מסורת ואמנות

                  מ ס ו ר ת   ו א מ נ ו ת

 

המונח "מסורת" נמנה בשפה העברית על קבוצת מונחים המייצגים רצף זמן שבסימן עבר: "זיכרון", "נוהג", "השתלשלות" ועוד. ברצוני לבָדֵל להלן את המונח "מסורת" מהאחרים, ובזאת להבחין את מושג המסורת ממושגי כתיבת הזיכרון (היסטוריה, ארכיאולוגיה) וציוויי הזיכרון למיניהם, להבדילו גם ממושגי ההשתלשלות (זו האיקונוגרפית, לדוגמא: אבחון איקונוגרפי של דימוי כלשהו אינו מאשר מסורת) ואף ממושגי נוהג (נאמר כך: הנוהג ללבוש שמלת כלה לבנה, שיסודו בשמלתה של המלכה ויקטוריה בנישואיה לנסיך אלברט מקובורג, יזוהה כמסורת במידה שנשרישו בלבושן של בתולות ישראל ביום ט"ו באב. ראו טיעוני הלן).

 

להלן אנקוט במושג ה"מסורת" בהיבטו החמור, תוך שאני יורד לעומק המסורת היהודית על מנת להקיש ממנה על תרבות ואמנות בכלל. אתעלם מההיבט המתון של מושג המסורת, שבנוסח – "להיות דתי מסורתי", קרי – להתפשר עם התביעות המחמירות של המסורת. לא, כי הבנת מושג המסורת לאשורה מחייבת בחינת מה שקרוי בפילוסופיה של הלשון –  "המקרה המובהק" של המושג. והמקרה המובהק של מושג המסורת הוא המקרה האורתודוכסי.

 

עבודת-האבל

ע ב ו ד ת – ה אֵ ב ל

ישבנו באולם צדדי במוזיאון נחום גוטמן, בנווה-צדק. היינו שלושה חברי פאנל וכעשרים תלמידי תואר שני מ"בצלאל". על הקירות מסביב תלו הדפסים צבעוניים המייצגים מבחר מציוריו המוכּרים והאהובים יותר של גוטמן. נושא הדיון היה: "מסורת ואמנות". המוזיאון הציע ל"בצלאלניקים" של לימודי-ההמשך עסקה: הם יגיבו בדרכם ליצירות גוטמן, ואילו המוזיאון, מצדו, יציג את יצירותיהם. לא הייתה התלהבות באוויר.

יתומים

                        י ת ו מ י ם

                                            

המאמר הזה הוא "קדיש-יתומה". הוא חל על זו שאיבדה במהלך חייה עד כה לא פחות משלוש אימהות ומי שתוהה בגיל מאה ויותר אם לא התייתמה בטרם עת. ליתומה הזו קוראים: "אמנות ישראל", והאימהות – נבהיר לאלתר – היו כולן מאומצות.

 

במשך עשרות בשנים נדרשה האמנות המקומית לחלב-אם. היה ברי לה, שמבלעדי הכנף המגוננת של המודרנה המערבית אין לה קיום איכותי. היא, האמנות היהודית בארץ ישראל, שנולדה מתוך זיווג נִסי של אב (בוריס ש"ץ) ורוח הקודש, השכילה להבין עד מהרה, שהיא חייבת באֵם, ולו גם באם מאומצת. ולאֵם הזו קראו "פאריז". ילדותה של המודרנה המקומית, בין שנות ה- 20 לשנות ה- 50, עמדה, אכן, בסימן אי-גמילה מתמשכת, הזכורה היטב מהנהירה הגדולה פאריזה של אמני א"י בשנות ה- 30, מההצהרות החוזרות בתל-אביב על חשיבותה של ההשפעה הצרפתית ומפרשת האהבים האדיפלית של אמני "אופקים חדשים" עם הזקֵנה הפאריזאית המפורכסת, רגע בטרם עצמה זו את עיניה. ויודגש: היותה של האֵם הזו מאומצת, קרי – חורגת, לא עמדה בסתירה לאהבה ולנאמנות אין-קץ של אמנינו כלפיה. כך, במאמר שפרסם גבריאל טלפיר ב"גווילין", יכולנו למצוא:

מסמכים, או: לשאלת האמנות היהודית

                   מ  ס  מ  כ  י  ם

 

מיהו יהודי? התשובה היהודית-אורתודוכסית לשאלה סבוכה זו חדה ונוקשה: היא נדרשת למסמכים, והמסמכים אמורים להעיד ולאשר גנאולוגיה מסוימת, הגנאולוגיה היהודית. מה פירוש "גנאולוגיה יהודית"? גנאולוגיה יהודית היא הגנאולוגיה של היהודים, משמע – אלה שבכוחם להמציא מסמכים על אודות הגנאולוגיה היהודית שלהם – – –  לא האף היהודי, לא הלבוש היהודי, לא הגניוס היהודי, לא "רגישות יהודית" – שום דבר מכל אלה לא ישווה ל"מסמך".

 

מהי אמנות יהודית? לא תיאורו של הווי יהודי, לא זיקה שימושית לטקס יהודי, לא טמפרמנט יהודי, לא תמאטיקה יהודית – שום דבר מכל אלה, כשלעצמו, לא יגדיר וייחד באורח חד ונחרץ את המושא המסוים כ"יצירה יהודית". רק דרך אחת תגדירו בתור שכזה: מסמכים. מסמכים גנאולוגיים.

 

בעוד הגנאולוגיה של היהודי ברורה  – אֵם יהודיה, השאלה היא: מה תהייה הגנאולוגיה של המושא האמנותי? מה היא אותה "הורות" יהודית שתבטיח את יהדות המושא-הבן? נתחיל בכך, שהוכחת יהדותו של מושא אמנותי תובעת הצגת "מסמכים". שלא כביורוקרטים של משרד-הפנים, המנפקים את מסמכי הגנאולוגיה של היהודי, "מסמכי" היצירה האמנותית ייוצרו על-ידי היסטוריון האמנות (שעשוי להיות גם מבקר אמנות או אוצר). ל"מסמכים" של ההיסטוריון צורה שונה מתעודות-זהות, תעודות-לידה וכדו', באשר מסמכי האמנות היהודית הם מאמרים בכתבי-עת, קטלוגים, אמצעי תקשורת למיניהם וכו' (ייתכן, כמובן, גם מסמך בעל-פה של עדות ההיסטוריון בהרצאה, למשל; כשם שתיתכן עדות בעל-פה של עד כלשהו בנושא הגנאולוגיה היהודית של היהודי).