עבודת-האבל

ע ב ו ד ת – ה אֵ ב ל

ישבנו באולם צדדי במוזיאון נחום גוטמן, בנווה-צדק. היינו שלושה חברי פאנל וכעשרים תלמידי תואר שני מ"בצלאל". על הקירות מסביב תלו הדפסים צבעוניים המייצגים מבחר מציוריו המוכּרים והאהובים יותר של גוטמן. נושא הדיון היה: "מסורת ואמנות". המוזיאון הציע ל"בצלאלניקים" של לימודי-ההמשך עסקה: הם יגיבו בדרכם ליצירות גוטמן, ואילו המוזיאון, מצדו, יציג את יצירותיהם. לא הייתה התלהבות באוויר.

התבוננתי בצעירים ובציורים המקיפים אותם. תהיתי: מה בין אלה לאלה? מה בין היקסמותו של גוטמן מהאוריינט, מהעממיות הים-תיכונית, מערביות-יפו רעולות הגוף והפנים, מפרדסי השפלה המוריקים והחושניים, מהים המואר והידידותי, מתל-אביב הדרדקית והמתוקה – מה בין היקסמות זו מנופים ואדם, שנעטפו בין שנות העשרים לשנות החמישים בארוס ותום פָּרָדיזיים, לבין החבורה של היפות והיפים, האדישות והאדישים, היושבת מולי, עטויה במיטב מותגיה?

לא יכולתי שלא להרהר בסוגיה החבוטה של מושג המקום, בגלובליזם הפוסט-מודרני, ב"אובדן תחושת המקום", בחניטה הקָניונית של העממיות כמוצר מסחרי (מוזיקת "אֶתנו", לדוגמא), בנתק המבהיל שבין זיכרון העבר התרבותי (היהודי, הארצישראלי) לבין דור ה"פייסבוק", "אמ-טי-וי", "טוויטר" וכל השאר. הן, זו הייתה העילה להתכנסותנו כאן, הלא כן?, ולפיכך – גם הסיבה להידרשות לנושא מצד שלושה הדוברים – שרית שפירא, יאיר גרבוז והמחבר. שלושתנו שָחנו אודות הסינתזה התרבותית המבוקשת בין מסורת וחידוש ובין תחושת המקומיות להיעדרותה. שלושתנו, אנשים מבוגרים, חלקנו קשישים, דיברנו על עצמנו. האם דיברנו אל עצמנו?

נווה-צדק הפיטורסקית והמשופצת למשעי במסורת ה"רטרו" שקקה מבלים בבתי הקפה, בבוטיקים ובגלריות העיצוב. לא הרחק מכאן, התנשאו גורדי השחקים החדשים של תל-אביב ושרטטו אופק "מנהטני", שמגדלוריו מקרינים פיננסים ונדל"ן, ודייריהם – אנשי האלפיון העליון – מביטים מגובה על העממי. בני-הטובים היושבים באולם, חשבתי לעצמי, מה הם כבר יכולים ליטול מציורי גוטמן – את חדוות המכחול שבנוסח ראול דופי? את הצבעוניות החמימה הספק-פוביסטית-ספק-ים-תיכונית? את האגדיות המזרח-תיכונית אודות מתרחצות ערביות יפיפיות המשתכשכות בעירום בבריכת הפרדס? לא, שום דבר מכל אלה אינו רלוונטי ואינו נוגע להווייתם ול"ראשם" של העלמות והעלמים מ- 2011.

ואף על פי כן, בה בעת, חרף כל תחושת האינוס והאילוץ שבמעשה השידוך הנדון, חשתי שאולי עסקינן ביחידת חרום, בקבוצת קומנדו של הרגע האחרון, ראש-חץ למפעל תרבותי שערכו רב.

לא, לא לכפות תכנים וצורות גוטמניים על הסטודנטים. חלילה. כפייה שכזו היא פשטנית, מעוררת התנגדות וסופה ידוע מראש. "מסורת ואמנות", קראו המארגנים למפגש? באמנות, מסורת (במובנה העמוק: הנאמנות למקור ראשוני וקאנוני), ותהא זו אפילו נאמנות למסורת אמנותית, היא אופציה בלבד, האופציה של האמן. גיל מרקו שני רשאי "להתכתב" עם הגמלים של מוצרי "בצלאל". ליאיר גרבוז מותר "לשוחח" עם ציורי ראובן, גלעדי, סימון, ארוך וכו'. יעקב פיטר מלץ רשאי לקיים דיאלוג ציורי-מילולי עם א.מ.ליליין. לאליהו אריק בוקובוזה מותר לחייך אחורנית אל עבר ציורי גוטמן, "בצלאל" ועוד. אנו מכירים ומוקירים את המפגשים הללו, אך כולם אינם אלא בגדר זכות היצירתיות של האמן. לעולם לא חובתו. ולכן, כשאני חוזר אל תהייתי בדבר אפשרות ואופי המפגש בין תלמידי "בצלאל" דהיום לבין יצירת גוטמן דאתמול, ברי לי כי משהו עמוק בהרבה מניכוסו של דימוי זה או אחר, משהו תהומי בהרבה, ראוי להידלות היום מתוך האמנות הארצישראלית. והמשהו הזה הוא – החלום, החלום ששבק.

האמנות הישראלית ראשיתה בחלום: חלום לאומי אוטופי אודות אדם חדש, ארץ חדשה (ישנה-חדשה), חברה חדשה. עשרות השנים הראשונות של האמנות היהודית בארץ-ישראל היו שנות טיפוחו של חלום זה ועיצובו האידילי: מנהיגים כבני-אלים, ערבים כישויות מיתיות, חלוצים כסופרמנים, נופים כחמוקי-גוף נשיים ארוטיים, ערים כאגדת ילדים חביבה ואוהבת, וכו'. החלום הציוני התגלגל לתכנים וצורות של אמנות מקומית שבסימן אידיליות תנ"כיות "בצלאליות", או אידיליות הממזגות בשנות העשרים תמימות ותחבירי מודרנה מלוקטים, ואפילו התגלגל בשנות השלושים למאמץ לשוות לערי הארץ מודרנה אורבנית מטרופולינית נוסח פאריז, גם אם מלנכולית. למעֵט משקעים טרגיים הקשורים בשואה ובקורבנות מלחמת-העצמאות, האמנות הארצישראלית לא חדלה לנסח חלומות: חלום על התחברות תרבותית למזרח-תיכון ארכאי, חלום ה"צבר", חלום כיבוש השממה וגאולת העמק, חלום בניית עיר וכבישים, ועוד. החלומות היו שונים, לוקים לא אחת בבדיון ובמלאכותיות, אך בכולם חזרה ופיעמה תקווה גדולה, אמונה גדולה בטעם היותנו כאן, ומעל לכל – אושר גדול. החלומות הללו היו הרבה יותר מאמנות והרבה יותר מפנטזיה: הם היו, בעת ובעונה אחת, raison d'être ו- lan vitalĒ לאמנות ולצופים בה.

דרכם של חלומות טובים היא, שהיקיצה מהם כרוכה בכאב. את הכאב הזה נושאים בלבם רבים מאד מקֶרב אלה שגדלו בארץ הזו על ברכי החלומות הנ"ל ולאורם התחנכו. עם הכאב הזה חיים יומם ולילה לפחות שניים מדוברי הפאנל במוזיאון נחום גוטמן. ומי כמותם יודע, שהתבגרותה של האמנות הישראלית, עמידתה על רגליה, ראשיתה באותה עת עצמה בה החלו הסדקים נבעים בחלום המקומי: המחצית השנייה של שנות השישים, ראשית ימי ה"פופ", המינימליזם, המושגיות, האמנות הסביבתית, האמנות הפוליטית. אלה היו הימים בהם הדביקה האמנות הישראלית את הפער בינה לבין המערב והחלה מניבה יותר ויותר תוצרת שבחלקה אינה נופלת באיכותה מזו הנוצרת בניו-יורק, לונדון, פאריז, דיסלדורף ומילאנו. אלא, שלא עוד החלומות ההם-ההם, לא עוד חלומות הבראשית, הזינו את האמנות הישראלית המתבגרת. שזו, במידה שבכלל הפנתה עדיין מבטה אל ה"כאן", מצאה עצמה לאחר "מלחמת-ששת-הימים", ועוד יותר לאחר "מלחמת יום הכיפורים", באופוזיציה המציעה אלטרנטיבות אוטופיות של שלום ושוויון למציאות של כיבוש ודיכוי , אם לא באופוזיציה המגיבה באלימות אמנותית הולכת וגוברת (תומרקין, ליפשיץ, ולימים – ציבי גבע, דויד ריב, ארנון בן-דוד וכיו"ב ). לחילופין, גם ציורי הנוף הארצישראלי של ציירי קבוצת "אקלים" משנות ה- 70 – אף הם היו ספוגים במשקעים ביקורתיים על דהיית הזיקה החיובית למקום. מנגד, הימנעות מכל זיקה ביקורתית בציור הניאו-ריאליסטי של "אסכולת הרשברג" שמאז שנות ה- 90 – תובן כסוג של אסקפיזם, אשר אף הוא סוג של תגובה נפשית להוויה הישראלית התובענית ולמועקותיה.

אני מבקש לטעון: האמנות הישראלית שמאז המחצית השנייה של שנות ה- 60, במידה שהתייחסה, כך או אחרת, לכאן/עכשיו, נידונה ל"עבודת-אֵבל". אֵבל מתמשך והולך, אֵבל מחריף ומתעצם, על אובדן החלום. פרויד: "האֵבל הוא באופן קבוע תגובה לאובדן של אדם אהוב או של אובייקט מופשט שהוצב במקומו, כגון: מולדת, חירות, אידיאל." בגלוי ובסמוי, במפורש ובמרומז, במישרין או בעקיפין – יצירות רבות שנוצרו כאן נשאו ונושאות בחובן מטען מלנכולי (לרגעים נדירים, זועם בביקורתיותו) על כל שאָבַד, הוחמץ, קולקל. כאמור, יש שאפילו בהימנעות מהכאן/עכשיו מעיק המטען המלנכולי ועוטף יצירות רבות ב"תוגת הישראליות". עם זאת, תיאמר האמת לאמיתה: עוד ועוד אמנות ישראלית לאורך עשרות השנים האחרונות התבדלה ופרשה מהחוויה הישראלית, הנוכחת או הנעדרת, או זו הנוכחת בהיעדרותה. לנתק הזה תג-מחיר, והוא סתמיותה וצביונה הלא-ייחודי של אמנות שאינה יונקת משורש.

להאמין בערך הזיקה שבין אמנות לבין תרבות מקומית (נוף, היסטוריה, טקסים, אקלים, לבוש, מזון וכו') הוא להאמין באיכות הנספחת לזהות, לאָחֵרוּת, לייחוד. בעולם המאבד את קלסתרו כ"אחר" לטובת ההומוגניות הגלובלית של המיתוגים, הארכיטקטורה, המזון, הרכב האוכלוסין (הגירת המזרח למערב) וכו' – בעולם שכזה, דומה שערגה לייחוד זהותי גובלת בנוסטלגיה, אם לא בריאקציה בעלת ניחוח לאומני. אלא, שלא: עבודת-האֵבל של האמנות הישראלית עניינה עיבוד רגשי ושכלי גם יחד של דכדוך האובדן, ויותר משהיא מהווה התרפקות נוסטלגית – היא נושאת בחובה גרעין ביקורתי ותקווה לשינוי. בתור שכזו, היא תרפויטית ליוצרים ולצופים. באשר לאמנות בתוך עצמה, עבודת-האֵבל הנדונה היא מקור אנרגיה ודחף יצירתיים, כמו גם אב-עורקים של תקשורת עם קהלה.

אנו שבים אל אולם הרב-שיח במוזיאון גוטמן ואל השאלה: מה יקבלו ומה יקחו ה"בצלאלניקים" מציוריו של האמן הארצישראלי? אני חוזר ואומר: רק את החלום, רק את רוח הרפאים – הזויה ככל שנראית ב- 2011 – של שמחת המפגש הרענן עם הארץ וילידיה, רק את רוח האושר (אשר ספק אם בכלל התקיים כאן אי פעם) שבהוויה הבתולית התל-אביבית/יפואית/גלילית. עבודת ה"בצלאלניקים" הבלתי נמנעת תהא עבודת-אֵבל על שביקתו של חלום האושר. ביצירתם הצפויה, זו היונקת רוחה מגוטמן או מכל מקור ארצישראלי אחר, הם יגעו בָמקום כנעדר-נוכח. הם ישקיפו אליו מעֵבר לגבול בלתי עביר. הם יוכיחו פעם נוספת את שמוכח שוב ושוב באמנות הישראלית: שמימושו של המקום – המקום כהבטחה מטאפיזית – אפשרי במוות בלבד , וכי קריאתו של המקום היא קריאתה המפתה של סירֶנה המטביעה את המלחים. כי אמנות ישראלית מקומית היא עבודת-אֵבל.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: