גרבוז היהודי

               יאיר גרבוז: מודרני אני לפניך

בלב החילוניות המתרוננת של חבורת "דלות החומר" צנח לו חייזר ה"יידישקייט", והוא מוגן היטב בשחפ"צ ההומור והאירוניה. בלב-לבה של ה"תל-אביביות" הגיחה לה העיירה היהודית המזרח אירופית (ועמה השואה) בבחינת רוטב חמים מר-מתוק, מין בורשט חריף-מפולפל המתנגש ב"דייאט קולה" של "העיר ללא הפסקה". "שלום עליכם עכשיו", אם לנקוט משפט של יאיר גרבוז באחד מהציורים שצייר ב-2006, בהם גם "טובה החולבת"… האומנם חייזר הגלות בלב העיר העברית המודרנית? ספק אם רבים זוכרים שאת כותרת התערוכה "דלות החומר" מ-1986 ליוותה כותרת משנה שמקורה בדברים ל,יד: "כי קרוב אליך הדבר מאד" (פסוק העוסק בקבלת עול מצוות התורה). ואף שהצהירה אוצרת התערוכה במוזיאון תל-אביב, שרה ברייטברג-סמל, על חילוניותם של אמני התערוכה (ו"היותם מנותקים מכל מורשת"), האם נדרשה במאמר המבוא שלה ליהדות של למדנות, טקסט ואי-מטריאליות כתמיכה באתוס ה"דלות" האמנותית-ישראלית של שנות השישים, השבעים והשמונים? ספק גם אם רבים שמו לב שב-1986 כבר היה משה גרשוני בעיצומה של תקופתו ה"יהודית", ומיכל נאמן כבר חגגה עשור ליצירות הנוקטות מקורות יהודיים מסורתיים.

ואשר ליאיר גרבוז, עוד ב-1977 הציג בגלריה "שרה גילת" בירושלים את "כתבי משפחה עבריים", פרפרזה לשונית-ציורית על טקסט יהודי מאמצע המאה ה-19, ספר בצורת מכתבים שנושאו ויכוחים בין נצרות ליהדות. גרבוז מחק קטעים רבים מחיבורו של וילהלם הרצברג, "קלקל" את הטקסט ויצר ממנו מכתבי אהבה בנליים, הנכבשים על ידי המוני הערות פרודיות והתערבויות גרפיות שלו עצמו בתפקיד "שוקה משוגע בן הרב". משפט אחד בלבד הובא מן המקור, וגרבוז מחק אותו בקו: "יהודי אני ואהיה יהודי שלם". לצד המחיקה הזו רשם "(ה) אם יש אמנות יהודית?"; ובסוף "הספר", בשוּרָה הנחבאת במאונך בשולי הדף, רשם "המשפחה אשר בביתם נזרק רימון וכולם ניצלו". כמו חיבר גרבוז חוויית חרדה יהודית של פוגרומים להישרדות ישראלית חרדה לא פחות. תפקיד המשוגע (שוקה, בן הרב) אִפשר כמובן לגרבוז את העמדה החביבה עליו, עמדת הליצן, זו הממזגת את חוכמת השוטה עם הצחוק הפורק אגרסיה. אבל ברצוני להדגיש יותר את המתח בין הוויכוח הגלותי שבין יהדות לנצרות ובין הצורך לאשר ולהדגיש סיפור אהבה, המופיע הוא עצמו במבנה פרגמנטרי ועל גבול הבדיה הקונדֵסית. כאילו הסכנה האורבת ל"מצב היהודי" הקולקטיבי היא גם זו המאיימת על האינטימיות של האמן.

אפשר שאותה סנונית "יהודייה" של יאיר גרבוז פרשה כנפיה ונסקה ב-1986, בתערוכת יחיד שהציג במוזיאון תל-אביב ושמה "יאיר גרבוז מציג: יהודי צרפתי וערבי" (אוצרת שרה ברייטברג-סמל). זמן מה לפני התערוכה חזר הצייר מביקור בניו-יורק וצייר שני לוחות, עת על פני השני[H21]  –

הוספתי בשחור שלושה חרדים הנשענים עליו, ספק מתפללים ספק משתינים בקיר, ואולי מחתימים עליו את גופם. הפרדתי את שני ציורי הכתלים זה מזה והכנסתי ביניהם דיקט גדול שבו ציירתי יהודים מתפללים בבית כנסת, וביניהם גבר שחור אוחז את כובעו בידו כמו בכנסייה, פניו עצובות מאד ומעליו הכתובת אוהל תורה ותום. […] מעליו, כמין וריאציה נוספת על שמש שחורה, תליתי כובע שחור-עגול של יהודי חרדי.[1]

תשתית הציור – צבע בולט ומחוספס הדומה לטָפֶּט קיטשי – הבטיחה את הצייר מפני הרמת הגבה הצפון תל-אביבית למראה הייצוג היהודי-דתי, החורג מה"פוליטיקלי קורקט" של האמנות הישראלית ההגמונית. לא פחות מכן, שילובו המאוחר יותר של הדוד תום "כמו בכנסייה", ולא כל שכן השורה המלווה – "אוהל תורה ותום", אשררו את הרַחק שבזיקה. כי דו-קוטביות סותרת של "כן" ו"לא", החיוב וההסתייגות הבו-זמניים, הם נשק הגנה גרבוזי משוכלל ומושחז הנתמך בדואליות נפיצה של חומרי פתוס והומור. וכשחבש לראשו לרגע את השטריימל, וכמו התחפש לעוד דמות מדמויותיו הפרודיות, מיד עיטר את השטריימל בקוצי דרבן.

על כל פנים, גרבוז, שנודע בטיפוליו השנונים בנוסטלגיות ארצישראליות, בפרופגנדה ציונית, בעולי המזרח, בערבים, בחלוצים ועוד – משמע באפוס ובאתוס שעל ברכיהם גדל כנער ישראלי – ראה צורך סמוך לגיל העמידה לחשוף את זיקתו האמביוולנטית ליהדות המסורתית. אוטוביוגרפיה פרטית וקולקטיבית, המחזירה אותו בעיקר אל נעוריו בשנות החמישים, אחראית למסעותיו האמנותיים אל קרעי התרבות המקומית, והיא-היא זו שתשיב אותו אל הימים שבהם חזר אביו אל בית הכנסת, ואף אל זיכרון סבו והעיירה הפולנית.

נגיעותיו המוקדמות בנושא היהודי היו פרגמנטריות מאוד, ובהן תצלום של שלושה חרדים שהודבק ב-1983 על ציור קולז' עתיר תצלומים ורישומים וטיפולי צבע. מתחת לתצלום הוסיף האמן בכתב יד: "סוג של רגישות לשחורים". פשפוש רטרוספקטיבי מעמיק יותר יאתר סנוניות ראשונות, כגון התפאורה ורישומי התפאורה שעיצב גרבוז ב-1958, והוא בן 13, להצגת "מוטל בן פייסי החזן" של שלום עליכם ( בתי העץ של העיירה מטים ליפול, וביניהם נראים יהודים בקפוטות שחורות ונשים בשביס). זמן קצר אחר כך צייר את ציור השמן הראשון שלו, "אהבה אסורה" שמו, ובו ייצג בגוונים כחולים תלמיד ישיבה אוחז ספרי קודש ומולו אישה ערבייה שופעת חזה. ואולם התבגרותו האמנותית של גרבוז ב"חצרו" של רפי לביא אמרה התרחקות זהירה מכל מה שריח סנטימנטליות וקיטש שאגאליים עולה ממנו, וכך הודחק לו בית סבא בעליית הגג הנפשית של הצייר.

 

תערוכתו של גרבוז במוזיאון לאמנות ישראלית ברמת-גן ב-1990 לא התמקדה בעיר פריז (שעמה מנהל כידוע האמן דיאלוג אירוני חם, העוסק בשאלת היחסים בין מרכז לפריפריה), כי אם ברחוב "דה-רוזייֶה" שבמרכז השכונה היהודית שברובע "מָארֶה". בנייני הרחוב צולמו ואחר כך צוירו בתור תשתית לרוב ציורי התערוכה, שמיעוטם ייצג נוף עירוני הנראה כ"שטעטל" לכל דבר. אלה היו הרקעים שעליהם התפרקו לגורמיהם דימויי "טבע דומם", כלומר דימויי מרחב ביתי אינטימי. ובו בזמן דמותה החוזרת של מרגלית, אשת האמן, המתגלה בזהויות בדויות של "דוגמנית" או של "זונה פריזאית". אינטימיות של בית ואהבה נפוצה לכל עבר על רקע הרובע היהודי של פריז. לא מפליא אפוא שכאן גם השתרבבו להם בתי עיירה יהודית, ולו כדימוי נסתר, אפרפר ודהוי.

 

ב-1993, בעקבות ביקור בפראג, נהפכו החריצים שבכותל תודעתו ה"יהודית" של גרבוז לשער (סגור-פתוח) של ממש. ערב הנסיעה לפראג עוד נשא עמו אי אהדה אמנותית כלפי הנושא היהודי:

פראג הייתה רשומה אצלי ברפרטואר הספרות ההומוריסטית, ובאגף היהודי החסום בעליית הגג.[2]

בפראג, אפשר לומר, עלה גרבוז וחדר לעליית הגג היהודית שלו. במוזיאון קטן בבירת צ'כוסלובקיה, שבו הוצגו ציורי ילדים מגטו טריזנשטאט, נתפס הצייר מגבעתיים לציור קטן של כנסייה:

הציור האינטימי הזה יצר את הניצוץ שבאופן מיידי הכניס את פראג לציורים ובאופן מושהה פתח בתוכי מחדש דלת לזיכרונות יהודיים מבית סבא, בלי שמץ של חזרה בתשובה או געגוע עמוס תקווה.[3]

כלום היתה זו גם הימצאותו במזרח אירופה שהעלתה בו את מראות השטעטל המזרח אירופי? תהיה התשובה אשר תהיה, פראג של המוזיאון היהודי, בית הקברות היהודי ובית הכנסת הישן הוליכו את תודעתו של גרבוז אחורנית, בדרכה המורכבת והפתלתלה, עד לזיכרון "בית הכנסת שבו התפלל סבא שלי…"[4] והציורים בעקבות פראג הולידו מתוכם, כמו מתוך תת-מודע, את המרחב התרבותי המודחק:

נולדו שם בשריקה דמויות זעירות סוטיניות-יהודיות. בשום אופן לא הייתה זו פרודיה אלא מין התקפי הזדהות קצרים. […] וכאשר שככה הסערה גיליתי לתדהמתי שהרוח זרקה אותי אל מחוץ לעיר, ובאופן לא מתוכנן אך צפוי למדי אני עומד בנוף של כפר מזרח-אירופאי. אפשר לומר שמצאתי את עצמי ב"שטעטעלה", בקולחוז, בקיבוץ. למעלה התגבהו הרים הרבה פחות סכמאטיים. בתי העץ הצפופים והמטים ליפול העלו עשן מארובותיהם.[5]

מכאן כבר לא תהייה דרך חזרה, ואחד משיאיה של דרך זו תהייה התערוכה "מתינו על כתפינו – אלמנטים מזרח אירופיים ביצירת יאיר גרבוז". את התערוכה אצרה רעיה זומר בבית האמנים בתל-אביב ב-2003, והיא עמדה בסימן המוטיב היהודי ביצירתו. בטקסט שליווה את התערוכה העלתה האוצרת את שאלת המניע האפשרי להידרשותו של גרבוז למוטיב היהודי וענתה:

אפשרות אחת היא שהנושא הוא ביטוי לחרדה עמוקה, מהסוג הטבוע בילד פולני בן העם היהודי. […] סוג של מאזוכיזם, פצע שמגליד רק כדי שיהיה מעניין יותר לחזור ולפתוח אותו. זאת אולי הסיבה שקבוצת ילדים שצולמו במרוקו מזכירים בעת המעבר לדימוי המצויר קבוצת ילדים מה"חדר". […] סכיזופרניה הטבועה באמן, החוזר פעם אחר פעם להתעמת עם החרדות והפחדים הגנטיים, מפני השיבה אחורה, ומפני החזרה לפוגרומים ולתקופות חשוכות.

קודם לכן, באמצע שנות התשעים, נסע גרבוז לפולין. בבית כנסת קטן בקרקוב "הוצפתי כליל בכל מיני הרֶגש, הזיכרון והדמעות"[6] למראה שולחן מכוסה שעוונית שסביבו הסבו יהודים ולמדו תורה:

בדיוק שעוונית כזאת בצבעים האלה ועם הריחות האלה […] וסידורי תפילה שריחם נפטלין, הכרתי בבית הכנסת שבו התפללו אבא שלי וסבא שלי וכל בני המשפחה בחגים ובמועדים, שבו הם בכו וביקשו בריאות והביטו בארון הקודש באימה.[7]

עיירות יהודיות עם בתים משחירים, ברושים, הרים כהים וכנסיות הופיעו עכשיו בציוריו של יאיר גרבוז, מעניקים מעין רהביליטציה לשאגאל. בסדרת ציורי "גוגן לז'ה יהודים ושאריות" מ-1997-1996 כבר היו תצלומים (מוגדלים ומודבקים) של חרדים שהצייר צילם בבני-ברק – חרדים רצים, ממהרים, רוכבים על אופניים וכיו"ב. שילוב דמויותיהם של אלה עם ציטוטים מציורי לז'ה, גוגן, רישומים פוסט-צילומיים של מנגנים, עירום נשי ועוד – השילוב הזה הותיר את הדימוי היהודי כאסוציאציה תרבותית זרה, כמעט הזויה, אף שהכרחית. בוודאי לא פחות הכרחית מן האקזוטיקה הגוגֶנית של טהיטי.

כשפנה גרבוז את פנייתו האמנותית החשובה לציורי "אירופה לא תלמד אותנו" (2001), ואחר כך לסדרה "אמנות ישראלית איחוד/ אמנות ישראלית מאוחד" (2002), ובין השאר הִרבה בציטוטי איורים אירופיים מראשית המאה ה-20, נראו הסצנות האלימות הרבות כאילו הם פוגרומים נגד יהודים:

… צודק זה המזהה בציורים תחושה של גלות ואפילו של אנטישמיות. באבולוציה שלי יש שטעטל ובאבולוציה שלי יש פוגרום. גם הקיבוץ שאליו נשלחתי, כפר החורש, גם הוא התגלה לי כעיירה נוספת. אכן, תחושת ה"גלות" רלוונטית לציורים הללו: מצב יהודי פרנואידי – שריפות, אלימות, אפילו ב"פטפוט" יש משהו יהודי. […] אסור לשכוח את היהודי הישן ולא את היהודי החדש…[8]

תמונות שרפה, הטבעת תינוקות יהודים ופליטים, גם כשלא אופיינו באטריבוטים "יהודיים", נקשרו עכשיו בעל כורחם לסָגה הגלותית. בסדרת הציורים "הצד היהודי של שטרייכמן" (2004-2003) כבר נדרש גרבוז לעמת תמונות מהווי העיירה היהודית בזמן אסון (ובהן גם העתקת ציור "פוגרום" של יהודים המתעמרים ביהודייה שסרחה) עם ציורי קריקטורות על הווי הקיבוץ (העתקות רישומי הקריקטורה של דן גלברט). "שטרייכמן מוחק את ציור העיירה", פירש האוצר את כותרת התערוכה.[9] בנם של המהגרים היהודים מפולין חוזר בציוריו אל ימי הקיבוץ של בחרותו ואל פורענויות העיירה היהודית של אבותיו ומאחד את השניים באגרסיה המשתחררת של הצחוק ובאימה של הדימויים האלימים. שתי האגרסיות קשורות זו בזו. בתערוכתו ב"משכן לאמנות" בחולון ב-2008 הציג גרבוז עבודות בנושאים כגון "בעיבורי עיירה בצריף ערבסקי, בודד מול הבד" או "אוהלי שאגאל", נושאים המשדכים את הזיכרון הגלותי עם האתוס החלוצי-קיבוצי. בטקסט שליווה את התערוכה עם הצגתה באותה השנה בגלריה "גורדון" בתל-אביב, כתב גרבוז בין השאר: "כשחופרים לעומק מוצאים שורשים יהודיים, וכשחופרים קצת יותר מוצאים זרעי עגבניה, ולכן יש קטשופ בקצה המנהרה". שוב אחדות היהודי עם הקיבוצי תחת גג הבדיחה. וכשצייר ב-2006 את ציורי "החיים בצרור" אף הציג לפנינו מהגרים יהודים חרדיים היושבים על סיפון אנייה בדרכם לארצות הברית ("הורה הורים", רשם גרבוז מתחת, מוסיף לחבר את הגולה עם הוריו ועם החוויה הציונית). דומה שאם בעברו, בשנות השבעים, הרבה גרבוז לכתוב בציוריו "אנוס להיות ציור", הרי עכשיו אישרו ציוריו את "אנוס להיות ציור יהודי". ולפיכך כשהוזמן ב-2005 להציג בבית גבריאל שבצמח ציורים בנושא הכינרת, שבה והגיחה העיירה היהודית גם לכאן:

… וכך, בשיטת פתיחת הדלת לאורח הזר והמפתיע, הופכת הכינרת בעל כורחה ל… עיירה יהודית. […] כאשר ציירתי את אפיקים, לכאורה – המקום הכי ישראלי שיכול להיות: בית, מגדל מים, סוס… העתקתי וקיבלתי… עיירה יהודית. כנראה, זה מה שמבקש לבצבץ…[10]

ועם זאת, עדיין האסטרטגיה של ההיחשפות המתחפשת, הגילוי לצורך הסתרה, ה"כן" וה"לא" שהתערבבו. שפת אמנות "נמוכה", שלא לומר "רעה", נוסח האיורים הסנטימנטליים והסנסציוניים, שרובם מעוצבים במקורם בראליזם אקדמי נטול כל מקוריות ובמגמה מלודרמטית – שפה שעצם השימוש בה מציב את התוכן המצוטט כמושא נלעג מעט לכאורה, לפחות פרודי לכאורה. כאילו האמן המתוחכם לא נותן את ידו לתרבות המונית ונמוכה זו של דרמות חזותיות זולות… אבל גרבוז לא זו בלבד שאינו מתנשא על הפיליטונים המצוירים, האילוסטרציות, ספרי הבדיחות, המחזמרים ושאר המקורות המשמשים אותו, אלא שהוא מגלה אמפטיה של ממש כלפי נושאיו, היהודיים בכלל זה, גם אם לעולם לא ירשה לעצמו להיות סנטימנטלי כשהוא מופיע בציבור.

סדרת "הבלוקים" מ-2007-2006[11] כבר אירחה סצנות שלמות של מתפללים בבתי כנסת, "כַנרת על הגג" (הכינרת מהתערוכה הקודמת בצמח התגלגלה לכַנרת שאגאלית על גג בקיבוץ) ואפילו פרפרזה על "אלבום קהילת קישינב". כן, הפוגרום עודנו כאן.

"מודרני אני לפניך" הוא שמה של עבודה של גרבוז מ-2007, המשבשת כמובן בשמה את תפילת "מודה אני לפניך". המודרניות היא ה"מצווה" המחייבת את גרבוז יותר מכול, והיא שמתירה לו ליצור את משחקי הלשון ההיתוליים עם פתגמי חז"ל ואמרותיהם, כמו "שונו רבותינו/ שונות אימהותינו" (משני עברי צלחת פסח עם המילה "ורחץ" ובמרכזה ערבי רוחץ אישה עירומה מתחת לכיתוב "סדום והמורה"…). כי עם כל האמפטיה לחומרים היהודיים, וממילא גם לזיקה האוטוביוגרפית, המחויבות ה"אמונית" הגרבוזית היא, קודם כול, לשפת האמנות המודרנית. מכאן ואילך חירות ואירוניה הם שני שמות המשחק.

התעצמות התוכן היהודי והיחשפותו הגוברת בציוריו של גרבוז התמזגה עתה עם העיקרון הצורני של הריבוי, שלו קראתי במקום אחר "תסמונת אָרמָן", כשמו של אמן צרפתי מודרני הנודע בגיבובי האובייקטים ביצירותיו. כמו גוננה תסמונת הגיבוב על חרדה גנטית אישית (אהבה, משפחה, בית) וקולקטיבית של האמן. כי מתחת לכל הריבוי הגדול מסתתרת כאמור אימה:

יותר משאני מוכן להודות קשורים המסעות שלי, הצריפים ועליות-הגג והמחבואים, לאנה פרנק ולשטעטל. ההומור לא רק שאינו מרחיק אותי מעצמי, אלא מקרב אותי למקום שממנו שאבו הורי את הפחדים שירשתי מהם.[12]

לא לחינם משותפת האלימות לרוב הציטוטים הציוריים בציורי "אמנות ישראל איחוד/אמנות ישראל מאוחד": הכאת בן סורר ומורה, טביעה או הטבעה, שרפה, תקיפה, רצח וכיו"ב. מרחב החרדה הגרבוזי הוא "שם", ב"גלות", באירופה הנוצרית, ולא אחת בפוגרומים ובשואה.[13] וכך, כשגרבוז מצייר ב-2007 (בסדרת "הבלוקים") יהודים חרדיים (אולי תימנים) אוחזים אבטיחים ("על הסכין") ורושם "חומד לצון לטֶבַח" – אפשר שהוא נותן כותרת לכלל יצירתו, זו המאחדת את חומד הלצון עם ה"צאן לטבח" של היהודים בשואה ובאסונות שקדמו לה.

"חרדת הריק" הגרבוזית צופנת אפוא חרדה קולקטיבית ואישית הנרגעת בגדישה "חומרית" (כלומר בדימויים ובמילים). גדישת החומרים – גם כשהם ציטוטי יצירות אמנות של אחרים, תצלומי חברים, דיוקנאות הרעיה, המורה (הצייר אברהם נתון) וכיו"ב – היא כמו קבורה המונית של הזיכרון המשתיקה את צפירות האזעקה של החרדות הקשורות בזיכרון, משתקת את המציאות כתנאי לשליטה הנפשית והיצירתית שבה. יאיר גרבוז משחק במשחק היצירה והליצן-הבדחן (או המשוגע) כדי להכחיש את האֶבל, להכחיש את האשם, להכחיש את המוות. גרבוז ה"קברן", הקובר את רסיסי היש והזיכרון על משטח הציור, אינו אלא מין קברן קומי "המלטי" ששליטתו לכאורה במוות אינה אלא עילה למשחק.

וכך מוסיף לו ה"יהודי" – ה"מאויים" הגרבוזי – לארוב בציוריו של גרבוז במרכז ובשוליים, גלוי או סמוי. לוגם בירה בבר למשל, ברישום מ-2008, יושב סמוך לארבע כוסות בירה ממוספרות, והמספרים "רצים" הלאה על זרועו ומעל למשפט: "זה היה ברצינות אושוויץ?" ורק אז העין קולטת שהרקע לבר הוא נוף עירוני אירופי-נוצרי. ברישום עיפרון וצבעי עיפרון מ-2006, העתק קומפוזיציה מופשטת של זריצקי – גדול מבקרי הציור האנקדוטי והמקומי (היהודי של העיירה בכלל זה) – מולידה מתוכה שני יהודים חרדיים הפוגשים קיבוצניק בכובע טמבל. ורישום ואקוורל, אף הוא מ-2006, מפגיש דימויים המועתקים מציורי אריה ארוך (מספרי 2, סירה) עם תמונה של יהודים הקוראים בתורה בבית הכנסת.

מה שמזכיר סיפור קטן שסיפר האמן למחבר לפני כחצי שנה:

לפני כשנתיים או יותר הלכנו למוזיאון "מונארט" באשדוד. היתה שם תערוכה, שכללה חדר שלם עם ציורי פנדות [פסטל שמן] של ארוך. נכנסנו – יונה פישר, רפי לביא, דורצ'ין ואני, ואז – לא להאמין – כולנו אמרנו בבת אחת: "יה, כמה שזה מזכיר שאגאל!"… לו היית אומר זאת לארוך, הוא לא היה מדבר איתך יותר. ולו היית אומר לי זאת שנתיים קודם לכן [לאור הכתוב עד כה, נרחיב לעשר שנים ויותר] גם אני לא הייתי מדבר איתך יותר. פעם חשבנו שבינינו לבין שאגאל חוצץ קיר. היום אנו מבינים שבינינו לבינו מפריד וילון…

2009. ה"יהודי" מוסיף להציק לגרבוז, ה"שֵד היהודי" מוסיף לצוץ ולהגיח מהבקבוקים, בין בדימוי החזותי ובין בשם העבודה: "שיוויתי שה' נגדי תמיד"; "רוח אלוהים מחרפת על פני המים"; "הווֵי דן כל אדם לכף מרק" (גרבוז, בשיחה עם המחבר: "משפט שואתי, בעצם"); "בעבור שתורם לבית הכנסת פעמיים בדי-חַי"; "אבד גור-אריה חתום יהודה"; "זבובים עליך טפשון"; "בבא פרדוקסלי"; או "הוא יצא מהארון עם העיירה בלבד".

יאיר גרבוז אינו יכול לבלום את התהליך האסוציאטיבי האוטומטי, את פרוץ ה"מאוים" היהודי מתת-הכרתו, כמו היה התהליך כפוי ואל-אישי. והוא מתאר את התהליך הזה כך:

אני קורא ספר עכשיו, אמיר בנבג'י, "מנדלי והסיפור הלאומי". אני מוצא כל פעם משפט, והפעולה היא כמו חכה – המשפט יוצא לו אחרת. מעין מטרת דייג, או זיכרון, או משהו. מה שאני טוען הוא, שאני עוסק בלאבד את הברקסים; להבהיל את מרגלית מהשטות, מהטיפשות שהופיעה. המשפט מופיע, אני לא מתכנן אותו מראש.

הנה כי כן, גרבוז הדייג: מטיל חכה לים ושולה לו דג יהודי כשר. אלא אם כן גרבוז אינו יוצא ביצירותיו מן האמבטיה של ילדותו, שבה משכשכים קרפיונים בהמתנה ל"גפילטע פיש" של שבת, בהמתנה למהלומה הסופית שתרוצץ את ראשם המדמם.


[1] יאיר גרבוז, כל הסיכויים שבקרוב תעבור כאן רכבת, תל-אביב: עם עובד, תש"ס, עמ' 328.

[2] שם, עמ' 26.

[3] שם, עמ' 27.

[4] שם, עמ' 28.

[5] שם, שם.

[6] שם, עמ' 31.

[7] שם, שם.

[8] מתוך קטלוג "שיבת ציון: מעבר לעקרון המקום", תל-אביב: זמן לאמנות, 2002, עמ' 78.

[9] אבישי אייל, קטלוג "גרבוז ודורצ'ין – התערוכה המשותפת", הגלריה של אוניברסיטת חיפה, 2005, עמ' 16.

[10] מתוך הקטלוג "יאיר גרבוז מציג רסטורציה", צמח: בית גבריאל, 2005.

[11] הסדרה, דפדפת של יותר משבעים ציורים, יצאה במהדורה של מאתיים עותקים בלבד.

[12] לעיל, הערה 2, עמ' 38.

[13] "עבודת בצלאל משחררת" הוא שמה של אחת העבודות שהוצגו בחולון וב"גורדון" ב-2008.


להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: