותה, אחר קסמי הזוהר של ההצלחה. בה בעת, אני תמים מספיק כדי להאמין, שעדיין אין מדובר אצלנו בקסם ההצלחה הכספית כדבר שמהלֵך על תלמידי ומורי האקדמיות המסוימות, כי אם בעיקר בקסם ההצלחה שברובד ההכרה האמנותית היוקרתית – ההתקבלות למוזיאון הנכון, לגלריה הנכונה, ההתחברות לאוצר(ת) הנכון(ה), הפקת הקטלוג עם הכותב הנכון. אבל, עדיין, גם אם לא בממון עסקינן, מדד ההצלחה הוא המדריך את הדינאמיקה של האקדמיות בהן אנו סחים.

פעם, אמן מצליח היה זה שנבחר לשמש כצייר חצר, ולחילופין, זה שנבחר לצייר בכנסייה (גם אז, התקבלות ל"גילדה" הייתה תנאי הכרחי). אם לא מלך, כי אז פטרון יוקרתי סידר לך את הקריירה, תשאלו את בוטיצ'לי, את קרוואג'ו ואת פוסן. עדיין במאה ה- 19, הצלחה אמנותית נמדדה במדליה מטעם "האקדמיה של רומא", או מדליה מטעם "התערוכה העולמית", או רכישת יצירתך מטעם המלך בעקבות הצלחתך ב"סאלון". בימי החגיגה המודרניסטית הגדולה של המאה ה- 20 נמדדה הצלחה אמנותית במספר ובאיכות הגלריות והאספנים שחיזרו על פתח הסטודיו של האמן (חישבו על פיקאסו ומאטיס, למשל). בניו-יורק של שנות ה- 60-50 גילה אנדי וורהול נוסחה חדשה להצלחה: האמן הוא עצמו כאיש יחסי-ציבור וכמשווק האחראי ל"רבע השעה של התהילה". אפשר שסלוודור דאלי כבר עשה זאת לפניו; יוזף בויס השכיל להפנים זאת היטב אחריו. בסוף המאה, התפתח המנגנון החדש של ההכרה האמנותית-חברתית: האקדמיה. כיצד תפתה זו את פרח-האמן לבוא בשעריה בימים בהם טושטשו גבולות האיכות (וטיב המורים) בין האקדמיות השונות המתחרות זו בזו על לב המועמדים? הנה הפתרון: היא תציע לפרח-האמן את מפתחות השמים, לא פחות, הלא הם מפתחות התהילה.

כל אקדמיה? אני יודע בוודאות שלא. מוכּרות לי אקדמיות לאמנות בארץ ובחו"ל שמכשירות סוג אחר של פרחי אמנים: כאלה שמעייניהם לטווח ארוך ולהבשלה סבלנית; כאלה הצולבים את עצמם ללא הרף על צלבי הביקורת העצמית והספק; כאלה שאתגרי הצורות והתכנים, כמו גם תהליכי ההתגבשות העצמית מרתקים אותם יותר מאשר הבלי מחיאות הכפיים והזרקורים (שבלאו הכי, אצלנו הם ניתנים במשורה והם חולפים כלא היו); אלה הם האמנים הצעירים הנדירים שיודעים להכיר בערך התהליך לא פחות מערך המוצר, ולפיכך – לא תאמינו – גם יהינו להמיר את ביצת הרקק החברתית של המרכז בבדידות המזהרת של השוליים. יש כאלה.

מה רע במדד ההצלחה כמדד אקדמי, אתם שואלים? אענה: מעל לכל, הרע טמון באומללות שהוא משפיע על תלמידי האקדמיה: התחרותיות, הכוחניות, הקנאה, המרפקנות, האגוצנטריות, על שלל התסמינים החברתיים-מוסריים הכרוכים בכל אלה. ובל נטעה: לטווח ארוך, מחירם של אלה מובטח: קלישות אמנותית; החצנה על חשבון הפנמה. לא פחות מכן, אובדן היושרה, שגם הוא יתבע לטווח הרחוק את ליטרת הבשר שלו ברובד הרפיסות האמנותית. את האובדן הזה תגלו בחיי האקדמיות הנדונות מכל היבט: אפילו בימי העיון המדומים שמארגנת האקדמיה, ימי עיון שאינם מעיינים בכלום, אלא משמשים בעיקר במות לפרסום, יחסי ציבור וצבירת נקודות של האקדמיה, אנשיה וחלק ניכר מהמרצים באותם ימים. את אובדן היושרה תאתרו, כמובן, ובעיקר גם בתערוכות סוף-שנה, אלו הנעות בין במת פרסומת עצמית נוספת של המוסד לבין מופע של חרדות ההכרה של התלמיד (יכירו בי? יגלו אותי? יצודו אותי?).

שבעבור האמן הצעיר מהאקדמיות האמורות האמנות חדלה להוות דרך חיים, אוויר לנשימה, אושר, החיים עצמם. לא, כי עתה האמנות היא קרש הקפיצה, כן השיגור, ואילו טעם החיים צומצם לאשליה המרה הקרויה "תהילה", שם בחוף מנגד, עם תום הצליחה.

הסכיתו לדְבַר הישיש: מההיסטוריה של האמנות למדתי לא פעם שהצלחה היא אויבו הגדול של האמן. אני אומר: כבדוה וחשדוה: בדבש ההצלחה של האמן אורב עוקץ; לא אחת הוא רעיל. והאמינו לי, פרחי אמנים צעירים: נער הייתי גם זקנתי, ובמהלך הימים בהם באתי פגשתי לא מעט אמנים עתירי תהילה, כבוד והכרה. ללא יוצא מן הכלל, כולם היו מרי נפש, עגומים, מתוסכלים: "לא הכירו בי", קָבלו מרה. כי הצלחה היא חוף-צליחה שאליו אין מגיעים לעולם. גם כשמצליחים.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: