שנתו האחרונה של יעקב שטיינהרדט

      שנתו האחרונה של יעקב שטיינהרדט

 

יעקב שטיינהרדט הלך לעולמו בנהריה ב- 1968 והוא בן 81. רב-האמן והמורה (מי שניהל את בצלאל החדש" בין 1957-1955) לא חדל ליצור עד יומו האחרון[1], ועדיין בגיל 80 יצר חיתוכי עץ, חרף המאמץ הגופני שתבע המדיום מאדם בעל לב חלש כלִבּו של האמן. שנת יצירתו האחרונה בתחום חיתוכי העץ הייתה 1967, אותה שנה בה התחוללה, כזכור, "מלחמת ששת הימים". לאורך עשרות בשנים, מאז עלה ארצה מגרמניה ב- 1934, התגורר שטיינהרדט בירושלים, למעט חופשות קיץ בנהריה, שאותן הנהיג מאז פרש מניהול "בצלאל החדש" ב- 1957, והייתה זו ירושלים שאליה קשר את יצירותיו, רבות מהן בנושא מראות פנוראמיים של העיר העתיקה. שטיינהרדט לא חדל לערוג למראות הללו, ועדיין ב- 1954 הספיק ליצור חיתוך עץ של העיר העתיקה, הנשקפת ממרחק רב, סגורה בתוך חומותיה, בלתי נגישה ובלתי מושגת, נצפית מתוך גיא, בין שני צוקים, בו נראות חמש דמויות בלבוש מסורתי (ספק-ערבי ספק-יהודי). דמויות אלו עשויות לייצג "פליטים", נושא שהעסיק את האמן לא אחת בעקבות מלחמת העצמאות, ואֵלו (על טשטוש הגבולות בין הפליטים הערביים לבין הגולים היהודיים) מחריפות את תחושת הגלות מהעיר העתיקה.

 

והנה, "מלחמת ששת הימים" החזירה את ישראל לחלקה המזרחי של ירושלים, לאחר שזו הייתה נתונה לשלטון ירדני מאז 1948, ואך טבעי היה ששטיינהרדט יגיב בששון ברוח ה"אופוריה" הישראלית הכוללת של 67, שגם נתנה אותותיה ביצירות אמנות לא מעטות בישראל דאז.[2] אלא, שתגובתו הראשונית של האמן הייתה מאופקת למדי: שני חיתוכי עץ תאומים, שיצר באותה שנה – "מבט לעיר העתיקה" ו"חייל ועיר עתיקה" – מייצגים ראש איש (לחילופין, ראש חייל בקסדה), הצופה ממרחק אל עבר גגות הרובע היהודי, כשבימין ההדפס קטע חורבה. לשניים אלה צירף שטיינהרדט חיתוך עץ נוסף, "בעיר העתיקה" שמו, ובו נראות שתי נשים ערביות יושבות בסמטה לרקע בניינים חרבים למחצה. הרובע היהודי, ככל הנראה. כאילו שב האמן אל נופיו הירושלמיים משנות השלושים-ארבעים. ברם, שלושה הדפסי "שיבה" מאופקים אלה, הנעדרים כל אות של צהלה", לא הסגירו את יחסו האמיתי של שטיינהרדט ל"מלחמת ששת הימים", ולבטח לא את הלך הנפש הטראגי במיוחד בו היה נתון בחורף חייו.

 

אמת, טראגיות ליוותה את יצירת שטיינהרדט מראשיתה. כבר חיתוכי עץ מהשנים 1913-1912, ימי חברותו בקבוצת ה"פאתטיקר" בברלין, טבלו עד צוואר בחזונות אפוקליפטים איומים, ורוחם של אלה המשיכה לנשב במרבית ציוריו של האמן (וכך, גם כשבא לעצב ב- 1933 תמונה אופטימית של שתילה ציונית, הדפס בהזמנת הקק"ל, רוח נכאים שורה על הילד השותל תחת קרני השמש, והחושך גובר על האור). הנה כי כן, תאורה לילית, צללים כבדים, תמונות שבר תנ"כיות וכיו"ב – ימשיכו לככב בציורי שטיינהרדט גם בשבתו בארץ ישראל ואף בימים שלאחר 48. ובהתאם, דמותו של איוב המקולל תקשר בין ראשית דרכו של הצייר (1913) לבין סופה (1965). אך, עתה, ב- 1967, דומה שהאמן שרוי בדיכאון עמוק מתמיד, אשר הניצחון במלחמה אין בכוחו להוציאו ממנו. לפי זיווה עמישי-מייזלש, שורש הדיכאון ב"מותו במלחמה של ראובן טל, בנו של חבר קרוב ושכן בירושלים, ששטיינהרדט הכירו מאז היה בן שלוש."[3] בהקשר לאבלו זה של האמן הזקן, נוצרו ב- 1967 שני חיתוכי עץ בנושא "עצים":

"בסצנה הקשורה באופן הישיר ביותר עם מות טל וחיילים צעירים אחרים שנהרגו בקרב נראים עצים צעירים מתים שנהרסו או נגדעו בעת צמיחתם. דימוי חריף זה של ענפים רכים, אך זוויתיים ומעוותים בשל שריפה, ממוקם על רקע של חיתוכים קצרים קופצניים ונסערים, שמסתובבים סביבו כמו להבות אש חיות. אבל זה היה רק הקדמה לעץ החרוך השבור, גוש שחור החותר כלפי מעלה מתוך חיתוכים חפוזים ונסערים ברקע, כמו יד שבורה ומעוותת התרה נואשות אחר עזרה. […] ואת הצללית שלו ניתן לקרוא גם כראשים מפלצתיים הזועקים בכעס ובכאב אל החלל הריק."[4]

 

כדרכו, נעזר שטיינהרדט בתנ"ך על מנת לבטא את תחושותיו והשקפותיו. עתה הוא בחר מתוך ספר "ירמיהו", פרק י"ב, פסוק 9 את הפסוק: "העיט צבוע נחלתי לי העיט סביב עליה". באורח משמעותי, בחר האמן בפרק בו תיאר הנביא את חזון הקץ והאסון שימיט אלוהים על יהודה החוטאת, ובעיקר תיאר את הגלות, ההרס והשממה שהארץ תהא נידונה להם ("…כי חרב לה' אוכלה מקצה ארץ ועד קצה. הארץ אין שלום לכל בשר." – י"ב, 12). שטיינהרדט, המתגורר ויוצר במדינת ישראל העצמאית, בחר בחזות הגלות והאסון בעיצומם של ימים שעמדו בסימן "ישועה". בחיתוך העץ הנדון הוא עיצב צלליות של ארבעה ציפורי טרף (עיטים, מן הסתם) העטים לעת ליל מתוך בוהק זוהר (של שריפה?) מעל חורבות ובית, שמחלונו משתלשלת ידו של קורבן.

 

בסמוך ליצירה זו יצר שטיינהרדט חיתוך עץ, לו קרא (בתרגום חופשי) – "לא עוד שום עיר", המיוחס בקטלוג הדפסיו של האמן (שבעריכת שטפן ברנס, ברלין, 1987, יצירה מס' 872, עמ' 312) ל"ישעיהו", י"ט, 1. אלא, מסתבר, שעסקינן בטעות של עורך הקטלוג (שכן, המקור התנ"כי המיוחס אינו כלל רלוונטי). אפשרויות אלטרנטיביות: "ועיר לא תימלט ואבד העמק ונשמד המישור אשר אמר ה'." ("ירמיהו", מ"ח, 8). או: "ושמתי את העיר הזאת לשַמה ולשרֵקה […] הנני מביא אל העיר הזאת ועל כל עריה את כל הרעה אשר דיברתי עליה…" ("ירמיהו", י"ט, 8, 15). יהא המקור התנ"כי אשר יהא, חיתוך העץ הנדון של שטיינהרדט מסגיר שואה נוראית: מה"עיר" נותרו רק עיי חורבות, הנראים גם כגיבוב לעת לילה של מציבות שבורות מאחורי גדר מנותצת.

 

באותה שנת 1967 נוצר גם חיתוך העץ, "נשים מתאבלות", המייצג שמונה נשים מקוננות, שזיקתן למוטיב הפליטים ביצירת שטיינהרדט (שבעקבות מלחמת העצמאות) – מעידה על נקיטת עמדה הומניסטית של הצייר בעקבות מלחמת 67. אך, הטראגיות הוחרפה בחיתוך עץ בשם "אבֵלה נָבלה הארץ אומללה" ("ישעיהו", צ"ד, 4), בו נראה זקן כפוף-גב מדדה על מקלו לעת ליל מעל גלי חורבות ולרקע בניינים דמויי אודים. חיתוך עץ נוסף, "פריץ-חיות", מבוסס על פסוק מ"ישעיהו", ל"ה, 9, והוא מאלף במיוחד כעדות על מצב הנפש המר של שטיינהרדט בימים שלאחר "מלחמת ששת הימים". שכן, קריאה בפרק ל"ה תמלמד שעניין לנו דווקא בפרק עליז ואופטימי במיוחד, הפותח ב"ישושום מדבר וצייה ותגל ערבה…", והמשכו בהבטחת ישועה אלוהית לבני עמו, עד לפסוק המסיים: "ופדויי ה' ישובון ובאו ציון ברינה ושמחת עולם על ראשם…". מסתבר, בהתאם, שגם הדימוי "פריץ-חיות", המשמש את שטיינהרדט אינו כי אם חלק מהבטחה טובה: "לא יהיה שם אריה ופריץ חיות בל יעלנה…". אלא, שמצב הנפש השטיינהרדטי הפך את הנבואה על פיה: חיתוך העץ שלו מייצג שני מפלצות שחורות, היורקות אש אל לב האפלה…  הברכה הפכה לקללה.

 

כאלה היו כמעט כל עבודותיו האחרונות של האמן הירושלמי הישיש, שבמרכזן סדרת חיתוכי העץ, "קינות מלחמה", שהודפסה לאחר מות האמן ואשר בה נכללים מרבית ההדפסים המתוארים לעיל. אחד מחיתוכי עץ אלה קרוי "והייתה לשריפה מאכולת אש" ("ישעיהו", ט', 4) והוא מפתיע אותנו בכך, שהוא כמו מחזיר אותנו אל ייצוגי צרקוב – עיירת ילדותו של האמן –  בהדפסיו מימי מלחמת העולם הראשונה. ביחד עם חיתוך עץ נוסף באותה סדרה – "כל בית היה לשריפה" – כמו החזירנו שטיינהרדט אל מוטיב "העיירה הבוערת", הזכור לנו מתחילת דרכו.[5] אלא, בל נשכח, עניין לנו בתגובות ל"מלחמת ששת הימים", סדרת "קינות מלחמה", והאמן – דומה – מסרב להפריד בין ההרס והאימה של מלחמות העולם לבין המלחמה החדשה, כשם שאינו חושש להזמין את צופיו להשוות בין חורבן העיירה היהודית לחורבן יישובים פלסטינאיים בקרבות 67. וכשהוא בוחר להדפסו הנוסף בסדרה את הכותרת "ביום הֶרג רב בנפול מגדלים" ("ישעיהו", ל', 25) – הוא מעצב צלליות של מגדלים קורסים ונשברים לרקע זוהַר אש ושמים אפלים. פעם נוספת, נבואת זעם אפוקליפטית של יום דין אלוהי כנגד ציון החוטאת. צדקה, לפיכך, זיוה עמישי-מייזלש בכותבה על כעסו וייאושו של שטיינהרדט בהדפסיו שלאחר מלחמת 67, אף כי ספק אם  דייקה כשהבחינה בין הדפסים תנ"כיים המייחלים לשלום לבין הדפסים אחרים שבסימן מחאה:

"הסדרה האחרונה שיצר שטיינהרדט הייתה אחת החשובות והחדשניות שבסדרות חיתוכי העץ שלו. לאחר שביטא את השלום המיוחל בסדרה התנ"כית, מחה נגד האופוריה שישראל הייתה שרויה בה בעקבות מלחמת ששת הימים, והבין דבר שרוב הישראלים לא הבינו; שהם עוד לא הגיעו למטרה שלה ציפו כל כך הרבה שנים. סדרה זו היא זעקה מרה של כעס וייאוש המופנה אל העולם שבו חי קרוב למאה שנים, עולם שהרס את אורח החיים הישן שלו בגרמניה ובמזרח אירופה מלפני עליית הנאצים, וכעת נראה שהוא מאיים להרוס את החיים הצעירים שנוצרו בישראל כתחליף. בערוב ימיו הרגיש שטיינהרדט שבע ממלחמות. הוא לא הזדהה עם אף אחד מהצדדים, כי הבין שכולם מפסידים בהרס הנגרם על ידי המלחמה."[6]

 

כפי שראינו, מחאתו המרה של יעקב שטיינהרדט נגד המלחמה נקטה במקורות תנ"כיים, אך גם הייתה משוחררת מהם. בהתאם, בחיתוך העץ, "כלי הנשק שרועים בשדה" – עדיין אחד מסדרת "קינות מלחמה" – הציג בפנינו האמן תמונה אלגית לילית של תל גרוטאות כלי נשק – אווירונים, טנקים ועוד – בית קברות של כלי משחית, המגלים מאחוריהם גבעות שוממות. שום סימן חיים, שום תקווה שבסגנון "וכיתתו חרבותם לאתים…". לא, כי יעקב שטיינהרדט של שנת חייו האחרונה לא האמין בהבטחות האוטופיות של הנביא ישעיהו.[7] עתה, הוא ראה רק שחורות, תרתי משמע, והוא חש בודד מתמיד בחברה הישראלית הצוהלת של ימי קיץ 67. 


[1] ממש כך: בתו, יוספה בר-און, מספרת שבאותו יום אחרון, בו צנח לפתע עם סיומו של משחק שח-מט עם נכדו, עוד הספיק ליצור סקיצה לציור חדש.

[2] ראה מאמרי: "1967: הייתה אמנות?", בתוך ספרי: "וושינגטון חוצה את הירדן", הספרייה הציונית, ירושלים, 2009, עמ' 477-467.

[3] זיווה עמישי-מייזלש, "שטיינהרדט בארץ ישראל", בתוך: "יעקב שטיינהרדט", עורכים: גבריאל מענית ורותי אופק, המוזיאון הפתוח, תפן, 1998, עמ' 118.

[4] שם, שם.

[5]  ראה מאמרי: "יעקב שטיינהרדט: העיירה בוערת?", בתוך ספרי: "השיבה אל השטעטל", מוסד ביאליק, ירושלים, 2011, עמ' 72-67.

[6] לעיל, הערה 2, עמ' 122.

[7] והשוו למרדכי ארדון הישיש, החוגג את חזון אחרית הימים של ישעיהו ב- 1984, בחלון הויטראז' הענק שבבית הספרים הלאומי בירושלים.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: